אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השאלה הזהה

לכבוד מאה שנה להארץ, ניסיון קולקטיבי לענות על סוגיות מגוונות ועל השאלות הבלתי פתורות בישראל

ערן ברוך
הרב אבי נוביס דויטש
ד"ר רות קלדרון
ליאור טל שדה

בין יהדות אורתודוקסית להתחדשות יהודית. מה נותר אחרי ההפרדה מההלכה היהודית, מי קהלי היעד ואת מי זה משרת?

בין יהדות אורתודוקסית להתחדשות יהודית. מה נותר אחרי ההפרדה מההלכה היהודית, מי קהלי היעד ואת מי זה משרת?

צילום: דניאל צ'צ'יק

ערן ברוך

מנכ"ל בינה – התנועה ליהדות חברתית

ההתחדשות היהודית השמה במרכז את התרבות היהודית ומורשתה איננה מנוגדת לדת היהודית, איננה שוללת אותה, ואם מביטים באופן רחב ופתוח - הן שני חלקים של שלם אחד. מחקרים רבים מלמדים כי לרוב הישראלים אין בעיה עם היהדות, המסורת, השפה, הטקסטים והחגים. יש להם בעיה עם חוקי ההלכה האנכרוניסטים ועם מוסדות הדת.

לתפישתי, הדת היהודית משולבת בתרבות ולצד שתיהן מתקיימים המסורות, האמנות וגם המחאה והכפירה. זוהי החיוניות וגם המחלוקת שבבסיס היצירה שלנו. "תרבות" משמעה ריבוי, ולאחר ששבנו למולדתנו מהגולה, ומכיוון שאנחנו ריבוניים, אדונים לעצמנו, ואיננו סובלים מרדיפות או התבוללות - יש מקום להתאים מסורות קדומות לרוח ההווה. ייתכן שהיתה הצדקה לאכיפת סט חוקים הלכתי מחייב בתקופת הגולה, אך אני תוהה כיצד אחידות המושגת בכפייה על ידי מוסדות המדינה מייצרת בישראל חברה יהודית מאוחדת.

אני רואה בחיוב מציאות שבה באותו הערב מתקיימות ברחבי הארץ חתונות בסגנונות שונים - זוג דתי-לאומי מתחתן עם רב אורתודוקסי, זוג חילוני בחתונה חילונית או רפורמית, חתונה חסידית צוהלת ברמת בית שמש או טקס יהודי-אתיופי עם קייס לפי מסורת העדה. אנחנו עם שמורכב מעדות וזרמים שונים; עם שמחלוקת היא שם המשפחה שלו. ניתן להגיע לשלום בתוכנו רק מתוך חיבור סך החלקים.

בנוסף, למעלה ממחצית העם היהודי איננו חי בישראל. הוא לא כפוף לרבנות הראשית ומוסיף עוד גוונים ועוד דעות לעושר יצירתי של תרבות יהודית במאה ה-21. תפקידנו, כישראלים, הוא לא להטיף להם מוסר או ללמד אותם כיצד להיות יהודים. יש לנו הרבה מה ללמוד מהם בשאלה כיצד יוצרים יהדות חיונית בעולם משתנה.

אין זה סוד שרבים מהישראלים חשים יחס דו-ערכי כלפי היהדות, הוא נובע מהמתח בין דת ללאום ומתחושה מחריפה והולכת שיש כאן מנגנון כפייה וגשר חד-כיווני. הפוליטיקאים ואנשי התקשורת ניזונים מהמתח הזה, אך דרושה כאן חשיבה אחרת. הדת יכולה להיות חלק משמעותי וחשוב מהתרבות היהודית בישראל, אבל היא לא יכולה להשתלט עליה. סובלנות, לימוד משותף, קבלת האחר (והאחר הוא לא אני!), השלמה חיובית עם גיוון שלא עומד להיעלם - זה צעד ראשון ליהדות ישראלית. יחד כל שבטי ישראל.

תפקידנו, כישראלים, הוא לא להטיף מוסר ליהדות התפוצות
צילום: אוליבייה פיטוסי

הרב אבי נוביס דויטש

דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר

בפועל אי אפשר להפריד דת מתרבות או תרבות מדת באופן גורף כפי שחורטת על דיגלה היהדות המתחדשת, מכיוון שההתנהגות יכולה לנבוע מהתרבות של המקום שבו האדם חי, מהדת שאליה האדם משתייך או משתיהן יחד. ההבדל בין תרבות לדת נעוץ בגישה ובזווית ההתייחסות, על אף שבמקרים רבים ההתנהגויות יהיו דומות.

כשהייתי רב בכפר ורדים, יישוב חילוני בזהותו, לא נסעו בו כלי רכב ביום כיפור. למעשה, במקרה הנדיר שרכב נסע היו נערים שצעקו על הנהג ואף השליכו לעברו אבנים. אותם נערים לא היו דתיים וייתכן בהחלט שרכבו באותה שעה על אופניים חשמליים והשתמשו בטלפונים הסלולריים שלהם. אז ממה נבעה התנהגותם: מהזדהותם עם התרבות היהודית או עם הדת היהודית?

בעיניי המושגים "תרבות יהודית" ו"דת יהודית" הם מושגים שמשרתים את הצורך שלנו בקטגוריות, ולעתים נראה כי יש בהם יותר ממד חיצוני אקדמי מאשר ביטוי למניעי הבחירה האישית. מי שמנסה להבחין בין דת לתרבות עושה זאת בין השאר בגלל הצורך האנושי בקוהרנטיות: כיצד אני יכול להתפלל על אף שאיני מאמין באל או בכוחה של תפילה, או ליהנות מארוחת שבת משפחתית על אף שאיני דתי. בעיניי חשוב שהמושג "תרבות יהודית" קיים כדי להסביר התנהגויות אלו, אך אין רווח מהניסיון לעקור מהתרבות כל סממן דתי.

תרבות מבוססת על סיפור, על מורשת ועל חוויה משותפת. כמעט כל יהודי סבור שהסיפור שלו מתחיל באברהם אבינו, ושאותו אברהם הוא האב המייסד של דת המאמינה באל אחד. גם מי שמניח שאברהם לא היה ולא נברא, מקבל ככל הנראה שזהו כבר שנים רבות הסיפור היהודי. בסיפור הזה יש אל, יש מצוות, יש בחירה חופשית ויש מסורת. וממילא, כל אלו משמשים בערבוביה הן את הדת, הן את התרבות והן את הלאומיות היהודית.

בכפר ורדים, כאלף בוגרים היו מתייצבים מדי שנה בשנה לתפילת נעילה בבית הכנסת ומחכים בכיליון אוזניים לתקיעת השופר. זאת, על אף שבכל הכפר היו פחות ממאה איש שהגדירו את עצמם דתיים. הם התפלגו התפלגות די שווה בין בית הכנסת המסורתי/ קונסרבטיבי לשני בתי הכנסת האורתודוקסים. האם הם ביטאו בכך אידאולוגיה או תיאולוגיה דתית? האם הם ניסו לממש את דבר האל ואת מצוותיו? ככל הנראה לא, אך הדבר עדיין נעשה במרחב דתי, על פי כללים דתיים (שוויוניים ומשפחתיים בזה המסורתי/ קונסרבטיבי, ונפרדים בזה האורתודוקסי).

במקרים רבים בחירת בית הכנסת לא נעשית על בסיס האידאולוגיה אלא על בסיס המרחק הפיזי או על פי חוויות ספציפיות. גם כאן, כמו באופניים, לא מדובר בהלכה או בשמירת מצוות אלא בהתנהגות תרבותית. ועם זאת, קשה לנטרל את המרכיב הדתי. מחד גיסא, מאחר שתרבות אינה תוצר של היסטוריה אלא של איך מספרים את ההיסטוריה (היסטוריוגרפיה) ושל חוויה - והדת נמצאת בגרעין של הרבה מאוד מאותם סיפורים וחוויות - לא ניתן להפריד בין השתיים. מאידך גיסא, התרבות אינה מחויבת כלל לשפה של הדת היהודית, ולכן תקיעת השופר ביום כיפור שהיא מנהג מאוחר יחסית ולאו דווקא חשוב מבחינה דתית, יכולה להפוך בתרבות היהודית - ובסופו של דבר גם בפרקטיקה הדתית - לחוויה המרכזית של היום. באופן דומה, תפילת "כל נדרי" שלפני כאלף שנה היו רבנים רבים שחשבו שהיא בעייתית ולא מתאימה לסידור, הפכה בגלל החוויה לחלק מרכזי מלוח הזמנים של ליל יום כיפור, וכך במובן מסוים התרבות עיצבה מחדש את הניואנסים הדתיים.

ולסיכום, הדת והתרבות כרוכות זו בזו ומשפיעות זו על זו. בתרבות - המסורת, החוויה והסיפור הם גורמי מפתח, ואילו בדת היהודית היסוד הוא אולי אסור ומותר אבל גם הוא מתעצב מחדש מחמת המסורת, החוויה והסיפור המשותפים.

"תרבות יהודית" ו"דת יהודית" הם מושגים שמשרתים את הצורך בקטגוריות
צילום: אביב נוה

ד"ר רות קלדרון

חברת הכנסת לשעבר ממפלגת יש עתיד וסגנית יו"ר הכנסת לשעבר, חוקרת תלמוד ואגדה, אשת חינוך ותרבות עברית. מייסדת בית מדרש 'אלול' ועלמא בית לתרבות עברית

ההתחדשות היהודית נוצרה לא כמעשה של הפרדה אלא להפך, כמעשה של חיבור. כשהייתי בתיכון השתתפתי בסמינר שבו כל אחד מאיתנו נדרש לבחור אם להגדיר את עצמו "יהודי", "ישראלי" או "אדם". סירבתי להפרדה הזאת. אני גם וגם. ההתעקשות על גם וגם היא מסימני ההיכר של ההתחדשות היהודית.

מסע ההתחדשות היהודית הוא מסע של שחרור. יש בו מן הזעם והנחישות הפמיניסטית. הישראליות החילונית שעליה התחנכנו היתה רחוקה ממרכז ההוויה של התרבות היהודית מאז ומעולם. נאבקנו על הזכות להיכנס לשיח היהודי הגדול והמתמשך כאנשים חופשיים ופתוחים ללמוד, וקיווינו לאחר שנלמד, נבחר בעצמנו מה מתוך אותו אוצר יהיה חלק מבניית עולמנו ומה נשאיר כחלק מן ההיסטוריה.

באתי אל ארון הספרים באהבה ובכבוד, כמו שבאים אל הורי ההורים: מתוך רצון להכיר אותם ולא בהכרח להמשיך בדיוק את תפיסת עולמם. נאבקתי על הזכות לבחור מתוך ידע. לא הייתי מוכנה שיד נעלמה תבחר עבורי מתוכו.

קהל היעד של ההתחדשות היהודית הוא כל יהודי שמבקש ללמוד בבית מדרש חופשי מ"שורה תחתונה" הלכתית, פנוי מסמכות רבנית. דרכי הלימוד המסורתיות שאימצנו מאפשרות לנו לימוד מעמיק, מחלוקת לשם שמיים ויצירת תלמידות ותלמידי חכמים, אינטלקטואלים ישראלים שיודעים מאין באנו ושותפים לעיצוב הדרך שבה אנו הולכים.

באתי אל ארון הספרים באהבה ובכבוד, כמו שבאים אל הורי ההורים: מתוך רצון להכיר אותם ולא בהכרח להמשיך בדיוק את תפיסת עולמם
צילום: דניאל צ'צ'יק

ליאור טל שדה

סמנכ"ל תוכן בקולות – עמותה הפועלת ליצירת מפגש בין הנהגה ישראלית בכירה ללימוד בית מדרשי

שלושה אנשים נותנים צדקה לעני. אצל האחד זה מעשה דתי-הלכתי שמגיע כמענה לציווי אלוהי; עבור השני זהו מעשה תרבותי הנובע מנוהג ערכי שקיים מאות שנים בתוך עמו; השלישי עושה מעשה ערכי-אנושי שמגיע מתוך היענות לצו המצפון ולתחושת החמלה. רגע, אבל שלושתם עשו בדיוק את אותו מעשה! אז האם זהו מעשה דתי, אנושי או תרבותי? ואולי גם וגם? הכול תלוי בכוונה ובהתרחשויות פנימיות שבאדם.

אך לא כל מעשה הוא כזה. ישנם מעשים שאין בהם כל טעם חוץ מעבודת האלוהים, ואת אלה תזנח התרבות. ישנם מעשים שאין בהם כל טעם חוץ מביטויה של תרבות ספציפית, ואת אלה יותירו בצד מי שאינם שייכים אליה. יחד עם זאת, מעשים רבים נושאים עמם את שלושת הממדים, או לפחות שניים מהם, וכך זה גם ביהדות.

היהדות מלאה ברעיונות עומק, טקסים, ערכים, מנהגים, חגיגות, סמלים, שפה, סיפורים, דיונים ובעיקר מעשים, שהינם גם דתיים, גם תרבותיים ופעמים רבות אנושיים-כלליים. גם ההלכה אינה עשויה מקשה אחת אלא מלאה במעשים שיכולים להיות כאלה וכאלה, תלוי בעושה, תלוי בכוונותיו. הרעיון היסודי של ההלכה הוא מחויבות עמוקה לעשייה, ומחויבות זו היא בעלת חשיבות גדולה גם בבנייתה של תרבות. יחד עם זאת, הכפיפות להלכה כמקבץ חוקים שעל האדם לציית להם על מנת לעבוד את אלוהיו, אינה מקובלת עוד על רוב העם היהודי, ואני בתוכו.

היהדות הייתה תמיד תרבותו של עם ישראל, אלא שכדברי אחד העם היא: "נוסחה בשפה דתית". לפנינו אוצר של חוכמה ואורחות חיים. במקום לזרוק אותה לפח, במקום "לכבד אותה" מרחוק תוך השארתה לרבנים, ניתן ללמוד ממנה, ליצור בתוכה וגם לחלוק עליה. היהדות כתובה בשפה דתית? אפשר לחלן אותה. יש בה שוביניזם וגזענות כמו בכל תרבות עתיקה? ניתן להפוך אותה להומניסטית ועכשווית. במלים אחרות, הגיעה העת להתייחס ליהדות כמו שעם מתייחס לתרבות שלו - לא לזנוח אותה ולא לנסות להעתיק אותה כפי שהיא, אלא להתיר אותה מכבלי קדושתה, לחדש אותה ולהתחדש בה. לזרוע ולחרוש בקרקע הרוחנית-תרבותית הישנה, כפי שדימה זאת ביאליק, ולהצמיח פרחים ופירות חדשים.

קהלי היעד של התרבות היהודית הם יהודים באשר הם. אותם היא צריכה לשרת והם צריכים לשרתה בחזרה למען הדורות הבאים. שני ציבורים שגודלם דומה בחברה הישראלית, אם כי רק אחד מהם הינו בעל כוח פוליטי גדול וכופה, מאיימים עליה - החרדים הדתיים והחרדים החילוניים.

החרדיות הדתית מקימה חומות שאמורות להגן עליה מפני כניסה של כל מרכיב מערבי לחייה, ובמקביל לה החרדיות החילונית מקימה חומות להגנה מפני כניסה של כל אלמנט יהודי לחייה. טוב יעשו שני הציבורים הללו אם יטפלו בחרדה המאיימת עליהם, ויאפשרו לעצמם ולכולנו מפגש פורה ומצמיח של תרבות יהודית מגוונת עם ערכי כבוד האדם וחירותו.

על פעילות עמותת קולות בהרחבה

שני ציבורים גדולים מאיימים על היהדות: החרדים הדתיים והחרדים החילוניים


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות