אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השאלה הזהה

לכבוד מאה שנה להארץ, ניסיון קולקטיבי לענות על סוגיות מגוונות ועל השאלות הבלתי פתורות בישראל

איריס שטרן לוי
עמית ברכה
נועה קאופמן
תומר סמרקנדי

האם בחרת במאבק החברתי שלך או שמא הוא בחר בך?

האם בחרת במאבק החברתי שלך או שמא הוא בחר בך?

צילום: מגז גוזני

איריס שטרן לוי

מקימה שותפה של עמותת "הופכות את היוצרות" (2011) ועמותת "המכללה" (2017) בית ספר חברתי למען נשים החוזרות למעגל העבודה. חברת הוועד המנהל של "קואליציית נשים לשלום", פעילת שטח ואקטיביסטית למען זכויות נשים מעל 20 שנה

מאז שנות התשעים אני פעילה במאבקים להשמעת קולן ולמען זכויותיהן של נשים נפגעות אלימות מינית. לאחרונה אני מתמקדת ביצירה והנגשה של הכשרה מקצועית לנשים שורדות זנות ואלימות. האבסורד הוא שהאצבע המאשימה עדיין מופנית אל הנפגעת ולא אל האנס. אשה ששורדת זנות חיה בבושה ולא הצרכן. הסטיגמה עדיין עלינו והמסר החברתי הוא שהאחריות על בטחון נשים מוטלת על כתפי האשה בלבד. זו הנורמה גם בסיום 2019. לכן, אינני רואה איך אפשר לשבת בשקט ולא לפעול לשינוי.

השאלה אם המאבק החברתי בחר בי או לא אינה מאוד מעניינת. כאשה פמיניסטית שמתנהלת וחיה בתוך חברה שבה נשים הן עדיין "האחר", התחושה היא שהמאבק נכפה עלי. למרות ההישגים של פמיניסטיות בעבר ובהווה, הדרך עוד ארוכה. עובדה שנשים עדיין מופלות לרעה בעבודה ובשכר, עדיין מוטרדות מינית, עדיין נאנסות, עדיין נסחרות, עדיין נרצחות על ידי בני זוג, ועדיין נקראות שרמוטות כשהן מעזות להראות מיניות. הסדר החברתי הוא גברי ומנסה כל הזמן לצמצם אותנו. עצם הקיום שלנו כנשים לפעמים נתפש כהתרסה. לכן, אין לי ברירה אלא להיות במאבק תמידי על הזכויות שלי ושל אחרות. אם לא איאבק בעצם אכנע לדיכוי של כל מי שלא מתיישר/ת עם ההגמוניה, ונשים שלא מתיישרות איתה בפרט, כולל אני.

אפשר לומר שהמאבק בחר בי ואני בחרתי בו בלית ברירה. הרצון להניע שינוי, לא לשבת מנגד ולהתנגד לדיכוי בכל מופע שלו, הוביל אותי להיות פעילת שטח ואקטיביסטית במאבקים מגוונים. בעיני כל המאבקים קשורים. יש הצטלבות של דיכויים והם קשורים אלה באלה. אי אפשר להפריד בין המאבק באונס ורצח נשים, בין המאבק בהתעללות ועינויים של בעלי חיים ובין המאבק בכיבוש. העיוורון שחוסם אנשים מלראות את הכאב של העגל או האפרוח בתעשיית המזון מן החי, או של פלסטינים שחיים עשורים תחת כיבוש ואלימות, הוא אותו מנגנון שמאפשר התעלמות מלראות אותי. לא רואים את הכאב שלהם כי הם האחרים.

העגל הוא האחר, הפלסטיני הוא האחר, וגם אני. האישי הוא הפוליטי בכל המובנים ואין לי את הפריווילגיה להפריד ביני לבין הנעשה במרחב. אני פועלת למען יראו וישמעו אותנו, יאפשרו לנו לחיות את הבחירות שלנו ולא את אלה שנכפות עלינו על ידי חברה שמרנית ומקובעת. אני פועלת ליצור חברה המאפשרת שוני וצמיחה, יצירתיות וגיוון. חברה שאין בה מנצחים על גבי מפסידות, אלא שכולנו נוכל לשגשג בה האחת ליד השני.

העגל הוא האחר, הפלסטיני הוא האחר, וגם אני
צילום: אייל טואג

עמית ברכה

"עו"ד, מנכ"ל עמותת "אדם טבע ודין

המאבק החברתי שלי הוא מאבק על זכויות האדם הסביבתיות. את המאבק הזה בחרתי כבר לפני שני עשורים, כחלק מגיבושה של תפישת עולם המאמינה בזכות הבסיסית של כל אחד ואחת מאיתנו לחיים בסביבה ראויה. סביבת מחייה ראויה היא כזו המספקת אוויר נקי, מים נקיים, תחבורה ציבורית הולמת, גישה חופשית לפארקים עירוניים, חופי רחצה ושמורות טבע.

המאבק למען סביבה ראויה הוא בביסודו מאבק חברתי, משני טעמים:

הראשון, מתייחס לעובדה שההגנה על הסביבה היא הגנה על הקיום האנושי הבסיסי, על החיים עצמם, על היום-יום של כל אחד ואחת מאיתנו. הפגיעה בסביבה הפיזית מובילה בסופו של דבר לפגיעה באדם ובבריאותו, לפגיעה ביכולתו לנהל אורח חיים סביר.

השני, נעוץ בעובדה שהמאבק על הסביבה, כמו כל מאבק חברתי אחר, הוא בראש ובראשונה מאבק על זכויותיהם של קבוצות אוכלוסייה מוחלשות וקשות יום. אותן קבוצות הסובלות יותר מבעיות פרנסה, בריאות, חינוך וכדומה, הן גם הקבוצות שנפגעות יותר מבחינה סביבתית. מי שממילא נתון לקשיי הישרדות כלכליים יום-יומיים, לא ימצא את המשאבים הכלכליים כדי להרחיק מפעלים מזהמים מפתח ביתו. מי שהמדינה פוגעת בזכויותיו החברתיות, לא יזכה להגנתה בתחום התשתיות ואיכות החיים באזור מגוריו.

הזכות לסביבה ראויה חייבת להימנות על מגילת זכויות היסוד של ישראל, גם אם אינה מוגדרת עדיין ככזו במסגרת חוק יסוד. המאבק למימושה של הזכות לסביבה ראויה הוא מאבק על דמותה החברתית של ישראל, על יחסי גומלין ראויים בין המדינה לאזרח ועל ערבות הדדית בין קבוצות שונות המרכיבות את פסיפס הקיום הישראלי.

הזכות לסביבה ראויה חייבת להימנות על מגילת זכויות היסוד של ישראל
צילום: דניאל צ'צ'יק

נועה קאופמן

רכזת תחום פליטים ומבקשי מקלט בקו לעובד

בגיל 18 בחרתי להיאבק. זו היתה החלטה מודעת ופוליטית להקדיש זמן ואנרגיות לשינוי. האם בחרתי במאבק הספציפי שאציג? לא בדיוק. הרבה שנים הרגשתי שהמאבק בחר בי, סחף אותי איתו בלי יכולת לעצור ולחשוב. לאחרונה, אחרי 17 שנה, אני מרגישה שאני צריכה לבחור בו כל פעם מחדש ולהחליט אם להתמיד.

אני פעילה במאבקים של קהילת המהגרים ומבקשי המקלט בישראל. כל חיי הבוגרים הוקדשו בצורה זו או אחרת לכך. ב- 2003 התנדבתי לשירות לאומי בעמותת "רופאים לזכויות אדם" ונאמר לי שיש צורך בעזרה במרפאה פתוחה לחסרי מעמד באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה ישבו בחדר ההמתנה המאולתר המון אנשים, מהגרים שחיכו בסבלנות שלוש-ארבע שעות כדי לראות רופא משפחה במשרד קטן וצפוף. היו שם אנשים מסין, מזרח אירופה, אפריקה והפיליפינים.

התמונה שנצרבה בזיכרוני היא של ילד שחיכה לרופא ושיחק בבלון. כל אדם שהבלון הגיע אליו הקיץ ממחשבותיו, חייך (אולי נזכר בילדים שהשאיר במולדת) והחזיר את הבלון לילד שלא הפסיק לצחוק. זה היה הרגע שבו נשאבתי לתחום ומאז לא עזבתי אותו. התנדבתי ועבדתי במרפאה במשך חמש שנים, בהתחלה בתור בת שירות ולאחר מכן בתור מנהלת המרפאה. יצרתי שם קשרים עם אנשים שנותרו קרובים לי עד היום, למרות שרובם התפזרו ברחבי העולם. העבודה אפשרה לי לחצות גבולות מדומיינים ופיזיים שלא ידעתי שאוכל לחצות. כשטיילתי כמה שנים לאחר מכן באפריקה, האנשים שהכרתי פתחו בפני את ביתם וכך זכיתי לחוות זרה ואורחת אצל מי שהיו זרים ואורחים אצלנו.

לאורך השנים השתנתה אוכלוסיית הזרים העיקרית בישראל ממהגרי עבודה שבחרו בכך (גם אם זו בחירה מצומצמת וקשה), למבקשי מקלט שעזיבת הבית נכפתה עליהם. בכל חודש חצו מאות מבקשי מקלט מסודאן ואריתריאה את גבול ישראל-מצרים. זו היתה תקופה קשה. אלפי אנשים שרובם חוו טראומה וישנו בגינות ציבוריות הגיעו אלינו במצבים רפואיים שונים, ואנחנו היינו המענה היחיד עבורם. זה היה נטל מאוד כבד לצעירה שהייתי אז. בתחילת שנות העשרים של חיי הייתי אחראית על בריאותם ולמעשה על חייהם.

ובכל זאת בחרתי שוב ושוב להמשיך ולפעול באותה הזירה. בתשע השנים האחרונות אני מנהלת את מחלקת הפליטים ומבקשי המקלט בעמותת "קו לעובד". אותם אנשים שהגיעו אלי אז למרפאה חוששים, חדשים, ללא שפה, מגיעים אלי היום אחרי יותר מעשור של חיים בישראל. בניגוד לעבודה במרפאה, האנשים שאני פוגשת בריאים, דוברי עברית, יודעים לעמוד על זכויותיהם ומגיעים אלינו לרוב מעמדה של חוזק. היום-יום שלי מורכב מהצלחות קטנות וכישלונות קטנים, תוך חתירה לשינוי גדול ועקרוני יותר. זו הדרך שלי לנסות ולייצר צדק במקום שבו הוא לרוב לא קיים.

במובן מסוים כמעט שלא יצא לי לעצור ולשאול את עצמי אם החיים האלה מתאימים לי. קל מאוד להיסחף לעבודה הזו, אבל מטבע הדברים אלו חיים שמלווים במשברים עמוקים. חוויתי גירוש של אנשים שהכרתי, השתתפתי במאבק סוחט נפשות של משפחות למען מעמד ילדיהן, עמדתי לצד הקהילה הדרום סודאנית במאבק שכשל (כאלף איש גורשו מכאן ב-2012), חלק ממי שהכרתי נרצח זמן קצר לאחר שגורש, כולם כמעט הפכו שוב לפליטים. ב- 2013 נתל מתקן "חולות" והייתי גאה להיות שותפה לשביתה ולהפגנות שקהילת מבקשי המקלט קיימה. לפני שנה וחצי איום הגירוש לרואנדה העסיק אותנו יום וליל, ובמשך אותה תקופה פגשתי יום-יום אנשים חוששים, מבוהלים, חלקם שבורים.

גם אני עברתי שינויים לאורך התקופה הזו. לפני ארבע שנים הפכתי לאם, ומאז אני שואלת את עצמי אם המחיר שהמאבקים הללו גובים אינו גבוה מדי עבורי ועבור משפחתי. מצד שני, אינני יכולה לדמיין מצב שבו אני חייה את חיי במנותק מהקהילה. אינני יכולה לדמיין צורת חיים אחרת.

מעט שלא יצא לי לעצור ולשאול את עצמי אם החיים האלה מתאימים לי
צילום: דניאל צ'צ'יק

תומר סמרקנדי

מנכ"ל קרן אייסף

במבט לאחור ברור לגמרי שהמאבק החברתי שלי בחר בי ושהחוויות והדרך שעברתי הובילו אותי למקומות הנכונים לניהולו. כבן להורים אשר עלו מפרס בשנות החמישים, שניהם בני משפחות מרובות ילדים שהתיישבו בדרום תל אביב, יצאו לעבוד מגיל צעיר וויתרו על לימודים כדי לסייע לפרנסה, אני דור ראשון להשכלה גבוהה. המסר אשר הוטמע בי מגיל צעיר על ידי הוריי היה ברור: "ראה כמה קשה אנו עובדים ותלמד היטב כדי להתקדם ולהצליח". ההשכלה הגבוהה סומנה ככלי וכאמצעי יחיד למוביליות חברתית, המרוץ נראה אינדיווידואלי, ואני עשיתי את המיטב כדי להתקדם ולהצליח.

לאחר השירות הצבאי נרשמתי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית ושם הגעתי לצומת משמעותי בחיי: ההצטרפות לקרן אייסף. הקרן, אשר הוקמה על ידי אדמונד ספרא, לילי ספרא ונינה ווינר, שמה לה מטרה לצמצם פערים חברתיים באמצעות הנגשת ההשכלה הגבוהה ופיתוח מצוינות ומנהיגות חברתית-אקדמית. באוניברסיטה העברית פעלה הקרן בשיתוף היחידה למעורבות חברתית ושם מצאתי קבוצה שהגיעה מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל. יחד התנדבו בפרויקטים חינוכיים וקיימנו דיונים סוערים על מבנה החברה הישראלית, על הסיבות לפערים החברתיים שקיימים בה, ומה עלינו לעשות כדי לשנות ולשפר.

השאלות אשר העסיקו אותנו נגעו לחיים ולמשפחות של כל אחד ואחת מאיתנו: מדוע עיירות הפיתוח אוכלסו ברובן על ידי יוצאי אסיה-אפריקה? מה המשמעות שהיתה לכך על ההזדמנויות התעסוקה, ההשתכרות וההשכלה שלהם ושל ילדיהם? מדוע חוקרים כמו פרופ' ראובן פוירשטיין טענו שיש לשקם את "תודעתם החבולה" של בני עדות המזרח? מדוע יש פערים כה גדולים בזכאות לבגרות ובהגעה לאקדמיה בין ישובים חזקים לישובים חלשים כלכלית? מדוע בתי הספר המקצועיים רוכזו ברובם המוחלט בעיירות פיתוח, בשכונות שיקום וביישובים ערביים? מדוע ההון התרבותי עמו הגיעו הורינו לא "נחשב" בארץ? מדוע מוזיקה מזרח תיכונית לא הושמעה כמעט ברדיו הציבורי? מדוע עובדי קבלן מופלים ביחס לעובדי החברה שעמם הם עובדים כתף אל כתף, ועוד ועוד.

ההבנה החדה שעלתה מהתהליך החברתי והזהותי שעברתי היא שלמנגנוני השפעה וכוח בחברה הישראלית יש נטייה לשעתק ולהנציח את עצמם, ושאם אנו רוצים לייצר שינוי אמיתי - עלינו להילחם במאבק המשלב ידע, זהות וערכים: ללמוד נכוחה את הנתונים והמצב החברתי כי ידע הוא כוח; להתחבר לזהות, לשורשים ולמקום ממנו באנו משום שמשם אנו שואבים את הכוח, ומתוך תחושת גאווה ושייכות ניתן לחזור אליהם ולהוביל שינוי; ולבסוף ערכים: המרוץ הוא לא מרוץ אישי של כל אחד מאיתנו אלא מרוץ עם שליחות חברתית. האחריות לקדם ולאפשר גם לאחרים להתמודד ולהצליח מוטלת על כתפי כולנו, כדי שכל החברה הישראלית תוכל להמשיך להתקדם ולמצות את ההון האנושי הגלום בה. אמנם כל אחד יכול, אבל בתנאי שתינתן לו/לה נקודת פתיחה זהה והזדמנות שווה להוכיח את יכולותיו/ה.

למנגנוני ההשפעה הכוח בחברה הישראלית יש נטייה לשעתק ולהנציח את עצמם

הכתבות המומלצות

הכתבות הנקראות היום באתר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות