אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

art100

מהי היצירה שהקדימה את זמנה?

ביקשנו מחמישים אנשי תרבות ישראלים לענות על השאלה

"טווין פיקס", 1990

דייוויד לינץ' ומרק פרוסט

הבחירה של ניב מג'ר

אני מתעלם מיצירות אזוטריות יותר ומושלמות לחלוטין (כמו "נייתן פור יו" ו"וונדר שואוזן") ובוחר ב"טווין פיקס", שהצליחה מאוד כשיצאה ולכן לא "הקדימה את זמנה" במובן המסורתי. אבל השילוב עם גלגולה החדש מלפני שנתיים נותן תחושה שהיא גם הקדימה את זמנה וגם ממש איחרה את זמנה. זה הכי מכוער והכי יפה, הכי גרוע והכי גאוני. לעולם של "טווין פיקס" יש זמן וחוקים משלו, שכשנכנסים אליהם הם נדמים הגיוניים יותר משל העולם האמיתי. המונח "הקדים את זמנו" בעייתי, כי הכל כבר נעשה ואין מה לחדש יותר. נשאר רק להפיק מוטציות ממוחזרות של מה שכבר היה ולצפות בתרבות מחרחרת למוות יחד עם הדמוקרטיה.

ניב מג'ר הוא במאי, מוזיקאי ואנימטור

קרדיט: twin peaks_1990_© TWIN PEAKS PRODUCTIONS, INC. ALL RIGHTS RESERVED / אורן זיו

סגור
הבחירה של ניב מג'ר

"טייגר", 2001

יגאל נזרי

הבחירה של שלומי אלקבץ

יצירה שהקדימה את זמנה היא כזו שלקומץ אנשים יש כלים לקרוא אותה בשעת חשיפתה. זו יצירה שאינה פועלת באופן ליניארי עם נסיבות הזמן והמקום שבהם היא נוצרה. היא מקדימה (או גודשת) את זמנה ואת מקומה. זו יצירה שבמבט לאחור עשויה להיראות כאילו חזתה את העתיד, אבל למעשה היא זו שאיפשרה אותו והפכה אותו בהדרגה להווה. זו יצירה שיש בה התנגדות לזרם קיים, או לזרם שהיה קיים; נקודת האפס שלה ממוקמת מחוץ לאפשרויות של זמנה. זו יצירה שהדימוי בה הופך למקור בעת שהיא משתחררת לעולם, והיא עצמה הופכת לדימוי בשעה שהיא פוגשת את הזמן האמיתי שלה.

שלומי אלקבץ הוא קולנוען

צילום: יגאל נזרי, מוזיאון ישראל / עמיחי מלכי

סגור
הבחירה של שלומי אלקבץ

"הצידה", 1905

אורי ניסן גנסין

הבחירה של ניר ברעם

"וכשיצא החוּצה ורוח צח בא אל קרבּוֹ, אוֹרוּ עיניו מעט, ורקותיו היו דופקות, ולבו הולם, והוא עבר את קצה הרחוב, ויצא אל מחוץ לעיר, והלך בעצלתיים, ועיניו מביטות בשוויוֹן רוח נוּגה אל המסילה הארוכה-ארוכה, אשר היתה שטוחה לפניו ומתעלפת מחוֹם היוֹם". גיבור הסיפור "הצידה" של אורי ניסן גנסין, חגזר, משתעמם מ"השאלות הגדולות" על הקיום היהודי ו"נכנע" לשאלות הגדולות באמת בעיני גנסין: החקירה האינסופית של אדם לגבי עצמו, מול נשים, מול אנשים, מול העולם. מה שיכול היה להיראות ברגע הכתיבה והפרסום (1905) כספרות נרקיסיסטית, מתפנקת, הוא פשוט ספרות מזהירה. כמה שנים אחר כך מרסל פרוסט לימד את כולם שבסוף זו הספרות הגדולה ביותר, שנשארת.

ניר ברעם הוא סופר

צילום: ללא קרדיט / מגד גוזני

סגור
הבחירה של ניר ברעם

"רצות עם זאבים", 1997

קלאריסה פינקולה אסטס

הבחירה של אקו

קיבלתי את הספר מבן הזוג שלי, כי הוא הרגיש שזה תואם את עולמות התוכן שלי באותה עת והוא אכן צדק, עבדתי אז על האלבום שלי "אחת". האלבום כולו מתעסק בנשיות והספר הזה מהווה לקסיקון חדש לתיאור הנפש הנשית, מאיר אותה באור חדש. הוא מתאר אשה במובן הארכיטיפי-ההיסטורי שלה, מה שפעם קראו "מכשפה", ונותן לקוראת מבוא חדש לנפש המורכבת והייחודית הזאת. אפשר לומר שכשקראתי את הספר הרגשתי שהגעתי הביתה. הספר סייע לי להבין שאני שייכת למשהו גדול ממני, עוצמתי ממני. בימינו זה עדיין פורץ דרך להיות אשה פראית. הייחוד של הספר הזה הוא שאין בו נגיעה לפמיניזם כפי שהוא נתפש בחוגים המערביים הדומיננטיים בשיח של ימינו, אלא דווקא לשיח על עוצמה נשית שמאנית, רוחנית יותר. לקרוא אותו זה להתחבר לעוצמה נשית ממקום אחר לגמרי. זאת קריאת חובה לכל אשה.

אקו (אקו מורגנשטרן) היא מוזיקאית

צילום: ללא קרדיט / ג'וד מוסקו

סגור
הבחירה של אקו

"אחד העם 1", 2003

ארז בן הרוש, ליאור כפיר רפאל, ניר ארז, קובי חביה

הבחירה של רותי אסרסאי

צפיתי לראשונה ב"אחד העם 1" לפני שנים, עוד לפני שהייתי סטודנטית. אני לא זוכרת איזה מערכון ראיתי, אבל היה לי ברור שלא כולם מבינים את ההומור הזה. אותי זה הצחיק מאוד. יפעת, יפית, מירי והשאר הן דמויות סטריאוטיפיות שעשויות באופן מדויק. אילן פלד, קומיקאי גאון, מגלם להפליא את מירי, גבר מגלם אישה בלי לייצר ״הפרעה״ אצל הצופה. הדמויות הנשיות בסדרה מגוונות ודומיננטיות, מתנהלות בעולם כבשלהן. הן השולטות במערכות יחסים ומנהלות את הבית, את בניין המגורים. ההומור של הסדרה איפשר פתיחות ודיוק הדמות איפשר לנו להבליג על גבר שמגלם אישה. היוצרים פענחו קוד מוצלח, שהגיע ללב המיינסטרים באמצעות דמויות נשיות שהפגינו יצירתיות וחיות מתפרצת. בהתחלה הסדרה היתה נישתית יותר וציטוטים ממנה היו נחלתם של קומץ, אך בהמשך זכתה לעדנה מחודשת. כיום ברור שמדובר בסדרת קאלט והכל מבינים ציטוטים ממנה. עבורי סדרה זו היא מלאכה מדויקת, והוכחה לכוח ההומור להעביר כל מסר.

רותי אסרסאי היא שחקנית

צילום: יוני המנחם / מוטי מילרוד

סגור
הבחירה של רותי אסרסאי

"פרנקנשטיין (או פרומתיאוס המודרני)", 1816

מרי שלי

הבחירה של אלונה קמחי

הספר נכתב ב -1816, כששלי היתה בת 18 בלבד, ופורסם בלונדון כעבור שנתיים בעילום שם. סיפורו של ויקטור פרנקנשטיין, שבורא במעבדתו יצור מפלצתי הקם לתחייה, נחשב עד עצם היום הזה סיפור הסיינס פיקשן הראשון ואולי גם סיפור האימה הרשמי הראשון. מאז שפורסם השפיע "פרנקנשטיין" על הספרות ועל התרבות הפופולרית והביא ליצירת ז'אנר שלם של סיפורי אימה, סרטים ומחזות. כשהתפרסם התקבל ברגשות מעורבים על ידי הביקורת ובחום על ידי קהל הקוראים. הוא המשיך לעורר עניין רב בקהילה האקדמית גם במאה הקודמת ושימש נושא למחקר של פסיכואנליטיקאים, סוציולוגים וחוקרי תרבות, היסטוריה, ספרות ומגדר. אם מרי שלי וספרה המקסים לא הקדימו את זמנם – אז מי כן?

אלונה קמחי היא סופרת

צילום: Hulton Archive Photos ,Getty Images / אסף עברון

סגור
הבחירה של אלונה קמחי

הפונט "דוד", 1954

איתמר דוד

הבחירה של עדי שטרן

הפונט "דוד", שעוצב על ידי איתמר דוד ויצא לאור ב-1954, הקדים את זמנו מכיוון ששאב השראה ממה שהתרחש הרבה קודם זמנו. עד לאותה עת הסתמכו מעצבי האות העברית רק על מודלים שנוצרו בימי הביניים באירופה. דוד ביסס את צורת האותיות על ממצאים מן העת העתיקה. כך יצר צורות מהפכניות, הנובעות מן העבר. הפונט "דוד" עוצב כמשפחה צורנית רחבה, הכוללת שלוש גרסאות: זקופה, נטויה (איטליק) ונטולת תגים (סאנס-סריפית). לראשונה בתולדות האות העברית נוצרה גרסה נטויה ועוצבה מערכת פונטים הכוללת גרסה בעלת תגים וגרסה נטולת תגים. מהלך כזה לא התממש אפילו בעולמו של הכתב הלטיני (אנגלית) עד לשנות השבעים המאוחרות, כארבעים שנה לאחר שדוד החל לעצב את הפונט שלו.

פרופ' עדי שטרן הוא נשיא בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים

Courtesy of the Cary Graphic Arts Collection, Rochester Institute of Technology/ צילום: אמיל סלמן

סגור
הבחירה של עדי שטרן

"יללה", 1955

אלן גינסברג

הבחירה של נעם פרתום

ב-1955, בסן פרנסיסקו, כתב אלן גינזברג בן העשרים את הפואמה האפית "יללה", שהפכה בן לילה לאגדה ולזעקת מרד של דור שלם, ואותו לסופרסטאר פואטי עוד בחייו. 64 שנים עברו מאז, ולא הצלחתי לחשוב על הרבה יצירות אמנות שהן כל כך רלוונטיות ובול בפוני לזמן הזה בדיוק. ברמה הצורנית שירת המרחבים של גינזברג, שעירבבה את האישי עם הפוליטי ונעשה בה ניסיון עומק להבין ולנסח את השינויים החברתיים והתרבותיים של תקופתו, היא האמא הרוחנית של שירה צעירה הנכתבת בימינו. הכוח המניע של הפואטיקה שלו הוא תמיד שחרור – שחרור מיני, הומוסקסואלי, קווירי, תודעתי, רגשי ופוליטי – יציאה נחרצת מכל הארונות שבחיינו אל עבר אמירת אמת וחתירה לתיקון עולם.

נעם פרתום היא משוררת ופרפורמרית

צילום: AP / יעל אנלהרט

סגור
הבחירה של נעם פרתום

"שיר 260", 1891

אמילי דיקינסון

הבחירה של נוית בראל

בשיר "אני אף אחד! מי אתה?" מאת המשוררת האמריקאית אמילי דיקינסון, שנכתב בסביבות 1861, מדברת מישהי בשבחי הכלומניקיות. מי שחושב שמדובר בהצטנעות מחמיץ את הנבואה שגלומה בו. 150 שנה לפני עידן הסלפי, הקידום והמיתוג העצמי השיר מציג את חדלות האישים כאופציה מעניינת, הפוכה לקיום המשעמם של "להיות מישהו". כמו אודיסיאוס, שהציל את עצמו כשענה "אף אחד" לשאלת הקיקלופ "מי אתה?" וכמו רילקה שביקש להיות "אף אחד מתחת לאלף עפעפיים", גם דיקינסון מוכיחה יתרונות בקיום-אפס, שאינו קיום אפסי כלל ועיקר. "כמה משעמם להיות מישהו, כמה המוני, כמו צפרדע, לומר את שמך שוב ושוב ללא הרף אל מול ביצה מעריצה".

נוית בראל היא משוררת

צילום: ללא קרדיט / תומר אפלבאום

סגור
הבחירה של נוית בראל

"מצבו של המעמד העובד באנגליה", 1845

פרידריך אנגלס

הבחירה של שרון רוטברד

ב-1842 נסע פרידריך אנגלס, שהיה בן 22, בשליחות עסקי הטקסטיל של אביו למנצ'סטר שבאנגליה. בשתי שנות שהותו שם הוא התוודע לצד האחר של המהפכה התעשייתית: פאבלות וסלאמס בשוליים של אזורי התעשייה, תשתיות מוזנחות, זיהום האוויר ומקורות המים, צפיפות ומשבר דיור תמידי, חוסר ביטחון תעסוקתי, אבטלה, הגירת עבודה, סכסוכי עבודה, מתחים חברתיים ואתניים, תמורות עמוקות ביחסי המגדר. את רשמיו פירסם אנגלס ב-1845 בספר הביכורים פורץ הדרך הזה, ״שהוא עד היום אקטואלי בהחלט״, כתבה ב-1890 אלינור מרקס, ״וראיה לכך, שבהופיעו בתרגומו האנגלי לפני שנים מספר (1887) סבורים היו פועלים באנגליה כי עתה זה נכתב״. הספר אמנם נכתב לפני 175 שנה, אבל הוא מתאר בנאמנות רבה את העולם של ימינו.

שרון רוטברד הוא אדריכל

צילום: הוצאת הקיבוץ המאוחד / תומר אפלבאום

סגור
הבחירה של שרון רוטברד

"באר חלב באמצע עיר", 2009

חזי לסקלי

הבחירה של הילה רוח

מאיר ויזלטיר נתן לנו מתנה: גוף העבודה של חזי לסקלי כולו – הספרים לפי סדר יציאתם, וגם שירים שפורסמו אחרי שלסקלי מת. אומץ לב של דמות קיצונית פועם בכל שורה, כתיבה שיוצאת אל הקורא ובאה לקראתו ונגדו ושמה במרכז חפצים דוממים, אהבה, בוז, ריקבון, מין ותשוקה למקום, לאנושות ולשירה עצמה, שכאילו לא הפסיק להעריץ אותה ולזלזל בה, להאמין בה ולרמוס אותה. בצדק – בתחושה שלי הוא פחד על מקומה. כשקראתי אותו פעם ראשונה הרגשתי שאני בחללית של השפה העברית, שיש בה יותר ממדים וחדות מרוב מה שיצא לי לקרוא עד אז, כאילו שירה עברית בפול HD אבל מהסוג של הנשמה.

הילה רוח היא מוזיקאית

צילום: מירי דוידוביץ, עיצוב העטיפה: דורית שרפשטיין / אריק סולטן

סגור
הבחירה של הילה רוח

פירמידה, 3000 לפנה"ס

הבחירה של אסף לרמן

עצום, ענק, הפירמידה כאובייקט מכה את המתבונן בעוצמה. פלא טכנולוגי בן 5,000 שנה, שעדיין עומד על תלו, גדול יותר מכל דבר אחר – גדול מהחיים, גדול מהמוות, גדול מהזמן עצמו. הקווים הישרים שמנסחים את פיאות הפריזמה המחודדת הם קריאת תיגר על הטבע המשתפל של המדבר. בסיס הפירמידה המרובע מונח ביד אמן על מצע החול, כדי להדגיש את אפקט ההתנגשות שבין אדם לטבע. להתנגשות הזאת אנחנו קוראים תרבות. אבל למדבר קצב משלו. הרוח נושאת את החול ויחד הם משייפים את אבני הענק, מעגלים את הפינות, משטחים את הקודקוד ומסמנים תכלית אחת בלבד לפירמידה – כיליון. גם סופה של הפירמידה הוא לחזור אל החול. להקדים את הזמן, אולי זה פשר חיוכו של הספינקס?

אסף לרמן הוא אדריכל

צילום: AP Photo ,Emilio Morenatti / ורה לרמן

סגור
הבחירה של אסף לרמן

"חוזר לחיפה", 1969

ע'סאן כנפאני

הבחירה של מירה עווד

הסופר הפלסטיני ע'סאן כנפאני נעקר מעיר הולדתו עכו ב-1948 וחי כפליט בלבנון. הנושאים העיקריים שעליהם כתב הם חוויית העקירה, הזרות והגלות של הפליטים הפלסטינים ומאבקם להגדרה עצמית. אבל בספר "חוזר לחיפה" מצליח כנפאני לספר את סיפור הקונפליקט משני צדדיו ונותן במה לסיפור השואה ולסבל של העם היהודי שהביא להקמת המדינה. מתן במה שווה לנרטיב האנושי של "הכובש" בספרות הפלסטינית היה (ועודנו) עניין מהפכני ביותר, שלא חזר פעמים רבות מאז.

מירה עווד היא זמרת ויוצרת

צילום: ללא קרדיט / תומס סולינסקי

סגור
הבחירה של מירה עווד

"עולם חדש מופלא", 1932

אלדוס האקסלי

הבחירה של נדובה

טבען של דיסטופיות הוא להקדים את זמנן, שהרי הן נכתבות בזמן עתיד. אבל קריאה מחודשת ביצירת המופת הזאת הפילה אותי מהכיסא כמה פעמים. האקסלי כתב את הספר ב-1932 (!) וחזה את השליטה בהמונים באמצעות פרמקולוגיה, בידור זול ותרבות צריכה. למעשה הוא כתב כבר אז על התניה פסיכולוגית באמצעים טכנולוגיים. זה מזכיר במידה רבה מאוד את השימוש שעושות כיום ענקיות הטכנולוגיה במידע שהן אוספות עלינו כדי לתמרן אותנו לקנות על פי דרישת המפרסם. האקסלי הקדים את זמנו כשכתב גם על רבייה מהונדסת לייעול מערך הייצור עוד לפני גילוי הדנ"א ותיארך את עלילת הספר לשנת 2540. אפשר להמר שחלק מהתחזיות היותר פנטסטיות בספר יתגשמו הרבה לפני.

נדב רבוא (נדובה) הוא מוזיקאי

צילום: Chatto and Windus / פוליאנה אור

סגור
הבחירה של נדובה

"Thru You", 2009

קותימן

הבחירה של יאיר אגמון

גבר שחור בחולצת טריקו דהויה מפעיל מצלמה בביתו באטלנטה ומנגן בחצוצרה. הוא מעלה את הסרטון ליוטיוב. אף אחד לא צופה בו. גם בסרטון של רביעיית כלי מיתר ביפן שמבצעת יצירה של בטהובן אף אחד לא צופה. בחורה מקצה העולם מעלה לרשת שירים עצובים שאיש לא שומע. אני זוכר את התחושה החמה שהתפשטה לי בבטן כשצפיתי בפעם הראשונה בפרויקט המוזיקלי המרהיב של קותימן. סוף סוף מישהו יודע מה לעשות עם האינטרנט. סוף סוף מישהו יודע לאן לנקז את כל הבדידות והעצבות שיש בעולם. קותימן הוא אמן הרדימייד הגדול בדורנו. והלב הרחב שלו, שהצליח לגאול, בגרוּב, את כל סרטוני הבדידות המכמירים הללו, הופך את המוזיקה שלו ליצירת מופת של רגש וחמלה.

יאיר אגמון הוא סופר ובמאי קולנוע

צילום: מתוך ערוץ היוטיוב של Kutiman / דניאל צ'צ'יק

סגור
הבחירה של יאיר אגמון

"מקור העולם", 1866

גוסטב קורבה

הבחירה של אלון ליבנה

היצירה נחשבת אמיצה ובוטה, אף על פי שהיא בסך הכל מציגה את המציאות כמו שהיא. מעניין לראות שלמרות ההתפתחות (או חוסר ההתפתחות) של החברה והתרבות ואף על פי שעברו יותר מ-150 שנה מאז שנוצרה, היא נחשבת גם היום מאוד בוטה וחתרנית.

אלון ליבנה הוא מעצב אופנה

צילום: Musée d'Orsay / תומר אפלבאום

סגור
הבחירה של אלון ליבנה

"דרך שער עדן", 1965

מרגלית עובד

הבחירה של ברק מרשל

לפני 15 שנה בערך שאלתי את אמי אם היא מתגעגעת לישראל. "בוודאי," היא השיבה, "אבל אם הייתי נשארת שם, הייתי מסיימת כמנקה חדרי מדרגות. בלוס אנג'לס הייתי מרצה באוניברסיטה ויכולתי ליצור בקולי האותנטי כאשה מזרחית." בלדת הסולו הקומית-דרמטית של מרגלית "דרך שער עדן" עלתה בבכורה ב-1965 ומאז בוצעה בכל העולם לשבחי המבקרים. דרך ספוקן וורד, תנועה ושיר מעידה יצירת מופת זו על הנדוניה העשירה של מרגלית כיהודייה מעדן, תימן, ו(למרבה הצער) מקדימה בכמה עשורים את גל האמנים המזרחיים העוצמתיים של ימינו, שהיה צריך לגאות מזמן.

ברק מרשל הוא כוריאוגרף

צילום: אבשלום סלע / דניאל צ'צ'יק

סגור
הבחירה של ברק מרשל

"כיפור", 2000

עמוס גיתאי

הבחירה של נדב לפיד

בשנת 2000 גרתי בפריז, חייתי חיים משונים, רק התחלתי לגלות את הקולנוע. חבר צרפתי לקח אותי לראות את "כיפור". לא היה לי מושג אז מיהו עמוס גיתאי. אולי, לא בטוח, ששמעתי את השם. אני זוכר עד כמה הסרט הפעים אותי. את ההפתעה לראות סרט כזה בעברית, בישראל. כשחזרתי לישראל והתחלתי ללמוד קולנוע התברר לי כמה מעט מהתלמידים ראו את "כיפור". כמה מעט מהמורים ייחסו לו חשיבות. אז זה היה נראה לי מוזר. היום זה נראה לי די ברור. מול החולשה הצורנית של חלק לא קטן מהקולנוע פה, של חלק גדול מהכותבים על קולנוע פה, שמסוגלים להכביר בניתוחים סוציולוגיים-אתיים-נרטיביים לסרט, כאילו קראו את ועל הסרט, אבל לא ראו ושמעו אותו, ולכן מתקשים לדבר על קולנוע בשפה שבה מדבר הקולנוע - מול כל זה, המעלות הגדולות של "כיפור" התבטלו וחסרונותיו המועטים נצצו. הארכיטקטורה של המלחמה, המיזאנסצינה של המלחמה, האדם הכלוא בשדה הקרב כמו היחיד בתוך הפריים, כמו הצופה בתוך הסיקוונס המתמשך - כל זה דיבר למעטים. תוסיפו לזה קצת קנאה מהסוג המאפיין את יחסם של מקומות קטנים להצלחות בינלאומיות וכך העבודה המופלאה שעושים גיתאי והצלם שלו רנטו ברטה התאדתה כאילו לא היתה. סצינת הבוץ המיתולוגית מעולם לא נכנסה למיתולוגיה של הקולנוע הישראלי. אפילו ברשימות המבקרים המכתירים את גדולי סרטי הקולנוע הישראלי "כיפור" מעולם לא מופיע. הם מעדיפים סרטים אחרים.

נדב לפיד הוא קולנוען

צילום: Agav Hafakot ,Arte France Cinema ,Collection Christophel ,AFP / מוטי מילרוד

סגור
הבחירה של נדב לפיד

"אידומנאו", 1780

וולפגנג אמדאוס מוצרט

הבחירה של דן אטינגר

מוצרט שבר המון מוסכמות של התקופה הקלאסית והיה מטבעו מאוד מתקדם ומקדים את זמנו, אך באופרה "אידומנאו" הוא הלך כמעט הכי רחוק שאפשר: - הוא עירב סגנונות אופראיים גרמניים, צרפתיים ואיטלקיים. - הרצף הדרמטי של הכתיבה, ובמיוחד הרצ'יטטיבים האקומפנייטי (אלה שמלווים על ידי התזמורת ולא על ידי הצ׳מבלו), מתקדמים מאוד לתקופה. - הכתיבה למקהלה כפולה ממלאת תפקיד דרמטי מאוד ביצירה. - השפה ההרמונית והשימוש החדשני בדינמיקות מוקצנות (קרשנדו, דימינואנדו, אקצנטים) נושקים לבטהובן ואם אגזים, אפילו מביטים בוואגנר מרחוק. עובדת היותה של "אידומנאו" לא מהאופרות האחרונות של מוצרט, אלא אופרה ״סרייה״ שעלילתה מתרחשת ביוון העתיקה, רק מעצימה את החדשנות הקומפוזיטורית שבה.

דן אטינגר הוא מנצח

צילום:Michael Poehn ,Wiener Staatsoper / מוטי מילרוד

סגור
הבחירה של דן אטינגר

"Nothing Personal", 2017

כרם נאטור

הבחירה של מיכל הלפמן

יצירה שמקדימה את זמנה מרחיבה את הגבול של מה שידענו לזהות עד אז כאמנות. בעבודה שבחרתי נטור מעמיד את עצמו חשוף להתרחשות מציאותית בזמן אמת. המצלמה מתעדת אותו שוכב כמעט עירום במיטה בסטודיו שלו, מזמין אמבולנס בטענה שאינו יכול לזוז. מה שהיה עד לאותו רגע תרגיל מבוים הופך למציאות טעונה כאשר נטור ועמו הצופים מחכים במשך דקות מורטות עצבים להגעת צוות הפרמדיקים. בעבודה זו המציאות נדגמת בכל ממשותה אל תוך המרחב הסימבולי שיצר האמן לכדי תמהיל חדש. נטור מרחיב את מושג הרדימייד למצב שמתהווה אל מול עיני האמן ללא שליטתו. הפגיעוּת שלו ושל העבודה הופכת לאופן פעולה אמנותי וכך פותחת מרחב חדש לחשוב באמצעותו את הפוליטי.

מיכל הלפמן היא אומנית ומרצה בכירה במחלקה לאומנות בצלאל

צילום: כרם נאטור / דניאל צ'צ'יק

סגור
הבחירה של מיכל הלפמן

"הקיפוד", 1914-1959

מרסל דושן

הבחירה של רון ארד

"הקיפוד" ("מתקן בקבוקים") הוא למעשה יצירת הרדימייד הראשונה. דושאן יצר יצירות רדימייד לפניו, אבל את "הקיפוד" הציג בלי התערבות כלל, כיצירה העומדת בפני עצמה. קשה ואף מוזר לבחור יצירה אחת של דושאן, שכן יצירות הרדימייד שלו פתחו את הדלת לשאר זרמי האמנות שבאו אחריו, מ"הדאדא" ועד "הפופ ארט". דושאן לא היה אמן הרדימייד היחיד, אך בהחלט המשמעותי ביותר. למעשה, ליצירה זו נתתי אינטרפרטציה גם אני, "Flat Mates" שמה. בעידן שבו אנו חיים ניתן לומר זאת על עולם האמנות ועל בכלל: In the art world, it is no longer about “who did it first”, but about “who did it last”...

רון ארד הוא אדריכל ואמן

צילום: אוסף ורה וארטורו שוורץ לאמנות דאדא וסוראליזם במוזיאון ישראל, ADAGP, Paris / מגד גוזני

סגור
הבחירה של רון ארד

"Never let me go", 2005

קזואו אישיגורו

הבחירה של ירמי פינקוס

הרומן הדיסטופי העתידני של אישיגורו, שהתפרסם ב-2005, מספר על צעירים משובטים שגדלים בפנימייה אנגלית, אשר לבוגריה נועד תפקיד אלטרואיסטי מעורר חלחלה, ועל מסע החיפוש שלהם אחר הוריהם. בספר יש נבואה שמתגשמת לנגד עינינו בקצב מואץ, אם להאמין לחדשות מהקליניקות לשכפול אדם בסין. עתידנים וחוזי שחורות נכשלים לא פעם בתחזיותיהם מכיוון שהם מייחסים חשיבות יתרה לחידושי המדע, אלא שהמדע עסוק בעיקר בהחלפת הטבע ואינו מייחס משקל לרוח האדם. אישיגורו, כמו סופרים גדולים אחרים, מסוגל לנחש לאן נגיע לא רק כתוצאה מהתפתחות טכנולוגית אלא בגלל הכמיהות והקונפליקטים שבנפשנו. החיפוש הספרותי הוויקטוריאני של היתום אחר מוצאו מתגלגל ברומן הזה לדיון בערכם של חיים שנוצרו במעבדה, ומציב שאלות שזמנן קרב ובא.

ירמי פינקוס הוא מאייר ומרצה במכללת שנקר

צילום: Faber And Faber Ltd / אבישג שאר ישוב

סגור
הבחירה של ירמי פינקוס

"33'4", 1952

ג'ון קייג'

דורין פרנקפורט

יצירה זו, שג'ון קייג' הגה בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, היא תמצית האידיאולוגיה המוזיקלית שלו, שלפיה כל רעש וצליל – גם אם הם כמעט בלתי נשמעים – יוצרים מוזיקה. היצירה היא אמנם "4 דקות ו-33 שניות של שקט", אך למעשה נשמעים בה מכלול רעשים ולחשים – נשימות, שיעולים קטנים, תזוזות של הקהל בכיסאות – גם אם הנגנים אינם מנגנים תו אחד. כששמעתי את היצירה לראשונה, בשנות ה-70, הפסנתרנים ש"ביצעו" את היצירה סגרו את מכסה הפסנתר והאפקט באולם היה מפעים. קייג' היה יותר ממלחין. הוא לא רק יצר מוזיקה מעוררת השתאות, אלא גרם לקהל להקשיב ולחשוב על מוזיקה בדרכים חדשות, וזה הלך מחשבה שהשפיע על האמנות בכללותה.

דורין פרנקפורט היא מעצבת אופנה

צילום: Herb Snitzer ,Getty Images / דודו בכר

סגור
דורין פרנקפורט

"אי המתים", 1880

ארנולד בוקלין

הבחירה של גיל מרקו שני

לפני שנים אחדות, בביקור באלטה נאציונל בברלין, הבחנתי בציורו של ארנולד בוקלין "אי המתים". הציור האפל והקודר מתאר דמות מסתורית בלבן המיוחסת לכרון, מלווה המתים במיתולוגיה היוונית. לפניו ארון מתים ועוד מלווה. השניים והארון שטים בסירה לעבר אי מבוצר ואפלולי – אי המתים. בטבורו של האי חומת ברושים, והשמים בצבע כחול מרמזים על שעת בוקר מוקדמת ומצמררת. בוקלין הוא אות ומופת, מנבא מגמות חשובות באמנות המודרנית ורלוונטי לאמנות העכשווית. אני רואה את השפעתו על הציור המסתורי והאניגמטי של ג'ורג'ו דה קיריקו. כשנשאל מרסל דושאן מיהו הצייר הנערץ עליו השיב: ארנולד בוקלין. יצירתו האחרונה של דושאן, "נתון", היא מיצב פיסולי, תפאורתי. נצפית בו גופת אשה עירומה, עם ערווה קירחת, האוחזת בידה עששית גז. ברקע מפל מים וברושים. נדמה לי שדושאן, שהכיר את היצירה, למד מבוקלין עיצוב תפאורה, תאורה וגם יסודות הפנטזיה, הדרמה ואת המטריד. הציור "אי המתים" נראה כמו cut out, כמו זירה של הלא מודע והמאיים. בהקשר זה יש לציין את יצירתו של האמן העכשווי פייר ויג "AFTER LIFE". היצירה "אי המתים" צוירה בחמש גרסאות שונות, שהשוני ביניהן הוא בעיקר התאורה. היצירה הוזכרה בספרו של ולדימיר נבוקוב "ייאוש". סרגיי רחמנינוב כתב פואמה סימפונית בשם זה. רנה מגריט מצייר את "מבצר הפירנאים" הפסיכדלי. אחת מחמש הגרסאות של "אי המתים" היתה תלויה בלשכתו של היטלר, שבצעירותו היה צייר נוף. גרסה אחרת נהרסה במלחמה.

גיל מרקו שני הוא צייר ואמן מיצב

צילום: Kunstmuseum Basel ,Martin P. Bühler / דניאל צ'צ'יק

סגור
הבחירה של גיל מרקו שני

"Cosmogramma", 2010

Flying Lotus

הבחירה של נגה ארז

ב-2010, כשיצא האלבום "קוסמוגרמה", כבר היו למפיק / הדי-ג'יי פליינג לוטוס מוניטין של אחד המפיקים המעניינים והאדג'יים של התקופה. למוזיקאי מלוס אנג'לס היו ייחוס משפחתי מלכותי (אחיין של ג'ון קולטריין) ולא מעט שיתופי פעולה יוקרתיים. החידוש במוזיקה של "פליי-לו" הוא הקומבינציה של ג'ז והיפ הופ, אלקטרוניקה ופסיכדליה. באלבום יש השפעות פרי ג'ז של קולטריין, נוכחות כבדה של ג'יי דילה וחקירת סאונד שבדרך כלל מאפיינת מפיקי מוזיקה אלקטרונית. "קוסמוגרמה" השפיע על הסאונד של ההיפ הופ, האר אנד בי וכל מוזיקה מבוססת ביט. הלכו בעקבותיו ממפיקים מתחילים באולפנים ביתיים ועד אמנים כמו תום יורק, שסיפר שהאלבום הזה שינה את צורת הכתיבה של רדיוהד ואת החשיבה שלה על מוזיקה.

נגה ארז היא מוזיקאית

צילום: (Leigh McCloskey (Warp / איליה מלניקוב

סגור
הבחירה של נגה ארז

"לאכול מנגו לבד", 2005

ברכה סרי

הבחירה של עדי קיסר

אין הרבה טקסטים פוליטיים שמצליחים לשזור בפשטות מתעתעת כל כך הרבה עוצמה, התרסה, כאב, קומיות ועסיסיות כמו "לאכול מנגו לבד". המנגו של סרי לא בא חשבון רק עם גברים, התא המשפחתי ותפקידיה המגדריים של האשה, אלא, ובעיקר, עם דורות של אמהות שלא נטלו לעצמן חירות. וסרי דרשה לעצמה חירות בכל שיר שכתבה. התרסה לצד מסורת, קדושה וחול, מחאה פוליטית מול תמימות ילדותית, פצעים והומור רותכו לג'אם המוזיקלי של השירה שלה. סרי לא נכנסה למשבצת שהועידה לה החברה. שערי הסצינה הספרותית היו חתומים בפני נשים כמוה, אז היא פירסמה בהוצאה עצמית, "האור הגנוז". סרי היתה אינדי עוד באייטיז וההצעת ההגשה שלה למנגו ממשיכה לחתור תחת החברה של זמננו.

עדי קיסר היא משוררת

צילום: הוצאת האור הגנוז / אלון שפרנסקי

סגור
הבחירה של עדי קיסר

"Meshes of the Afternoon", 1943

מיה דרן ואלכסנדר חמיד

הבחירה של דנה גולדברג

בסרט הראשון שיצרה מיה דרן, מחלוצות הקולנוע האקספרימנטלי האמריקאי, היא הביאה אל המסך עולם פנימי מסויט ולולייני של דמות אשה. בשנת 1943, הרבה לפני שהקולנוע הפך לדיגיטלי, לפני הגרין סקרין והאפקטים המיוחדים, יצרה דרן סרט אימה לירי בשחור-לבן. לא תמצאו כאן דרקונים או מתים מהלכים. האימה של דרן היא בתוך היום-יומי, בין חללי הבית: מפתח מונח על הלשון, פרח, בת דמותה השבה ומוכפלת. באמצעות כלים קולנועיים אלמנטריים כמו צילום, עריכה, קומפוזיציה, יצרה דרן עיוותים בזמן ובמרחב, עירערה את תחושת המציאות וניסחה משפטים קולנועיים שהשפיעו על דורות של קולנוענים ואמני וידיאו, ובהם דייוויד לינץ', ברברה האמר ועוד.

דנה גולדברג היא תסריטאית ובמאית קולנוע, משוררת ואמנית וידאו

צילום: Maya Deren ,Anthology Film Archives / דודו בכר

סגור
הבחירה של דנה גולדברג

"Voyager's Golden Records", 1977

Carl Sagan/NASA

הבחירה של Know Hope

The Voyager Golden Record הם למעשה שני תקליטים ששוגרו לחלל החיצון ב-1977. התקליטים, שלתוכנם היתה אחראית ועדה בראשות האסטרונום קרל סייגן, כוללים מגוון רחב של הקלטות של צלילים מכדור הארץ, קטעי מוזיקה (בין השאר "Dark Was the Night, Cold Was the Ground" של Blind Willie Johnson – מהשירים האהובים עלי בכל הזמנים) ודברים פיוטיים כמו הקלטות תדרי מוח של מישהי שמהרהרת בציוויליזציה האנושית ובמצבים שקשורים להוויה האנושית כמו התאהבות. התקליטים הם האובייקטים מעשה ידי אדם שהגיעו למרחק הרב ביותר מכדור הארץ, נתון המעיד על הדמיון של המעורבים בפרויקט. הפרויקט הוא תקדים בתפישת הפוטנציאל של הטכנולוגיה וניסיון אמנותי ליצור קשר בין האנושות לצורות חיים ברחבי היקום הלא נודע.

אדם יקותיאל (Know Hope) הוא אמן

צילום: NASA / מגד גוזני

סגור
הבחירה של Know Hope

"כיפה מעל מנהטן", 1960

ריצ'רד באקמינסטר פולר

הבחירה של צבי אפרת

בשנת 1960 הציע מדען העיצוב ריצ'רד באקמינסטר פולר (Richard Buckminster Fuller), השמאן האקו-טכנולוגי של הביטניקים, ההיפים והבייבי-בומרים, לחפות את מרכז מנהטן בכיפת זכוכית. המונטאז' שהוא הרכיב סיכם באפקטיביות – אפקט הוא הנושא כאן – כרוניקה נהנתנית של חזונות אוטופיסטיים וסיפק דימוי אימה משלים לצללית הפטרייה הגרעינית שטרפה את הדמיון התקופתי. המונטאז' הזה הופץ בלוויית טיעונים המוכיחים את יעילות שיטת הבנייה, את שימור האנרגיה בפרויקט ואת החיסכון הניכר בעלויות שונות (פינוי שלג, למשל). אפשר יהיה להכניס ערים להמיספירות מבוקרות מכנית, הזהיר פולר כחצי מאה לפני שיח האנתרופוקן. בדרך לשם נתגבר על מחזוריות הטבע ועל הזיהום שיצרנו, נתמסר לאופטימום של "הסביבה החכמה" ונגסוס שבעי רצון בבועה היגיינית לחלוטין וממוזגת היטב.

צבי אפרת הוא אדריכל

צילום: The Estate of R. Buckminster Fuller / טל שני

סגור
הבחירה של צבי אפרת

"מייקל", 2007

אבי דנגור ואנסמבל מייקל

הבחירה של נועה קולר

בעיני "מייקל" היא הצגה עם שפה תיאטרונית פורצת דרך. זה לא רק מופע תיאטרון, אלא אירוע, אזכרה, והקהל הוא חלק אורגני מהמחזה. הצופים הם אורחי המשפחה ובאופן הזה הם שותפים פעילים ומעורבים רגשית, בלי טיפת מאמץ. המשפחה שעל הבמה כל כך ספציפית וריאליסטית, שאפשר בקלות להזדהות איתה, אפילו שה"תחפושות" גלויות והשחקנים צעירים בהרבה מהדמויות שהם מגלמים. לא סתם "מייקל" הפך לקאלט.

נועה קולר היא שחקנית

צילום: איתי ויזר / רמי דרזנגר

סגור
הבחירה של נועה קולר

"החיים כמשל", 1958

פנחס שדה

הבחירה של לירון עמרם

יצירת מופת זו היא בעצם אוטוביוגרפיה שכתב בחור בן 27, שמתאר את החוויות הגשמיות והרוחניות השזורות בסיפור חייו הקודר. את הספר פגשתי לראשונה בגיל 19 ובניגון של המלים, בסגנון הכתיבה ובשפה מצאתי הד למחשבות הפנימיות ביותר שלי באותה תקופה. ב״החיים כמשל״ פנחס שדה מישיר מבט אל סוגיות מורכבות ועל זמניות, ומצליח לחבר בצורה מופלאה בין רבי נחמן מברסלב לניטשה, בין לאומיות לאוניברסליות, בין מיניות לקדושה, בין פילוסופיה למיסטיקה, בין החוויה המודרנית לעולם המסורתי. שדה מציג זווית הסתכלות אמיצה וייחודית, שלא מתכופפת בפני שום מכשול או מוסכמה, ומציע אלטרנטיבה כמעט לכל תפישה חברתית שרווחה בישראל של שנות ה-50 וה-60 ולסוגיות שמהדהדות אפילו יותר בחברה הישראלית של היום.

לירון עמרם הוא מוזיקאי

צילום: גד אולמן (הוצאת שוקן) / תומר אפלבאום

סגור
הבחירה של לירון עמרם

"המשגיחים", 2012

מני יעיש

הבחירה של נעה ידלין

"המשגיחים" האיר בעוצמה רבה סוג חדש יחסית של דתיות: טרייה, בהולה, כזאת שמחלצת מהדת את רכיביה הפחות סימפטיים; דתיות מהסוג שמושך לעתים קרובות אנשים צעירים, גמישה דיה כדי להתאים את עצמה לכל גחמה וגמישה דיה כדי לאפשר מוצא למואסים בה או בתביעותיה. בשבע השנים שחלפו מאז שהסרט יצא, הדתיות הזאת נדדה מהשוליים אל המרכז, שולחת אדוות וצובעת גם את החילוניות בצבעיה. ישראליות הפכה למלה נרדפת למסורתיות וחילוניות גמורה, לא מסתייגת – לשם קוד לתימהונות, אם לא שמאלנות, אם לא בגידה. במובן הזה עצוב לי לבחור דווקא ביצירה הזאת. היא כל כך נהדרת, שלא מגיע לה שיהיו עצובים בגללה.

נעה ידלין היא סופרת

צילום: ללא קרדיט / איריס נשר

סגור
הבחירה של נעה ידלין

"זה הדוד שלי", 1958

ז’אק טאטי

הבחירה של ענבל פינטו

במאי הקולנוע ז’אק טאטי חזה את ההתפתחות הטכנולוגית ואת השפעתה על האנושות עוד לפני עידן המחשבים. בסרט "זה הדוד שלי" הוא תיאר את היחסים בין אדם לחפץ, בדומה ליחסים בין האדם לחיית המחמד שלו. הוא מגלם את מר הולו, דמות גמלונית וגרוטסקית המתעמתת עם העולם המודרני באופן קומי, ומעמיד מצבים אשר משקפים לצופה את האבסורד שעתיד להתרחש. המוזיקה ממלאת תפקיד מרכזי בסרט. היא בנויה מקולות ומצלילים שמחליפים את המלה ומדגישים את האינטראקציה בין האדם לחפץ. טאטי יוצר עולם תנועתי יוצא דופן ומעורר השראה.

ענבל פינטו היא כוריאוגרפית ובמאית

צילום: באדיבות YES / דניאל צ'צ'יק

סגור
הבחירה של ענבל פינטו

ז'אן מישל באסקיה, 1960-1988

הבחירה של מורן איפרגן

ז'אן מישל בסקיה (Jean-Michel Basquiat) הוא אמן שהקדים את זמנו. עם טביעת אצבע פראית ייחודית וחופשית, שזהרה במהירות שיא מהרחובות והרכבות של דאון טאון ניו יורק אל הגלריות והמוזיאונים הגדולים בעולם. בסקיה היה אמן פורץ דרך, שחיבר בין כל עולמות ההשראה שלו ועירער על הסדר הקיים, תוך ביקורת בועטת על העולם הלבן שחיבק אותו עד מוות. את ההשפעה האדירה שלו אפשר לראות היום בעולם האמנות, ההיפ הופ, האופנה והתרבות הפופולרית. נסיך הכתר השחור.

מורן איפרגן היא קולנוענית

צילום: Hells Kitten Productions ,TCD/Prod.DB ,Alamy Stock Photo / שירז גרינבאום

סגור
הבחירה של מורן איפרגן

קולקציית סתיו-חורף "Highland Rape", 1995

אלכסנדר מקווין

הבחירה של שרון טל

אלכסנדר מקווין הציג את קולקציית האונס שלו כמעצב צעיר מאוד. הקולקציה כללה דגמים חושפניים, המדמים סצינות אונס ומלחמה. הדוגמניות נדמו כמעט כגופות, בבגדים חושפניים שנראו כפצעים מדממים. הקולקציה היתה מחאה על ההיסטוריה האלימה של אנגליה וסקוטלנד, שבמלחמות ביניהן נאנסו נשים בברוטליות והמונים נהרגו. המבקרים לא הבינו את הקולקציה וכתבו שהיא לא מכבדת את המסלול. עם השנים הפך מקווין לאחד המעצבים המובילים בעולם. הקולקציות האוונגרדיות שלו, שנשאו מסרים חברתיים ופוליטיים, היו מבוקשות מאוד באירועי אופנה. הן היו מעין מיצגי אמנות חיים, שבהם כל פריט הוא יצירה בפני עצמה. אם "Highland Rape" היתה מוצגת היום, בזמנים של מלחמות, מחאת נשים ו-MeToo, רבים יותר היו מבינים מה רצה לומר המעצב המנוח.

שרון טל היא מעצבת אופנה

צילום: Charles Knight ,Shutterstock ,REX / אלכס ליפקין

סגור
הבחירה של שרון טל

חליל עשוי עצם, 43000 לפנה"ס

הבחירה של עזרי טרזי

באמצעות אבן מחודדת נקדחו החורים לסולם פנטטוני לאורך העצם הדקה. קצה צינור העצם נוסר בשיפוע חד. נשיפה, וצליל ארוך בוקע בדממת הלילה במערה המשמשת תיבת תהודה. לפני ארבעים אלף שנה השתמש אדם בשאריות המזון שלו כדי לברוא כלי נגינה, פעולה שאינה מובנת מאליה. מדוע יחפוץ אדם ליצור צלילים מהדהדים? מה המניע הנפשי לפעולה הזאת? החפץ, חליל העצם, היה הבסיס לעולם שלם של כלי נשיפה, כולל הסקסופון והעוגב. הוא יצר כלי ששימש אלפי דורות של מוזיקאים בכל העולם, מרועי הצאן במדבריות אפריקה ועד איאן מקדונלד מלהקת קינג קרימזון או שם טוב לוי. בריאה היא יצירת חדש שאין לו תקדים, והחליל של מערות סוואביאן הוא מהלך בריאה מופלא.

עזרי טרזי הוא מעצב תעשייתי, פרופסור מן המניין וראש תוכנית ללימודים מתקדמים בעיצוב תעשייתי בטכניון

צילום: AP / אוליבייה פיטוסי

סגור
הבחירה של עזרי טרזי

"אל נקמות", 1906

שלום אש

הבחירה של רן גואטה

מחזהו של שלום אש (שפעמיים היה מועמד לפרס נובל לספרות) נכתב ב-1906 והצגתו בעולם לוותה בסקנדלים, חרמות ונידויים. אש עצמו אסר את הצגת המחזה אחרי השואה, מאחר שהשתכנע שהוא עלול להכתים את היהודים כבני אדם מושחתים מטבעם. במרכז המחזה דמותו של יענקל, שמנסה להחזיק בית בושת ובמקביל לגדל את בתו היחידה לטוהר מידות. בעוד הוא מנסה לחתן אותה עם תלמיד חכם ומיוחס, מתפתח סיפור אהבה סוער בינה לבין אחת "הבנות העובדות". השנה העלה הקאמרי את המחזה בבימויו של איתי טיראן. ההצגה זוכה לביקורות מעולות ומעוררת שיח טעון. תגובת הקהל היא ההוכחה שהמחזה שהקדים את זמנו נותר רלוונטי, וכנראה יישאר שנוי במחלוקת עוד ימים רבים.

רן גואטה הוא מנכ"ל תיאטרון הקאמרי

צילום: דניאל שריף / כפיר בולוטין

סגור
הבחירה של רן גואטה

"ציפורנים", 1982

פינה באוש

הבחירה של קרני פוסטל

"ציפורנים" מתבלטת בין יצירותיה המקוריות והחדשניות של פינה באוש, הכוריאוגרפית הטובה ביותר בחמישים השנה האחרונות. בתמונה הראשונה מתגלה לנו במה עמוסת ציפורנים, כמו שדה אמיתי, פורח ומלבלב. בהמשך הרקדנים, שגילם נע בין 20 ל-60 (תפישה מהפכנית: לרקדנים יש הרבה מה להגיד גם אחרי גיל סיום הקריירה הנורמטיבי, 40 בערך). אצל באוש כל רקדן הוא דמות מורכבת ומרתקת, גם אם הם לא משתמשים בהכרח בקשת התנועות המקובלת ביצירות מחול מודרני. תנועות יומיומיות ורפטטיביות הן שפתה המיוחדת. אצל באוש יש חיות, יש כלי נגינה, יש הרבה טקסט ושירה ומערכת יחסים מעניינת בין הדמויות. השילוב בין תיאטרון, מחול, קול אנושי, אקססוריז, וידיאו והציפורנים הגודשות את הבמה השאיר בי חותם עמוק.

קרני פוסטל היא מוזיקאית

צילום: Alex Gouliaev / דורון עובד

סגור
הבחירה של קרני פוסטל

"Do you Love me", 1978

Bandali Family

הבחירה של לונא אבו נסאר

משפחת בנדלי הלבנונית התחילה את דרכה בשנות השבעים ומאז יצרה להיטים רבים. בשיריה הצליחה המשפחה רבת הכישרון לשמר את הצבע הערבי ולשלב אותו בהשפעות מהמוזיקה המערבית. "Do You Love Me" יצא בסוף שנות השבעים ולהבדיל משירים אחרים של המשפחה, שבוצעו בערבית, בוצע באנגלית. השיר מתחיל בעיבוד בסגנון ערבי, שמתפתח באמצע לשיר רוקנרול. משפחת בנדלי כנראה הבינה כבר אז את הפוטנציאל הטמון באפשרות להקליט שיר בסגנון ערבי ולבצעו בשפה אחרת. 40 שנה אחרי, השילוב בין מוזיקה בסגנון ערבי/מזרח תיכוני לשירה בשלל שפות הפך לטריוויאלי בקרב מוזיקאים ברחבי העולם.

לונא אבו נסאר היא מוזיקאית

צילום: לא ידוע / איליה מלניקוב

סגור
הבחירה של לונא אבו נסאר

"גלגל האופניים", 1913

מרסל דושאן

הבחירה של ירום ורדימון

יצירת האמנות שהקדימה את זמנה (אחת ויחידה?). יצירת אמנות (בלי ה) שהקדימה את זמנה (פתוח יותר). הרצף האסוציאטיבי: ציור מערות (ראשוניוּת), אריסטו (הצורה, הצל, האינטליגנציה והמסקנה), לאונרדו דה וינצ'י (אמנות ומדע!), וסילי קנדינסקי (אבסטרקט, שינוי כיוון), ז'ול ורן (עתידנות), מרסל דושאן, "גלגל אופניים", 1913, "לוסי אין דה סקיי וית דיאמונדס" (עבודת צוות, והמרכיב הנוסף – סמים), "המלט", כרזה של האחים בגרסטאף (תמצות הכרזה המודרנית העתידית). מזווית אישית-פרטית-מקומית: "שמאל-ימין-בום!" (1981). נותרתי עם "גלגל אופניים" של דושאן, סמל לקריאת תיגר על הגדרות האמנות ה"סגורות" ופתיחתן לאין-סוף המשחרר. אמנות היא מלה נרדפת להעדר גבולות הבעה. כאן מדובר בהחלטה שאינה סגנונית ואף לא "בת זמנה"; מדובר בהשלכות על-זמניות ואין-סופיות.

ירום ורדימון הוא חתן פרס ישראל בעיצוב

צילום: אוסף ורה וארטורו שוורץ לאמנות דאדא וסוראליזם במוזיאון ישראל ירושלים © ADAGP, Paris/ דניאל צ'צ'יק

סגור
הבחירה של ירום ורדימון

תוספת למשרד עורכי דין בווינה, 1983

קואופ הימלבלאו (COOP HIMMELB(L)AU)

הבחירה של אלכס פדואה

מפגש בלתי אפשרי בין מהוגנות של משרד עורכי דין וינאי לאנרכיה משוללת רסן של צמד ארכיטקטים כמעט אנונימי, בתחילת שנות השמונים. חייזר יפהפה, שנחיתתו מעצימה את היופי הקלאסי של הבניין והסביבה, שמצדה מעניקה לו במה מושלמת להופעת יחיד ויוצרת סימביוזה לא מוכרת עד אז. לכאורה אקראי, מקרי, על סף תאונה, ולמעשה מוקפד ואנין. התוספת מרחיבה את הטריטוריה ומגדירה אסתטיקה חדשה, תוך בעיטה הגונה באחוריים של לא מעט פרות קדושות. זוהי עבודה שסללה את הדרך ליוצרים כמו פרנק גרי, זהה חדיד ואחרים, והשפיעה עלי מאוד ברויאל קולג' בלונדון (עיצוב מכוניות), שממנו כמעט נזרקתי (לגאוותי הרבה).

אלכס פדואה הוא פרופסור לעיצוב ומעצב מכוניות ומוצרים

צילום: Duccio Malagamba / אסף עיני

סגור
הבחירה של אלכס פדואה

סיפורי האימה והסיפורים הבלשיים של אדגר אלן פו, 1849-1809

הבחירה של דרור משעני

פו הוא לאונרדו דה וינצ'י של הספרות. כמו דה וינצ'י, הוא לא רק סופר ומשורר אלא גם ממציא. הוא המציא את שני הז'אנרים שבלעדיהם רוב סדרות הטלוויזיה המשודרות כיום בנטפליקס, למשל, לא היו יכולות להיכתב: סיפור האימה והסיפור הבלשי. כפי שחיוך המונה-ליזה של דה וינצ'י מהפנט את האנושות 500 שנה לאחר שצויר, כך מהפנטות אותנו הפנים המתעוותות באימה בסיפורים "מסכת המוות האדום", "הבור והמטוטלת", "החתול השחור", "נפילתו של בית אשר". פו סיפר את אימת המודרניות, הרבה לפני שהאנושות ידעה שהמודרניות תיהפך גם לסיוט. במובן זה הוא הצד האפל של דה וינצ'י, ואולי לא במקרה אחד מסיפוריו הגדולים, "הדיוקן האובלי", מספר כיצד ציור דיוקנה של אשה ממית אותה בייסורים.

דרור משעני הוא סופר ומורה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב

צילום: AP / סופי בסול

סגור
הבחירה של דרור משעני

פרידה קאלו, 1907-1954

הבחירה של נעה דר

פרידה קאלו, האמנית שנזנחה על ידי בני תקופתה, התגלתה מחדש בסוף שנות השמונים, כשנשים כמו מדונה מצאו בה סמל נשי פורץ דרך. קאלו נאבקה על עצמאות ועל הכרה אמנותית במחצית הראשונה של המאה הקודמת, בחברה שמרנית ומצ'ואיסטית שהתקשתה להעריך יצירה אמנותית של אשה. היא גילמה את היכולת להכיל ניגודים ולאפשר להם דו-קיום. קאלו היתה בי-סקסואלית ועסקה בנושאים של מגדר זמן רב לפני שנולד המושג. תפישתה, שלפיה החופש הוא משאב אפשרי לכל אדם, נשקפת מהפורטרטים העצמיים שבהם היא מתוארת כצבי, כגבר, כאשה קטנה ליד בן זוג ענק וגם כענקית שמכילה ערים ויערות. ביומנה ציירה את "אייזאורוס" מרובה העיניים, שמכל אחת נשקפת מציאות שונה וכולן יחד רואות אותו עולם.

נעה דר היא כוריאוגרפית ורקדנית

צילום: REUTERS / דניאל צ'צ'יק

סגור
הבחירה של נעה דר

"אל אטלאל", 1966

אום כלתום

הבחירה של תום כהן

בחרתי בקלאסיקה של אום כלתום, ״אל אטלאל״, מפני שמבחינתי מתקיימים בה אלמנטים אמנותיים פורצי דרך בשתי השדירות המרכזיות שביניהן מתקיים כל שיר שהוא – המלים והלחן, הלחן והמלים. מבחינה מוזיקלית, האשף סומבאטי אורג פה רשת מתוחכמת של מודולציות ומעברים בין מקאמים וסולמות, לרגעים כמעט על גבול המוזיקה הא-טונאלית. המלאכה שלו העלתה את שפת הקומפוזיציה המצרית למדרגה חדשה, ועם זאת היא חד פעמית לחלוטין. באחד הרגעים הקורעים בשיר זועקת אום כלתום ״אעטיני חורייתי״ – תן לי את החירות שלי! הדמות הזו - חלק בלתי נפרד מהחיים של כל כך הרבה אנשים - מעבירה לנו מסר. ראשית, האזניים מתמלאות בכובד של המילה "חירות", אבל אם מקשיבים היטב, שמים לב שיש שם גם "תן לי" ו"שלי". זה ברור בעצם. החופש שלכן ושלכם - שלנו - הוא שלנו מלכתחילה. אף אחד לא יכול, וממילא אם אין לאיש את הזכות - לקחת לנו אותו.

תום כהן הוא מנצח ראשי ומנהל מוזיקלי של תזמורת ירושלים מזרח ומערב

צילום: Jacques Marqueton, AP / דניאל קמינסקי

סגור
הבחירה של תום כהן

"שדה ושדות", 1974

רחל איתן

הבחירה של הגר בן אשר

רחל איתן היתה צריכה לנסוע לניו יורק בשביל לכתוב את תל אביב, היתה צריכה להיות אשה בשביל לכתוב גברים, היתה צריכה למות בשביל לא לשמוע מה היה לכולם להגיד עליה והיתה צריכה להיות כל כך חזקה בשביל לכתוב כל כך פצוע. איתן היתה יחידה במינה. כל כך נועזת, שלא נותר לה אלא לשים את האמת על הנייר ולברוח, לפני שיסקלו אותה באבנים. "שדה ושדות" כל כך פרובוקטיבי וחכם, שייתכן שאפילו היום, בסעור מהפכת הנשים המודרנית, לא היו מוצאים את המקום הראוי לה, למלכת המלים הנועזת.

הגר בן אשר היא תסריטאית ובמאית

צילום: ללא קרדיט / רוס שמריה

סגור
הבחירה של הגר בן אשר

"פיירו הסהרורי", 1912

ארנולד שנברג

הבחירה של אוריין שוקרון

היה נורא קשה לבחור, אבל בסוף החלטתי על אחת מהיצירות הגדולות של המלחין, התיאורטיקן והצייר ארנולד שנברג. בחרתי במלודרמה "פיירו הסהרורי" מכמה סיבות. האחת, זוהי בעיני היצירה הראשונה שבה טכניקת השירה המדוברת, שהמציא שנברג עצמו, מגיעה לידי ביטוי מלא ומשכנע בהחלטתו להלחין שלוש פעמים שבע פואמות מאת אלברט ז'ירו. השנייה, הבחירה בהרכב ייחודי (חליל, קלרינט, כינור, צ'לו ופסנתר), שלימים קיבל את השם אנסמבל פיירו ובהשפעתו נכתבו מאז עשרות יצירות להרכב זה. ושלישית, בהסתכלות לאחור, אני רואה דמיון (גם אם ככל הנראה אין השפעה) בין סצינת השירה המדוברת של היום (ספוקן וורד) לסצינת הראפ וההיפ הופ, ומבין שהיה אחד שחשב על זה דרמטית ומוזיקלית כבר במאה הקודמת.

אוריין שוקרון הוא מנצח, מלחין ופסנתרן

צילום: לירן לוי / בר מזור

סגור
הבחירה של אוריין שוקרון

"סולם יעקב", 1951

ז'קלין כהנוב

הבחירה של חנה וזאנה גרינוולד

"סולם יעקב", שיצא לאור ב-1951 בארצות הברית, תורגם לעברית רק ב-2014 (הוצאת גמא). ז'קלין כהנוב, פמיניסטית, סופרת, חוקרת ספרות ומסאית, מגוללת בו את סיפור ילדותה והתבגרותה של ראשל גאון, ילדה יהודייה שגדלה במשפחה בורגנית בקהיר ובאלכסנדריה הקוסמופוליטיות. היא מחוברת לתרבות הערבית, אבל גם למערב וליהדות. הרגישות הפסיכולוגית והחברתית שלה מאפשרת לה למפות את ההייררכיות, של בני האדם ושל השפות. כהנוב זועקת נגד מונוליטיות לשונית ותרבותית וטוענת להכרה שוות ערך בעומק התרבותי שהעניקו לה הן המזרח והן המערב. המבט של כהנוב מלא סתירות, אבל גם שופע חמלה ומכיל מורכבות. אם היינו מאמצים את הגישה הזאת, סביר שהיינו מתבוננים אחרת במרחב שבו אנו חיים ובסכסוך עם הפלסטינים.

חנה וזאנה גרינוולד היא במאית ויוצרת תיאטרון

צילום: הוצאת גמא / תומר אפלבאום

סגור
הבחירה של חנה וזאנה גרינוולד

"פלונטר", 1978

רמי פורטיס

הבחירה של אסף תלמודי

יצירה לא יכולה להקדים את זמנה. מכתב לא יכול שלא להגיע ליעדו (גם העץ השחוק ביער נופל ויוצר צליל – בין אם תטו אוזן ובין אם לאו). יצירה יכולה להקדים את זמנה רק במובן, הזניח, של כישלונה המסחרי לעומת חשיבותה לסוגה. ההיסטוריה רצופה באמנים גאוניים שלא חוו הערכה על פועלם וחיו חיים עלובים וקשים. מי הקדים את זמנו יותר – מי שהיה גאון יותר או מי שההתעלמות מיצירתו היתה גורפת יותר, וינסנט ואן גוך? דוד פוגל? פרנץ שוברט? זה לא באמת טייטל להאבק עליו. ובכל זאת, אם לבחור אלבום אחד במוזיקה הישראלית, שנתקל בהתעלמות עם צאתו אבל השפיע עמוקות על הכתיבה, ההלחנה והנגינה ברוק המקומי, זהו ״פלונטר״ של רמי פורטיס.

אסף תלמודי הוא מוזיקאי

צילום: CBS / דניאל צ'צ'יק

סגור
הבחירה של אסף תלמודי

"איך להסביר אמנות לארנבת מתה", 1965

יוזף בויס

הבחירה של רוני סומק

הנימוק שלי לבחירה ביצירה הזאת הוא שיר שכתבתי פעם בעקבותיה. וזה השיר:
איך יוזף בויס מסביר תמונה לארנבת מתה הוּא פּוֹתֵח קוּפְסַת גַּפְרוּרִים וְשׁוֹלֵף פְּלוּמַת שֵׂעָר שֶגֻּלְּחָה מִצַּוָּארָהּ. לְשׁוֹנָהּ הַמֵּתָה מְלַקֶּקֶת אֶת הַדְּבַש הַנּוֹטֵף עַל שְׂפָתָיו, וּבְקִבְרֵי עֵינֶיהָ נִדְלָקִים פָּנָסֵי הַקֶּסֶם שָׁעָה שֶׁהוּא לוֹחֵש לָהּ שֶׁבַּגִּלְגּוּל הַבָּא, תְּפָאֵר הַפְּלוּמָה אֶת מְשֻלַּשׁ הָעֶרְוָה שֶׁל מָרִיָּה הַבְּתוּלָה.

רוני סומק הוא משורר

צילום: MSCH ,ASSOCIATED PRESS / אלון רון

סגור
הבחירה של רוני סומק

"סמטאות הזעם", 1997

אתגר קרת ואסף חנוכה

הבחירה של פילפלד

שאלה מאוד קשה. היה לי קשה לבחור, אבל בחרתי משהו אקטואלי. לא מזמן קניתי שוב, אחרי 20 שנה (אולי יותר), את "סמטאות הזעם" שכתב אתגר קרת ואייר אסף חנוכה. הספר יצא לאור ב-1997 ויצא לאחרונה בהוצאה מחודשת. זהו ספר (הקומיקס) הראשון שיצרו השניים יחד. כשהייתי בן 20 הוא היה בשבילי השראה גדולה ומאז ידעתי שגם אני רוצה להוציא ספר כזה בבוא הזמן. אני מאוד אוהב את הכתיבה של קרת ומאוד אוהב את האיורים של חנוכה. השילוב בין השניים הוא כוח שהופך את היצירה הזאת לאחד הקומיקסים האהובים בספרייה שלי.

ניר פלד (פילפלד) הוא אמן רחוב

צילום: אסף חנוכה (זמורה ביתן) / אורן זיו

סגור
הבחירה של פילפלד


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות