אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השאלה הזהה

לכבוד מאה שנה להארץ, ניסיון קולקטיבי לענות על השאלות הבלתי פתורות בישראל

רלוקה גנאה
מיכל צ'רנוביצקי
מיכל גרא-מרגליות
יותם יעקבא

האם דמוקרטיה אמורה להכיל ערכים לא דמוקרטיים? האם בכיכר רבין ניתן לערוך כינוס חרדי בהפרדת גברים-נשים בשם חופש ההתכנסות וכיבוד ערכי הדת?

האם דמוקרטיה אמורה להכיל ערכים לא דמוקרטיים? האם בכיכר רבין ניתן לערוך כינוס חרדי בהפרדת גברים-נשים בשם חופש ההתכנסות וכיבוד ערכי הדת?

צילום: אבישג שאר ישוב

רלוקה גנאה

מנכ״לית תנועת ״זזים-קהילה פועלת״, שמקדמת קמפיינים ציבוריים בנושאים שעל סדר היום. היא גם אמא לילד ולילדה ודואגת שלשניהם יהיה מקום שווה בעולם

צ׳רצ׳יל צדק. דמוקרטיה היא באמת שיטת הממשל הגרועה ביותר (מלבד כל האחרות שנוסו, כמובן). אחת החולשות שלה היא שקל כל כך לדבר בשמה ולהפקיע את קולה. ״חופש ההתכנסות״, ״פלורליזם תרבותי״ - מלים יפות וגבוהות שנועדו לכסות על אפליה בוטה.

הדמוקרטיה חלשה גם כי יש לה ספקטרום רחב. דמוקרטיה מתפקדת נדרשת להכריע על בסיס יום יומי בין ערכים סותרים ולאפשר שגשוג של מגוון מסורות ואמונות. השאלה היא איפה על הספקטרום הזה היא מפסיקה להיות ראויה לשמה. הרי בערש הדמוקרטיה באתונה, לנשים כלל לא היה מקום בכיכר העיר. זו, היתה שייכת לאזרחים, כולם גברים בעלי רכוש.

אין צורך להרחיק עד ליוון העתיקה כדי לגלות מדינות שמתנדנדות על קצה הספקטרום הדמוקרטי. כאן אצלנו, ממש עכשיו, ראש הממשלה הקודם והבא פעל למנוע מאזרחים, שהם במקרה גם ערבים, מלממש את הזכות הבסיסית ביותר ולהצביע בבחירות. ועוד לא אמרנו אף מלה על מיליוני הפלסטינים נטולי הזכויות שחיים ברצועת עזה, בגדה המערבית ובמזרח ירושלים תחת שליטה ישראלית.

הקשר בין עשרות שנים של שליטה על עם אחר לבין קצת מסורת בכיכר רבין, הוא בנקודה שבה הספקטרום של הדמוקרטיה הופך להיות מה שאוהבים לכנות - מדרון חלקלק. בכל מקום זה נראה קצת אחרת: לפעמים המדינה מפעילה את שלטון העם נגד מהגרים, לפעמים נגד האוכלוסייה הילידית, לפעמים נגד האינטלקטואלים, לרוב נגד הקהילה הגאה ותמיד, ללא יוצא מן הכלל, נגד נשים.

זכויות הנשים הן נייר הלקמוס של הדמוקרטיה ובימים אלה הוא משנה את צבעו בכל מקום: בברזיל תחת ז'איר בולסונארו, בארה"ב של דונלד טראמפ, בהונגריה של ויקטור אורבן - בקיצור, אצל כל ידידיו הטובים של בנימין נתניהו ברחבי העולם. שם סוגרים את החוג למגדר, במקום אחר אוסרים על הפלות ובכל מקום עולה הדרישה מנשים לחזור הביתה, למשפחה המסורתית, ולמלא את ייעודן כיולדות.

אצלנו, המסורת היהודית של ״כבודה של בת מלך פנימה״ משמשת כהצדקה לביטול הנוכחות של נשים במרחב הציבורי. אך השתתפות אזרחית בדמוקרטיה אפשרית רק בנוכחות מלאה ושווה בכיכר העיר, הממשית או הווירטואלית, ולכן הפרדה בין נשים לגברים בשם הדת אינה אלא אפרטהייד מגדרי.

מי שדורשים את ההפרדה באירועים בכיכר העיר, הם גם אלו שאוסרים על נשים להתמודד בבחירות במפלגות החרדיות, שולחים אותנו אל הספסלים האחוריים של האוטובוס, כופים את האפרטהייד המגדרי באקדמיה ותובעים קוד צניעות בבתי הספר. היום, כשבעיתונים תוהים אם בצלאל סמוטריץ׳ יחזיק בתיק החינוך או בתיק המשפטים, ברור כבר שהשאלה בכותרת היא לא שאלה תיאורטית, אלא סוגיה בוערת. האופן שבו אנחנו בוחרים ובוחרות לענות עליה, יהדהד בכל בית ובכל כיתה ויקבע לאן מועדות פנינו כחברה.

אין צורך כמובן לדחות מעלינו את המסורת, אלא להציב לה אלטרנטיבה. הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס כתב על אתיקה של אחריות כלפי הזולת, שנוצרת כשאנחנו מתבוננים באופן ישיר, קונקרטי והדדי האחד בפני השנייה. כדי שהמבט הזה יתאפשר, יש למוטט את החומות - בכיכר רבין, ובכל מקום.

המסורת היהודית של ״כבודה של בת מלך פנימה״ משמשת כהצדקה לביטול הנוכחות של נשים במרחב הציבורי
צילום: גיל כהן מגן

מיכל צ'רנוביצקי

יו"ר תנועת עיר ואם, יו"ר התא החרדי במפלגת העבודה

נניח שקיימת בין אזרחי ישראל הסכמה רחבה על כך שכשאומרים "דמוקרטיה" מתכוונים לדמוקרטיה ליברלית השומרת על זכויות אדם בסיסיות והגנה על זכויות המיעוט. דמוקרטיה שכזו לא אמורה לאפשר את קיומן של מפלגות ששואפות לבטל אותה. ועם זאת, השאלה על עצם קיומו של כינוס חרדי עם הפרדת גברים-נשים בכיכר רבין, היא דוגמה מצוינת לכך שאין הסכמה על מהם בכלל ערכים דמוקרטיים ליברליים.

מה קרה סביב אותו אירוע "משיח בכיכר"? מצד אחד עמדו אזרחים ואזרחיות שאמרו המרחב הציבורי בתל אביב הוא גם שלנו והדרך היחידה שלנו לערוך בו אירועים היא תוך הפרדה מגדרית. מהצד השני אמרו – קודם כל, לא מקובלת עלינו הפרדה מגדרית במרחב הציבורי כי זו פגיעה בערכי שוויון בסיסיים. ודבר שני, כשאנחנו נוכל לערוך מצעד גאווה בבני ברק תבואו אלינו ותעשו אירועים בהפרדה בתל אביב.

יש מקרים שבהם יש לי תשובות ברורות. אני חושבת למשל שצריך לכפות שילוב נשים בכל הרשימות לכנסת ולמועצות המקומיות למרות שיש קבוצות גדולות באוכלוסייה שחושבות שנשים לא צריכות להיות במוקדי קבלת ההחלטות. אני גם חושבת שישראל עושה נכון כשהיא מתקצבת בתי ספר בהתאם לאחוזי הליב"ה שלומדים בהם, למרות שיש הורים רבים שרוצים שילדיהם ילמדו רק תורה.

במקום להתווכח על מה דמוקרטי ומה ליברלי הייתי רוצה שכל בן אדם בישראל יעצום עיניים וישאל את עצמו באיזו מדינה הוא רוצה לחיות עוד 50 שנה. מה טוב בעיניו, מה רע ומה הוא הרע שהוא לא מוכן שיתקיים בה בשום פנים ואופן. לאחר מכן, שיתחיל להיאבק על ערכיו בכל הכוח.

האמת היא שיש אנשים לא מעטים בישראל שיודעים יפה מאד באיזו מדינה היו רוצים לחיות ומה טוב בעיניהם. לדוגמה, יש לא מעט אנשים שחותרים לכמה שיותר הפרדה מגדרית בכל מרחב ציבורי (בתי חולים, אוניברסיטאות וכו') ופועלים להגשמת העניין בחקיקה, בחלוקת התקציב, בבתי המשפט ובעיקר בקביעת עובדות בשטח.

אם בצד השני ישנם אנשים שחושבים שזו תהיה מדינה נוראית - אז שייאבקו נגד אירועים בהפרדה. הגיע הזמן שכשהם רואים לדוגמה מפלגות שאין בהן נשים, שלא יגידו "טוב, זה מה שהם רוצים, עכשיו השאלה אם זו זכותם או לא". אלא שישאלו את עצמם מה הם הולכים לעשות בשביל לא לחיות במדינה שבה חצי מהכנסת נראית ככה. גם את השליטה על מיליוני בני אדם החיים ללא זכויות אזרח נצליח לסיים רק אם יהיה צד שיגיד אני לא מוכן שהמדינה שלי תתנהל ככה ויאבק על זה.

כל אחד מאיתנו צריך לעצום עיניים ולשאול עצמו באיזו מדינה הוא רוצה לחיות בעוד 50 שנה ואז להיאבק על ערכיו
צילום: ניר קידר

מיכל גרא-מרגליות

מנכ״לית שדולת הנשים

משטרים דמוקרטים נמצאים במתח מתמיד בין הכלה של כלל המגזרים ויצירת חברה רב-תרבותית לבין העובדה שאסור שהדמוקרטיה תכלה את עצמה. בתוך המתח הזה, התפישה הליברלית הקלאסית מייצרת פשרות שהן לא ניטרליות מבחינה מגדרית. יש ביקורת פמיניסטית ארוכת שנים על הרב-תרבותיות והזכות לשימור תרבותי, המובילות למחירים גבוהים שמשלמות נשים במתן כוח ואוטונומיה לקבוצות מסורתיות לנהל את ענייניהן הפנימיים.

הפמיניזם אתגר את החלוקה בין המרחב האישי למרחב הציבורי. היום כבר אין ספק שהמדינה יכולה להתערב בעוולות מסוימות שמתקיימות בין כתלי הבית, והמצב החוקי בו בעל היה יכול לאנוס את אשתו והדין לא אסר זאת - השתנה. ועדיין, בכל הנוגע להפרדה מגדרית, את הקו צריך למתוח, לדעתי, בין המרחב הפרטי לציבורי ובהתחשב במאפיינים דתיים חד-משמעיים של האירוע. דמוקרטיה צריכה להכיל את הזכות לחופש דת והעובדה שמדינת ישראל תומכת במוסדות דת יכולה להיכנס תחת הזכות הזו, גם אם יש מחיצה בין נשים וגברים בבתי הכנסת. גם יצירת חופים נפרדים לגברים ונשים בחלק מסוים של החופים הציבוריים היא לגיטימית מכיוון שהתערטלות הגוף נוגעת בליבת הציווי הדתי. בשני המקרים, ההפרדה היא תחומה. אולם אין דין תפילה או רחצה כדין אירוע תרבותי, והמצב שונה בתכלית בכל הנוגע לעצם הימצאות משותפת במרחבים ציבוריים, במסגרת אירוע תרבותי, קורס או עבודה משותפת.

החברה החרדית, כמו כל חברה אחרת, לא עשויה מקשה אחת. התרבות מופעי הדרת נשים והפרדה מגדרית בישראל, נובעים מהקצנה וגוררים איתם את החברה החרדית כולה, שנאלצת ליישר קו עם הנורמות הקיצוניות ביותר שמבקשות להפריד באופן מוחלט בין גברים ונשים בכל מישורי החיים. הפקת מופע בהפרדה מגדרית בכיכר רבין, ללא נשים על הבמה ובהפרדה מגדרית, פוגעת בערך השוויון ומפלה נשים. היא מסמנת נשים קודם כל כנשים וחוסמת אותן ככאלה, בלי לבחון למה הן רוצות, מסוגלות או שואפות.

הפולמוס בעניין הוא לא רק תיאורטי. ביוני 2018 היה אמור להתקיים אירוע של חב"ד בשם "משיח בכיכר" תוך הפרדה מגדרית. בעקבות פניית שדולת הנשים בישראל כשבוע לפני המופע, החליטה עיריית תל אביב-יפו לא לאפשר הפרדה מגדרית באירוע. ראש העיר, רון חולדאי, הודיע שההחלטה התקבלה בשל מחויבות העירייה לשמירה על זכויות האדם, שוויון ככלל ושוויון מגדרי בפרט, בהתאם לערכיה של מדינת ישראל. המחויבות הזאת היא קריטית: היא זו שמייצרת מקום ואפשרות לכל אחד ואחת, ללא תלות במינם. זו מחויבות שמבטיחה כי נשים יוכלו לשהות בכל מקום בו תחפוצנה במרחב הציבורי.

ביום האירוע, הגיעו לכיכר רבין עשרות הנשים כדי למחות נגד המחיצה ולהכריז: אנחנו כאן. יש לנו נוכחות, קול והשפעה. נפרד אינו שווה והפרדה מגדרית לא נועדה לשרת צניעות, אלא לאפשר לגברים שמרניים להמשיך ולאחוז במרחב הציבורי ובמשאבים הציבוריים. זאת לא מטרת הדמוקרטיה, ואסור לתת לזה יד.

אין תפילה או רחצה תוך הפרדה מגדרית אינה כדין אירוע תרבותי
צילום: אבישג שאר ישוב

יותם יעקבא

קמפיינר ופעיל חברתי. חבר לשעבר בהנהגת 'שלום עכשיו' וכיום אקטיביסט בולט בשמאל הציוני

התשובה הקצרה היא כן ולא. דמוקרטיה לא אמורה להכיל ערכים לא דמוקרטים, אבל כנס מופרד הוא לא הפרה בוטה של כללי המשחק הדמוקרטים. במובן מסוים גם מסיבת גייז או סדנה להעצמה נשית מפרידים מגדרית. הכלת אירועים שכוללים הפרדה בין גברים לנשים לא בהכרח מובילה למציאות דיסטופית בסגנון "סיפורה של שפחה". אני סבור שלא הקהילות החרדיות בישראל הן אלה שמערערות את ערכי הדמוקרטיה, אלא דווקא הקבוצות הלאומניות. השאלה היא עד כמה הדמוקרטיה צריכה להגן על עצמה, ולתפישתי הסרת המגננות היא לא פחות מהפקרות.

עצם הדיון בנושא נובע משינויי התקופה במסגרתם מוסכמות לאומיות מתנפצות מול עוצמת הגלובליזציה. זה קורה בכל העולם. התהליך מוכר: דיון פוליטי סוער בשאלות גורליות מייצר חרדות ואלו מטשטשות את כל האמיתות. הכמיהה האנושית ליציבות מכשירה מנהיגים אוטוקרטים ופופוליסטים שמבטיחים עוצמה, ביטחון וגאווה לאומית. אותם מנהיגים מסירים בלמים וחסמים, מרכזים סמכויות ומרוקנים מכוח את בתי המשפט והפרלמנט. אבל לפני שמנהיג אוטוקרטי עולה ומפרק את דמוקרטיה כשיטת ממשל, יש שלב חשוב והוא הפירוק הרעיוני של הדמוקרטיה כסט רעיונות המעמיד את האדם במרכז. במקום הזה בדיוק אמורה הדמוקרטיה המתגוננת לגדוע את זרע הפורענות באיבו.

איך עושים את זה? ובכן, במסגרת חופש הדיבור וההתארגנות מותר לבקר גם את השיטה הדמוקרטית, אך גם לביקורת שכזו חייבים להציב גבולות ברורים. זוהי לא פחות מחובה מוסרית למנוע את חופש ההתארגנות של קבוצות החותרות לפורר את עולם הערכים הדמוקרטי. ישראל נמצאת היום בקרב הזה, בקו ההגנה הראשון על הדמוקרטיה. הלאומנים יצעקו "סתימת פיות" על כל פעולת בלימה, יאמרו שזו "צביעות השמאל והאליטות", יגידו שהעם לצדם ושהרוב קובע. אסור להתרגש. אלו לא עמדות ערכיות באמת אלא רק תמרונים רטוריים של אותם מלחכי פנכה מטעם. הם רק מנצלים לרעה את החרויות שניתנו להם על מנת לקחת חירויות מאחרים.

דמיינו רגע שמפלגת ימין קיצונית תערוך סקר בשאלה מוות לערבים בעד או נגד. דמיינו כי יתגלה בסקר שיש בעם רוב בעד, ודמיינו שנציגיהם בכנסת יעלו הצעת חוק ברוח זו. האם זהו ביטוי סביר לדמוקרטיה? אתם יודעים שלא. דמיינו שנסכים לקבל רעיונות אנטי-דמוקרטיים כמו סיפוח השטחים והקמת משטר הפרדה לפלסטינים בטענה שזה מה שהרוב רוצה, הרי זו מעילה חמורה בערכי החירות והשוויון. לא יעלה על הדעת שהצעות כאלה יעלו בכלל להצבעה, כפי שלא יעלה על הדעת שבכוח הרוב תבוטל הדמוקרטיה גם למיעוט. עבור סכנות אלו יש להקים חומות הגנה בדמוקרטיה בת-קיימה. חברה דמוקרטיה חפצת חיים לא קופצת על הרימון על מנת להציל את חופש הביטוי וההתארגנות של המחתרת פשיסטית השואפת לפרק את הדמוקרטיה כולה. יש גבול.

שיטת הממשל הדמוקרטית תתפרק רק אם ניתן לרעיונות הדמוקרטיים לאבד מערכם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות