אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השאלה הזהה

לכבוד מאה שנה להארץ, ניסיון קולקטיבי לענות על השאלות הבלתי פתורות בישראל

שרה העצני כהן
עזיז אבו סארה
שקד מורג

האם שלום בין ישראל לפלסטינים יתקיים להערכתך בתקופת חייך?

האם שלום בין ישראל לפלסטינים יתקיים להערכתך בתקופת חייך?

צילום: דניאל צ'צ'יק

שרה העצני כהן

יושבת ראש תנועת 'ישראל שלי'

הייתי בת 10 כשרבין וערפאת חתמו על הסכם שלום, הסכם אוסלו.

אני זוכרת היטב את החגיגות והאופטימיות האמיתית שהיתה בציבור הישראלי, זוכרת את רגע החתימה, את הפלאשים על המדשאה בבית הלבן. אני גם זוכרת טוב גם את העננה השחורה שנפלה על הבית שלי, על המשפחה, על היישוב. גדלתי בקרית ארבע. הסכם אוסלו ייעד עתיד שחור על היישוב שלי, הוא עתיד היה למוטט עלינו את הבית. גם האידאולוגי וגם הפיזי.

אני זוכרת טוב מאד, על בשרי ממש, איך "חזון השלום", זה שהבטיח להפסיק את האלימות, הפך לחלום בלהות מציאותי, על בשרנו. את חלונות הרכב שפתאום התעבו והפכו לממוגני ירי, את המחבלים המתאבדים, הפחד על הכבישים. לא בכדי הרבה אנשי שמאל "עברו צד" או, אם תרצו, התפכחו, אחרי התנפצות הסכמי אוסלו. איך יכול להיות שמבטיחים שלום, חותמים שלום, זוכים בנובל לשלום, אך בפועל יש רק הידרדרות ואלימות? הפער בין מדשאות הבית הלבן הנוצצות לצומת בית ליד המדמם היה גדול מדי. דיברו על שלום אבל הביאו מלחמה.

ולכן, המושג שלום הוא מושג מאד טריקי. כי מתי בעצם התקיים יותר שלום? היום, כשאין תהליך שלום אבל הטרור (טפו טפו) נמצא בשפל בזכות שליטה אפקטיבית בשטח, או אז, כשהבטיחו לנו שלום, מסרו שטח, נתנו רובים והערבים רצחו יותר מ-1,500 ישראלים? מתי נרצחו פחות אנשים? מתי היה בטוח יותר להסתובב ברחובות? מתי היו פחות מחסומים לערבים ביהודה ושומרון? מתי היו יותר אזורי תעשייה משותפים? כמובן שהיום.

אני מסתייגת מהמושג "מחנה השלום" שהולך באופן אוטומטי שמאלה. אני מכירה הרבה ימנים, המון, שרוצים בכל מאודם שלום. אני לא מכירה מישהו שלא רוצה שלום או מישהו שרוצה שהילדים שלו יחיו בפחד, שרוצה בסבל הילדים השכנים, שלא רוצה נורמליזציה. ולכן, הימים בהם גנבו לנו את השלום, נגמרו. אני, שרה העצני כהן, אמא לארבעה ילדים, רוצה שלום בכל מאודי ואני גם חושבת שוויתורים טריטוריאליים, התפשרות אידאולוגית מופרזת, ויתורים ביטחוניים אסטרטגיים רק ירחיקו אותו.

האם זה אומר שאף פעם לא יהיה פתרון? תוכנית או דרך? לא. זה רק אומר שאנחנו חייבים לשנות את החשיבה כאילו תוכנית שתי המדינות תביא למזרח תיכון חדש. זו חשיבה ילדותית ועיוורת. מי שחושב כך, לא מסתכל על שורשי הסכסוך ולכן גם הפתרון שלו הוא אינו פתרון אלא אחיזת עיניים. באופן פרדוקסלי אולי, רק עוצמה ערכית, מדינית וצבאית, היא זו שתביא את השלום.

שלום הוא מושג מאד טריקי כי מתי בעצם הוא התקיים
צילום: אמיל סלמן

עזיז אבו סארה

מנכ"ל מג'די טורס, התמודד ברשימת "אלקודס לנא", בבחירות המוניציפליות האחרונות בירושלים

האם השלום בין הישראלים לפלסטינים יגיע בימי חיי? תלוי עד מתי אחיה!

אני אופטימי, משום שהחלופה היא השלמה עם עתיד קודר. אבל אני לא נאיבי, אני יודע שהמצב מידרדר מיום ליום. לפני כמה שנים הותקף אחיין שלי בירושלים על ידי קיצונים ישראליים שניסו לרצוח אותו. הוא נחלץ בקושי, עם כתף פרוקה.

יש כעת יותר מחסומים, יותר כעס, יותר שנאה ויותר אלימות, אבל אני עדיין רואה הרבה תקווה. אחרי שחליתי בסרטן בלוטת התריס, נותחתי על ידי רופא יהודי ורופא פלסטיני, וזכיתי להצצה לעתיד שאפשר להגיע אליו. רגעים שכאלה לא צריכים להיות נדירים. אנו זקוקים לדוגמאות רבות ככל האפשר לעתיד שכזה.

בשנה שעברה, כשהתמודדתי על ראשות העיר ירושלים, הוצפתי תקווה למרות האתגרים שניצבתי מולם. חרף התנגדות הממשלה הישראלית והממשלה הפלסטינית גיליתי אצל ישראלים ופלסטינים רבים צמא לשינוי הסטטוס קוו. חשוב שנאמר: "יש לעשות זאת עכשיו, כדי שיימצא פתרון לסכסוך עוד בתקופתנו".

עלינו לפעול יחד כדי לשבור את הסטטוס קוו ולהתנגד להנהגה מושחתת שמעדיפה כיבוש, אלימות וכוח על קידום האינטרסים של העם. עלינו להפסיק להקשיב לשקרים שמשסים אותנו זה בזה וממשיכים להציג את העולם כ"אנחנו נגדם". צריך להבין שהם פשוט זורעים פחד ושנאה.

אני לא חושב שהסכסוך מורכב מכדי שניתן יהיה לפתור אותו. אני יודע ממקור ראשון שישראלים ופלסטינים יכולים לחיות בדו-קיום, ושיגיע יום שבו הדבר יתרחש. השאלה היא כמה נצטרך עוד לסבול עד שנגיע לפתרון?

אני לא חושב שהסכסוך מורכב מכדי שניתן יהיה לפתור אותו
צילום: דניאל צ'צ'יק

שקד מורג

מנכ"לית שלום עכשיו

גדלתי בעידן שבו שלום לא היה פנטזיה אלא אופציה. כשהייתי בת תשע נחתם הסכם אוסלו הראשון עם הפלסטינים. באותה שנה זכה בפסטיגל השיר "שלום היא מלה שימושית". שנה אחר כך חתם יצחק רבין על הסכם השלום עם ירדן והיה ברור שזה מה שראשי ממשלה אמורים לעשות. כשהייתי בת 11 נחתם הסכם אוסלו ב' ומיד לאחר מכן רבין נרצח. בבית הספר שלי בכפר מל"ל המשיכו לחנך לשלום, הגענו כל שנה לכיכר רבין, בירכנו על היציאה מלבנון ואחר כך מרצועת עזה, והמשכנו להאמין. כי הרי אין דרך אחרת.

אך מה שהיה ידוע לכל ילד בשנות התשעים, שהכיבוש הוא זמני ויש לשאוף לסיימו, הפך עם השנים להרבה פחות ברור. בזמן ש"נוער הנרות" גדל להיות דור ההייטק, "נוער הגבעות" התנחל בעמדות הכוח כדי להפוך את הזמני לכמה שיותר קבוע. מאחזים בלתי חוקיים החלו להיבנות עמוק בגדה המערבית, בשטחים שלא היו אמורים להיות חלק מישראל של אחרי הסכם השלום. כיום מספרם עולה על מאה. מה שנמכר לנו בתור "קיפאון מדיני" הוא למעשה מצב דינמי ביותר, שבו עובדות נקבעות בשטח על ידי מיעוט שלא ממתין לאישור מאזרחי ישראל.

סקרים עדכניים מלמדים שרוב הציבור הישראלי, בשמאל ובימין, מעדיף שלום וביטחון על פני שטחים וארץ ישראל השלמה, אבל לא סומך על הפרטנר. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שרוב הצעירים כיום לא פגשו מעולם פלסטיני אלא אם שירתו בשטחים. רובנו לא מבקרים מעבר לקו הירוק ולא מודעים למציאות שם, אך נרמול המצב שם חודר והולך לכלל תחומי חיינו: יש שווים ושווים פחות, "איום ביטחוני" מצדיק אלימות, עדיף להסתיר את מה שלא נראה טוב ואסור להשמיע ביקורת.

מאז הבחירות האחרונות נראה כי בשלה העת בעיני נציגי המתנחלים להביא את חזון האפרטהייד לקדמת הדיון הציבורי בישראל. אותם אלה שמסרבים לשלם מחיר באדמה, דורשים שנשלם את המחיר בדמוקרטיה. סיפוח השטחים ללא מתן זכויות שוות לתושביהם - זו האלטרנטיבה שמציע הימין הקיצוני לשלום. את המחיר הזה אני עדיין מאמינה שהחברה הישראלית תסרב לשלם, אבל חוששת שהממשלה הבאה תשלם אותו בשמנו.

האויבים האמיתיים שלנו הם האדישות, הבורות וחוסר המודעות למדינת האפרטהייד שבקרוב תסופח לישראל. כל אזרח ואזרחית שחשובה להם הדמוקרטיה הישראלית, צריכים לבדוק מה קורה מעבר לקו הירוק. המסקנה היא בלתי נמנעת: דרושה מדינה לעם הפלסטיני לצד מדינת ישראל. שתי מדינות לשני העמים. על ההסכם אפשר לחתום כבר בשנים הקרובות ואני מקווה שבהמשך יגיע גם השלום.

כשסביי וסבותיי היו צעירים, הם לא שאלו את עצמם אם בתקופת חייהם תהיה ליהודים מדינה בארץ ישראל - הם נאבקו שתהיה. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היום היא איך בימי חיינו לא נאבד את המדינה שהם עבדו כל כך קשה לייסד. התשובה היא - שלום.

רובנו לא מבקרים מעבר לקו הירוק, אך נרמול המצב שם חודר והולך לכלל תחומי חיינו


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות