אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השאלה הזהה

לכבוד מאה שנה להארץ, ניסיון קולקטיבי לענות על סוגיות מגוונות ועל השאלות הבלתי פתורות בישראל

דני לסרי
נגה יהודאי
רייצ'ל פינק
רן גינת

מדוע בחרת לחנך דווקא כך?

מדוע בחרת לחנך דווקא כך?

צילום: נעמי חביליו

דני לסרי

מחנך, סופר ואב לשישה, ממובילי החינוך הדיאלוגי בארץ

ב-1 בספטמבר בתי בת התשע כמעט היתה חולה ונשארה בבית. אחוזת געגועים למסגרת החינוך הדיאלוגית שאליה היא הולכת, היא היתה צריכה לחכות עוד יומיים בסבלנות בטרם תצטרף לחבריה. וכשהיא שבה מאותו יום, היא מיהרה לבשר לי בלחש שזה היה אחד הימים המאושרים בחייה.

ממה מורכב האושר הזה?

צריך להקדים ולומר שמסגרת חינוך דיאלוגית אינה דומה כלל לבית ספר כפי שמרביתנו מכירים אותו. אין בה כיתות, לוחות, מסדרונות ארוכים, שולחנות בית ספר או פוסטרים חינוכיים. יותר מכל היא דומה לבית. יש בה מטבח גדול שהוא מרכז הבית, חדרי הסבה, חדרי משחקים, חצר גדולה ומרכזי פעילות שונים. לפני 25 שנה הוקם הבית הראשון (בקיבוץ בית אורן) ומאז הוקמו עוד שניים (בגליל המערבי ובפרדס חנה). המודל החינוכי-דיאלוגי מהווה מקור השראה לבתי ספר רבים נוספים. והאושר של בתי?

קודם כל הוא טמון במרחב השייכות הלא פורמאלי העוטף את הבאים בשערי המקום. אלה לא רק חבריה שהמתינו לה, אלא כל "החומר העדין" והקשה לתיאור של קהילה בריאה. היא לא באה למערכת שעות של תעשייה פדגוגית – היא באה למרחב אנושי אינטימי, מקום שבו היא יכולה לחיות את חייה הממשיים בסביבה מכבדת. אחר כך ישנם המבוגרים שמנהיגים את המקום. איש לא קורא להם "מורים" או "מחנכים". יש להם שמות פרטיים. המפגש עמם, ובמיוחד עם מורתה האהובה, גודשים את לבה של בתי בנוכחות שקטה. היא חשה מוערכת, אהובה, מחובקת.

מתוך המקום ה"מלא" הזה, יוצאת בתי לפעילות יומה הזורמת, והחופש הוא סיבה נוספת לאושרה. אף שיש כמובן מסגרת של חוקים למקום, איש לא אומר לה כיצד להשתמש בזמן שלה, וכך היא יכולה לחיות את ילדותה, ולעסוק בדברים שמעניינים ומעסיקים ילדה בת תשע. לא, לא סמארטפונים (זה אסור) - יש מרחב עצום של עשייה ופעילות, משחקים ויצירה הפתוחים בפניה.

כל כך הרבה פעמים אנו גוזלים מהילדים את ילדותם כדי "להכין אותם לחיים". אני חושד שזהו מושג ריק מתוכן. אנחנו לא יודעים איך להכין לחיים, ואני לא מכיר הרבה מבוגרים שאפשר לתת אותם בתור דוגמה למי שיודעים לחיות טוב. נותרת בעיקר הגזלה. הילדות העמוקה היא שורש האדם, ואני מאמין שהדרך הטובה ביותר להכין לחיים משמעותיים היא לאפשר לילד לחיות חיים משמעותיים.

האם אושרם של ילדים הוא סיבה מספיקה לבחור בגישת החינוך הזו? בצעירותי ניסחתי תשובה יומרנית יותר: מתוסכל מחצאי מפגש שבהם גיליתי עד כמה אנשים נוטים להיות שבויים בהתניותיהם, כלואים בדעתנותם, ומתקשים לקחת חלק במפגש של ממש, ביקשתי להקים דור של אנשים ערים - כדי שיהיה לי עם מי לדבר. הרבה השתנה מאז, אבל אני חושב שה-unschooling נשאר אחת המוטיבציות העיקריות שלי - אני רוצה למלט אותנו מהמבוך. חינוך, במובן הזה, ובהשראת ג'ידו קרישנמורטי, איננו הדרך שבה מעצבים אנשים על פי מודל ידוע מראש, אלא המקום שבו אנו נפגשים באופן ער כדי לטוות יחדיו תרבות חדשה.

כל כך הרבה פעמים אנו גוזלים מהילדים את ילדותם כדי "להכין אותם לחיים"
צילום: אבישג שאר ישוב

נגה יהודאי

נשואה ואם לשני בנים, יזמית בתחום החינוך המונטסורי, מרצה ומאמנת הורים

מהי מטרת החינוך? האם ילד באמת זקוק למבוגר שילמד אותו? מריה מונטסורי - מדענית, רופאה, אשה פורצת דרך, סקרנית ואוהבת אדם - האמינה שחינוך מתבטא בתהליך טבעי שמתפתח באופן ספונטני וממושך על ידי התנסויות וחזרתיות. מטרת המבוגר, לשיטתה, אינה להיות צינור להעברת ידע, אלה להכין את סביבת הילד בצורה נגישה ומסקרנת באופן שבו הילד ילמד מרצונו מתוך מוטיבציה פנימית עמוקה ומתבסס על התאמה לחיים עצמם בעזרת התנסות יומיומית.

לילדים יש פוטנציאל גדול יותר ממה שחושבים רוב בני האדם. לפי מחקרים שערכה מונטסורי, כשנותנים לילדים סביבת חיים נכונה הם מתגלים כבעלי יכולות מפתיעות. מעבר לכך, ילד שממצה את הפוטנציאל הגלום בו, הוא ילד מסופק שטוב לו, ומכאן הדרך לאושר ולרווחה נפשית קצרה.

ילדינו נולדים עם מטען יכולות וצרכים שמבוגרים כיום לא רגילים לתת להם מענה. תפקידינו, כהורים ומדריכים, לחפש את אותם מקומות ולאפשר להם להתנסות. מונטסורי חיפשה את המענה המדיוק הזה ובמשך שנים רבות בנתה סביבות חיים לילדים, בחנה ושיפרה אותן. תוצאותיה הפתיעו אנשים מכל גווני האוכלוסייה.

בסביבה שבה הילדים מתנהלים באופן חופשי ויכולים לתפקד באופן עצמאי, רואים איך הפוטנציאל הגלום בהם מתממש והם גדלים להיות אנשים בעלי חשיבה יצירתית עם יכולת פתרון בעיות מפתיעה, יכולת הנעה עצמית ויכולות חברתיות גבוהות. אלה הילדים שיום אחד עוד ישנו את העולם.

את המלים "אני" ו"לבד", אפשר לשמוע באוצר המילים הראשוני של כל ילד ותפקידנו להנגיש לילד את העולם ככל הניתן ולאפשר לו להתנסות בעצמו. הסביבה מאורגנת בהתאמה לגובה העיניים של הילד כך שהוא יוכל לתרגל עצמאות ובחירה בכל עת. אם זה בעזרת שרפרף ליד בר המים כדי שהילד יוכל לגשת בעצמו מתי שהוא מרגיש צמא, סלסלת בגדים על מדף נמוך בארון עם מבחר של 2-3 אופציות על מנת שיתרגל בחירה וכמובן אזור ה"משחקים" שעפ"י השיטה נקראים "תרגילים" והכל, בגובה העיניים .

התרגילים והעזרים בחדר ויזואלים, מסקרנים ומותאמים לתקופת רגישות של הילד. תקופת הרגישות היא מעין חלון הזדמנויות שנפתח אצל הילד לתקופה מסויימת ובמהלכה נראה כי לילד יש דחף עז וסקרנות להתנסות בתחום מסוים שעד אותו זמן לא הכיר או לא התנסה בו כלל. מאותו הרגע ועד שהילד ירגיש שהגיע למימוש הפוטנציאל האישי שלו, הוא ישקיע באימון בתחום זה את מירב המאמצים.

למשל ילד בתקופת רגישות לאותיות, יתחיל לראות אותיות בכל מקום סביבו. אותן "צורות" שעד לאותה תקופה לא הבחין בהן בכלל, פתאום מקבלות תשומת לב רחבה. אנחנו נראה ילד ששואל על אותיות, מתעניין בצורות שלהן, מנסה לכתוב אותן, מחפש את אותיות השם שלו במגזינים או בשלטי חוצות ועוד. בתקופה בה נפתח צוהר לתקופת הרגישות אנו ערים לה ונותנים את המענה המתאים לאותו רגישות. אם זה הכרת האות כצורה שיום (מלשון ''שם'') האות והנגשת אביזרי למידה תואמים כמו אותיות מעץ. דרך חוש המישוש ניתן יהיה להרגיש פיזית את צורות האות וכך, בעזרת שימוש בחושים השונים, הילד יקבל מענה רחב לתשוקה שלו ותהליך הלמידה שלו יהיה עמוק ומשמעותי יותר.

המשפט המפורסם ביותר שטבעה מונטסורי הוא "Follow the child" ובו היא בעצם מזמינה אותנו להתבונן בילד, לראות אותו ואת צרכיו ולאפשר קרקע של צמיחה מהנקודה בה הוא נמצא היום. אין במשפט זה כוונה לתת לילד כל מה שהוא רוצה, אלא לראות מה הוא צריך ומתוך המקום הזה, לתת לו מרחב בחירה. תהליך הלמידה מתרחש עצמאית מתוך רצון והנעה וילדים אלו גדלים להיות אוטו־דידקטיים כי הם מתאמנים בזה כל החיים.

החינוך המונטסורי מתאפיין בכבוד לילד, מתן עצמאות, סביבה מעודדת סקרנות, חקירה, התנסות, חזרתיות, סדר וארגון אז למה אני בחרתי במונטסורי? בזכות כל זה.

להרחבה נוספת אודות השיטה מוזמנים לפרופיל האינסטגרם

את המלים "אני" ו"לבד" אפשר לשמוע בבית באוצר המלים הראשוני של הילד
צילום: דניאל צ'צ'יק

רייצ'ל פינק

עוסקת בחינוך לגיל הרך למעלה מ-18 שנה, בהתחלה בניו יורק, כיום בישראל כגננת, מנהלת ויועצת

התוודעתי לראשונה לגישת "רג'יו אמיליה" לחינוך הגיל הרך כשעבדתי בצעירותי בגנון במנהטן. הכללים הבסיסיים של הגישה המפורסמת הזאת מצאו מיד חן בעיניי ונגעו בלבי. אך חיי השתנו ללא הכר כשנסעתי לרג'יו אמיליה, העיר האיטלקית שבה נוצרה הגישה ובה היא משגשגת עד היום. המחנכים שמהם למדתי והגנים והמעונות בהם צפיתי במהלך סמינר שנמשך שבוע, הפכו על פיהם את דרך החשיבה שלי כיצד ילדים לומדים לבדם ובקבוצה.

במרכז גישת רג'יו אמיליה נטוע רעיון עמוק ורב עוצמה בשם "דימוי הילד". רעיון זה עוצב על ידי הוגה ומייסד השיטה, לוריס מלגוצי, ומחנכים אחרים בעיר, שרואים ילדים כיצורים אנושיים כישרוניים ומוכשרים מיום היוולדם, עשירים בפוטנציאל, החדורים ביכולת מוּלדת ושאיפה אדירה להתחבר לעולם ולפתח הבנה עמוקה. היופי של הגישה טמון במה שעושים המחנכים עם "דימוי הילד", במצפן שלהם, באור שמנחה אותם בדרכם ומאיר כל החלטה שהם מקבלים. מהחומרים המוצעים לילדים, דרך האופן שבו מדברים אליהם ועליהם, ועד למסלול שבו מפתחים את תוכנית הלימודים.

גישת רג'יו אמיליה איננה מתבססת על שיטות מסורתיות, כגון לימוד פרונטלי או הכנה מוקדמת של מערכי שיעור. במקום זאת, הלימוד נעשה בדרך לא לינארית, כשההתמקדות היא על מחקר לעומק שמתפתח מסביב למחשבותיהם, לשאלותיהם ולסקרנותם הטבעית של ילדים. מורים רואים את עצמם לא כמדריכים, אלא כשותפים ללמידה שמקשיבים וצופים בזהירות ומתעדים בדקדקנות את עבודת הילדים והתפתחות הקהילה בכיתה. הם נמצאים שם כדי לאתגר את הילדים, לבנות איתם, לעורר את החשיבה שלהם ולהגביר את שיתוף הפעולה ביניהם לבין חבריהם.

הילדים מקבלים מגוון חומרים, רעיונות ואמצעים המספקים להם הזדמנויות רבות להביע את רעיונותיהם ותחומי התעניינותם. פרויקטים ארוכי טווח מניחים את התשתית המרכזית לחוויית הלמידה. פרויקטים אלה מבוססים על ההבנה כי דיונים בקבוצות וחזרה אל רעיונות וחוויות התלמידים הם דרך הלמידה האותנטית ביותר.

יחסיי עם גישת רג'יו אמיליה, שנמשכים כבר יותר מעשור, עיצבו את הדימוי הפנימי שלי על ילדים בדרכים מעמיקות ומורכבות. זהו רעיון דינמי שמתפתח ללא הרף, שמושפע מיועצים חכמים ומורים מבריקים שעובדים גם איתי וגם בשבילי, ומילדים - מאות ילדים - המאתגרים את החשיבה שלי בכל יום כמעט. גישת רג'יו אמיליה, על כל מורכבותה והניואנסים שבה, מתרכזת בבסיסה סביב יחסים. כל אדם שואף לראות ולהיראות. הזכות הזאת - להיראות - מהדהדת בעוצמה אדירה בלבי, בעיקר בהתחשב באקלים החינוכי הנוכחי בישראל.

אנחנו ניצבים בצומת דרכים בעל חשיבות אדירה, ועלינו לשאול את עצמנו כמה שאלות גורליות. כיצד נוכל לשנות את ילדינו מבלתי נראים לנראים? איזו שיטה תיווצר אם אנחנו, כהורים, מחנכים ומקבלי החלטות, נכיר בכך שילדים הם אזרחים שווי זכויות מיום היוולדם, וראויים ליהנות מכל הזכויות שמקבלים כל האזרחים בחברה שבה הם חיים? ואיך ייראו המרכזים לטיפול בילדים, גני הילדים ובתי הספר, אם ילדים יזכו להכרה כלומדים אקטיביים, שניחנו ביכולת טבעית לפתח ולבחון את התיאוריות שלהם על העולם הסובב אותם?

הזכות להיראות מהדהדת בעוצמה אדירה בלבי, בעיקר בהתחשב באקלים החינוכי הנוכחי בישראל
צילום: גיל אליהו

רן גינת

מחנך בבית היער

אני מאמין שמהותו של אדם הינה חיים שלווים ושמחים שבאים לידי ביטוי ביחסים בריאים ומיטיבים עם סביבותיו. לשם כך, על האדם ללמוד לקחת אחריות על מצבו הרגשי, השכלי, הפיזי, הרוחני והחברתי.

צו השעה הוא שינוי עמוק. התחממות הכדור שלנו, היעלמות השטחים הפתוחים, הפרת האיזון בין האדם לטבע, תרבות הצריכה חסרת הגבולות, הניכור, המאבק, צרות העין והבלבול - כל אלה משפיעים עלינו לרעה. לא נשנה מצב זה במאבקים ובמלחמות אלא בלקיחת אחריות על מצבנו הפנימי. זה השינוי אותו אנו מבקשים לזרוע בעצמנו ובילדים שאיתם אנחנו גדלים ביער.

הטבע משקף עבורנו באופן מיטבי את היחסים המאוזנים בין הישויות השונות: צומח, חי, אדמה, שמיים, שמש, גשם ושאר המרכיבים של הטבע. מההתבוננות וההימצאות בטבע אנו למדים על מקומה של כל ישות ללא עוינות או הרס. השהות והלמידה בטבע מאפשרת חיבור לסביבה דרך חיבור לעצמנו ולהפך. הנוכחות היום-יומית והערנית בטבע, על המגוון האינסופי של הזדמנויות למידה שהוא מאפשר, מעוררת שאלות שעליהן אנחנו לא ממהרים לענות.

אנחנו משתדלים לצמצם מחיצות, הבחנות והפרדות בין הילד לעולם, בין המבוגר לילד, בין הילד לאחר, בין תחומי למידה, בין שעות היום ובין המרחבים. אנחנו מנסים להימנע מהיררכיה שהיא תוצאה של התקבעות הסדר החברתי ולהתבונן בסדרים הטבעיים והפשוטים שהטבע מקיים. פיתוח הקשב ותשומת הלב לעצמנו, לחברינו ולסביבתנו היא מיומנות מרכזית שעליה אנחנו עובדים. חוץ מזה, אנחנו לומדים לקרוא ולכתוב, להתנהל באופן עצמאי, לנהל שיחה, להתמצא במרחב ועוד מיומנויות רבות. למידת מהותנו ותשומת הלב למצבנו הינה המלאכה, המטרה והאמצעי גם יחד. היא עוברת כחוט השני בכל דבר שאנחנו עושים ביער, והיער הוא המצע המתאים ביותר ללמידה זו.

חינוך יער הוא מערך למידה שיגדל אנשים שאחראים למצבם ולמצב הסובב אותם, אנשים מיטיבים ושמחים.

למידת מהותנו הינה המלאכה, המטרה והאמצעי גם יחד


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות