אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השאלה הזהה

לכבוד מאה שנה להארץ, ניסיון קולקטיבי לענות על סוגיות מגוונות ועל השאלות הבלתי פתורות בישראל

ליאור קודנר
דפנה מאור
אסף רונאל
אדר פרימור

שאלנו עורכי עבר מדסק החוץ של הארץ: מהו סיפור החוץ הגדול ביותר שלא הצלחת לעניין בו את הקוראים הישראלים, ולמה לדעתך?

שאלנו עורכי עבר מדסק החוץ של הארץ: מהו סיפור החוץ הגדול ביותר שלא הצלחת לעניין בו את הקוראים הישראלים, ולמה לדעתך?

צילום: תומאס פטר/ רויטרס

ליאור קודנר

סמנכ״ל הדיגיטל וסגן עורך "הארץ"

קיץ 2006. ג׳ורג׳ וו. בוש הוא נשיא ארה"ב וברק אובמה מתחמם על הקווים לקראת ההשתלטות על הבית הלבן. בדסק החוץ של "הארץ", בחדרון קטן בקומת המערכת ברחוב שוקן בתל אביב, היו עסוקים בעיקר בנעשה באמריקה. שנה קודם לכן, בגיל 26, מוניתי לעורך חדשות החוץ של העיתון ונסעתי עם בת זוגי דאז לביקור ראשון בסין מוכת נגיף הסארס. הטיול בן השבועיים במזרח השפיע במידה רבה על התפישה העיתונאית שלי. בייג׳ין נערכה באותם ימים לאולימפיאדת הקיץ של 2008, וביתר חלקי המדינה הואץ תהליך האורבניזציה. Made in China הפך לסמל הגלובליזציה. בסין עצמה נרשמה צמיחה חדה בתוצר הגולמי לנפש מחד, וניצול חריף של אנשים קשיי יום מנגד. בתוך שנים ספורות רוב אוכלוסייתה תגור בערים, ולא בכפרים נידחים.

תפקידו של עורך החוץ ב"הארץ" הוא בעיקר לקטורינג. כלומר, לבחור את הכתבות הכי חשובות ומעניינות משלל כלי התקשורת הזרים, בדגש על "ניו יורק טיימס" האמריקאי ו"גרדיאן" הבריטי. עשרות שנים נסמך "הארץ" על אותם מקורות, שיכולים להרשות לעצמם לשגר כתבים לאזורים מוכי מלחמות ורעב, ואף למדינות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. לרוב, העבודה של אותם כתבים תהיה מעמיקה ומדויקת יותר מזו של עמיתם הישראלי, המגיע לביקור של כמה ימים. עם זאת, מאחר שרוב מקורות המידע שלנו מדווחים באנגלית, נוצרת הטייה אנגלו-סקסית בבחירת נושאי הליבה ואופן הסיקור שלהם. בעיה זו מחריפה ביחס סין, מאחר שהמפלגה הקומוניסטית אינה מאפשרת דיווח אמין, מפקחת בצורה הדוקה על עבודת העיתונאים הזרים ואף לא מאפשרת לביקורתיים שבהם אשרות כניסה.

כדי להביא לקוראים תמונה מאוזנת יותר של העולם, פעלנו בכמה מישורים. על הקיר הגדול שבדסק החוץ הצבתי מפת עולם גדולה, ובכל פעם שכתבנו על עיר או מדינה מסוימת - תקענו סיכה. כך אפשר היה לראות בבירור את ההטייה לטובת ארה"ב ואירופה, ולתעדף כתבות רלוונטיות שעוסקות גם במקומות אחרים. סין, הודו, יבשת אפריקה או מדינות דוגמת מונגוליה שלא זכו לסיקור הוגן, קיבלו בדרך זו העדפה מתקנת. במקביל, חתמנו הסכמים עם כמה כלי תקשורת זרים נוספים. "לה-מונד" הביאו את הזווית הצרפתית, "אל פאיס" את הספרדית, "די-פי-אי" את הגרמנית ו"קלארין" את זו של אמריקה הלטינית. לבסוף, גייסנו אנשי אקדמיה ישראלים כדי שיספקו פרשנויות שיסבירו לקוראים בעברית ובצורה ברורה את מה שקורה.

בתוך כמה חודשים אפשר היה לחוש את השינוי. מדי שבוע כתבנו על מה שקורה בעולם כולו. אורגוואי, ונצואלה, צ׳אד ורוסיה כיכבו אפילו בשער העיתון. את המלחמה בעיראק סיקרנו לא רק דרך הקרבות, אלא תוך התמקדות בחיי המקומיים אחרי עידן סדאם חוסיין. אחת הכתבות אף עסקה בעלייה במשלוחי המזון ממסעדות בבגדאד, שכן התושבים חששו לשבת בהן בגלל פיגועי ההתאבדות. אחד מרגעי השיא שלי בתפקיד היה ביקורו של אסף אוני, אז כתב "הארץ", בגרינלנד. על פני רובו של העמוד הראשון בעיתון התרענו מפני ההתחממות הגלובלית שמשנה את פני הגלובוס. וזאת זמן רב לפני שהנושא חדר למיינסטרים התקשורתי.

הצבנו מפת עולם גדולה בדסק ובכל פעם שכתבנו על עיר או מדינה מסוימת - תקענו סיכה
טנאסיס סטברקיס/ איי-פי

דפנה מאור

עורכת כלכלה עולמית ,TheMarker

שנתיים לאחר המשבר הפיננסי העולמי של 2008, שהיה אולי המבחן והאירוע הגדול ביותר בקריירה שלי כעורכת כלכלה עולמית של TheMarker, פרץ משבר חדש. הוא היה הרבה פחות קדחתני וגם הרבה פחות מפחיד, שכן בספטמבר-אוקטובר 2008 היו רגעים שבהם נראה היה שהעולם הכלכלי - ועמו אולי גם העולם הגשמי שסביבנו – עומד להתמוטט. המשבר של 2008 העסיקאת כתבי ועורכי החוץ של העיתונים הכלכליים 18 שעות ביממה ויותר. עשרות עמודים הודפסו ביום ומאות מאמרים עלו בשבוע לאתרים. אולם המשבר חלף בלי למוטט את העולם. אחריו, משבר החוב של אירופה, שפרץ במלוא עוזו ב-2010, נראה כמעט קטן. אולם המקרה של יוון דווקא מראה שיש משברים שמתקשים להיפרד. הסיפור החל בחשיפה מזעזעת: ממשלת יוון החדשה גילתה ב-2010 שקודמותיה שיקרו, זייפו, הסתירו ורימו בדיווחים על הכלכלה, מצב התקציב והחוב הממשלתי. תוך זמן קצר הגיעה יוון לסף פשיטת רגל, ומצבה איים על שלמותו של גוש היורו כולו. אם יוון תפרוש, חששו מנהיגי הגוש, עלולות לפרוש עוד מדינות שמצבן הפיננסי רעוע, כמו ספרד, אירלנד ואולי גם איטליה.

יוון לא פרשה. ממשלות התחלפו, תשואות האג"ח שלה – שמאותתות על רמת הסיכון שמייחסים לה המשקיעים – זינקו וצנחו, עלו ונרגעו. אחרי שנים של איחוד מונטרי, שבו הסכימו מדינות הגוש, מגרמניה ועד יוון, מצרפת ועד פורטוגל, להשתמש במטבע אחיד, פתאום נבעו סדקים באחדות. כדי לעצור את ההתפרקות, הובילו הגרמנים את הדרך. הקאנצלרית מרקל ושותפיה לניהול המשבר – קרן המטבע הבינ"ל, הבנק המרכזי של אירופה וראשי הנציבות האירופית - החליטו להפוך את יוון לדוגמה, למען יראו וייראו. שלל גזירות צנע הוטל על יוון ועל כלכלתה המעורערת מלכתחילה. האזרחים שילמו בפנסיות מקוצצות, אבטלה מחרידה, מחסור בתרופות בבתי חולים ובעתיד משועבד לחלוטין לטובת פירעון החובות. הבנקים שהשקיעו באג"ח הכוזבות של יוון - בעיקר בנקים גרמנים וצרפתיים (אלה היווניים היו אמינים וסולידיים יחסית) – חולצו בידי הבנק המרכזי וכמעט לא שילמו על טיפשותם. הדעה העולמית היתה כמעט אחידה: היוונים עצלים ורמאים, ומגיע להם עונש. הם בזבזנים וחיים על חשבון הגרמנים. העונש הגיע בדמות מסים, קיצוצי תקציב וגזירות שמשמעותם היתה שיוון לא יכולה לחזור לצמיחה, ונידונה לשפל כלכלי של שנים.

אלא שהנרטיב לפיו הגרמנים מחלצים את היוונים ומשלמים את חובם, היה כוזב לא פחות מספרי החשבונאות של היוונים עצמם. בפועל, אתונה קיצצה והידקה כל-כך מהר, שהעודף בתקציב נסגר בזמן שיא, והגירעון היחידי נבע מתשלומי הריבית על החוב. רובו המכריע של הסיוע, בסך עשרות מיליארדי דולרים, הועבר לא לתקציבי חינוך, בריאות, שיקום והבראת הכלכלה, כי אם לחשבון נאמנות צד שלישי בבנק המרכזי של אירופה. ממנו הוא חזר לקופת הנושים, לפרוע את החובות. במשך שנים נשאר החוב של יוון באותו גודל ביחס לתמ"ג שלה. הכלכלה שלה לא הצליחה לחזור לצמוח. רמת החיים נפלה כל כך, שיוונים רבים נפוצו ברחבי אירופה, מהגרים לכל מקום שבו יש עבודה שתפרנס אותם.

לרחם על היוונים אינו מתפקידם של עיתונאים, אולם לדווח את המציאות כהלכתה הוא כן. וכך גם להראות זוויות ראייה אחרות: שהגרמנים ניסו למשטר ולמשמע עמים אחרים לפי תרבותם וחזונם הכלכלי החסכני והפרוטסטנטי; שהגרמנים הרוויחו מאיחוד המטבע יותר מכל עם אחר, כי הוא העניק להם יתרון תחרותי ענקי בייצוא והפך אותם מ"האיש החולה של אירופה" למעצמה כלכלית יציבה עם תעסוקה מלאה; שזה בא על חשבון מדינות שנהנו בעבר משער מטבע נמוך שהביא להם תיירות וסייע לייצוא; שמלבד המגזר הממשלתי לא היו חובות גדולים ביוון – לא למשקי הבית ולא לבנקים; אפילו מפלגת "השמאל הרדיקלי" היוונית קיבלה על עצמה את התורה היוצאת מפרנקפורט ללא היסוס ולא היתה רדיקלית בקצה ציפורן רגלה.

כל אלה מסרים שהיה קשה לשכנע בהם את הקוראים ולהרחיב את היריעה הסטנדרטית שהציעו רוב הכותבים והפרשנים. אולם הם היו שיקוף של המציאות: רעיון האחדות האירופית נתקל בהתנגדות עזה. באיטליה קם הפופוליסט מתאו סאלוויני והציע לסגור את הגבולות. בבריטניה הצביע רוב בעד יציאה מהאיחוד בצעד היסטורי מטלטל. טורקיה שינתה פניה וממחזרת נלהבת אחר חברות באיחוד הפכה למבקרת חריפה שמחזיקה גרונה של בריסל ומשתמשת בקליטת פליטים מהמזרח התיכון כרשת ביטחון. רוב חברותיו של גוש היורו לא מחזיקות באשליות של פרישה כיום, אבל המפלגות הלאומניות והתנועות הבדלניות מתרבות והולכות. רוחה השבורה של יוון היתה אולי אחד הגורמים הראשונים שעוררו את תגובת הנגד הזו, אבל את הסיפור הזה רוב הקוראים לא רוצים לקנות.

הנרטיב לפיו גרמניה מחלצת את יוון ומשלמת את חובה היה כוזב לא פחות מספרי החשבונאות של היוונים עצמם
צילום: ח'אלד עבדולה/ רויטרס

אסף רונאל

כתב המדע של "הארץ"

לאחר שנטשתי את המעקב הבלתי פוסק אחר האירועים והטרגדיות שמתחוללים מדי יום ברחבי העולם לטובת כתיבה על מדע, גילו לי העורכים בדסק החוץ כי היתה להם תחרות קבועה: על מי כפיתי להכין את הידיעה הכי פחות נקראת של השבוע. בדרך כלל, הזוכה היתה עוד תקרית של אלימות אתנית או חוסר יציבות פוליטית באחת ממדינות אפריקה שמדרום לסהרה. היא עניינה בדרך כלל פחות ממאה קוראים בממוצע.

אולם חוסר העניין של הקוראים בדרמות אפריקאיות רחוקות, מתגמד לעומת התסכול החוזר ונשנה שלי לנוכח האדישות בה התקבלו הטרגדיות העצומות שהתחוללו בשנותיי כעורך החוץ: מלחמת האזרחים בסוריה שגבתה עשרות הרוגים בממוצע ביום; האלפים שטבעו מדי שנה בים התיכון בניסיון הנואש למצוא חיים חדשים באירופה; הטיהור האתני של המיעוט המוסלמי במיאנמר (שאז עוד קראנו לה בורמה); והמלחמה בתימן שגבתה את חייהם של יותר ממאה אלף בני אדם, לצד 80 אלף ילדים שגוועו ברעב במשבר ההומניטרי.

במבט לאחור, "לזכות" הסיפור הסורי שיחקו ממדי הזוועה, השימוש החוזר והנשנה בנשק כימי, הקרבה הגיאוגרפית אלינו, התפקיד שמילא דאעש עם הכישרון הגרוטסקי של לוחמיו למצוא כל פעם דרך חדשה לזעזע. גם משבר הפליטים בים התיכון, אחרי שנים של התעלמות, הצליח ב-2015 להגיע לכותרות כשמיליון בני אדם עשו את דרכם ללב אירופה. ואפילו הרוהינגה זכו ל- "15 דקות תהילה" כשהאלימות נגדם הפכה אותם למפורסמים (לא שהפרסום סייע להקל על הסבל שלהם...).

רק והילדים בתימן המשיכו וממשיכים למות מרעב ומחלות בגלל מלחמה שנמשכת בה מאז 2015 בלי שאיש שם לב. בין אם זה בגלל שתימן אף פעם לא היתה "במצב טוב", או שגוויעה איטית ברעב לא "עושה כותרות", ובין אם סתם כי תימן רחוקה ולא משמעותית ברמה האזורית או הגלובלית - רק פעמיים-שלוש בשנה, עם פרסום הדוחות של יוניצ"ף או של ארגון הבריאות העולמי (WHO), הצלחנו לפרסם כתבות על המלחמה שהשיבה מיליונים לחיות בתנאים שאפיינו את תקופות המחסור של ימי הביניים. גם אותן כמעט ולא קראו.

אפילו היום, כשתימן נכנסה (לראשונה מאז שנות השישים) ל"מפת האיומים על ביטחון ישראל", תשומת הלב אליה ניתנת רק למשמעות הגאו-פוליטית של הלחימה שם, ולא לעובדה שמיליוני אזרחים ממשיכים לשרוד שם בקושי, בתנאים לא אנושיים, בגלל סיבות שאינן קשורות אליהם.

תשומת הלב ניתנת למשמעות הגאו-פוליטית, ולא למצבם של אנשים
צילום: ז'אן מארק בוג'ו/ איי-פי

אדר פרימור

מנהל ועורך ראשי לשעבר של ערוץ הטלוויזיה הבינלאומי באנגלית i24NEWS

אפריל 1994. הייתי אז עורך צעיר ותמים ב"הארץ". הו... כמה תמים. חודשים ספורים בתפקיד, ובום! סוכנויות הידיעות פרסמו מבזקים על מטוס שהופל במקום שכוח אל באפריקה. לא עבר זמן רב והתבררה זהותם של שניים מההרוגים: נשיא רואנדה ועמיתו מבורונדי השכנה. למחרת נרצחה גם ראש ממשלת רואנדה יחד עם עשרה חיילי או”ם שהיו אמורים להגן עליה, ואחר כך נרצחו כמה אישים פוליטיים ופקידי ממשל. עד מהרה נאספו המונים מבני אחת הקבוצות האתניות במדינה ונשחטו.

העולם החל להיחשף לשמות מוזרים - הוטו, טוטסי, וכמובן גם למצ'טה הארורה. את האירועים באותם ימים מוקדמים של האסון הממשמש ובא סיקרתי בתערובת של התרגשות וחלחלה. היא התחלפה בזעזוע כשאחד העורכים הבכירים ניגש אלי ותהה לפשר הסיקור הנרחב לאירועים. "מה זה השטותסי והשמוטו האלה", שאל בזלזול, "מה לנו ולכמה כושים שנדקרו באיזה חור באפריקה. השבטים תמיד טבחו אלה את אלה וכך ימשיכו לעשות. מן חוק טבע שכזה".

הדעה הזו כמובן לא היתה רווחת בעיתון ומי שייגש לארכיון יגלה שסיקור האירועים הנוראיים ברואנדה לא נפל בו מזה של עיתוני איכות אחרים בעולם. ואולם, כמה שנים לאחר שנודעו ממדי הג'נוסייד ברואנדה התחולל בבורונדי השכנה עוד טבח מהנוראיים ביותר שידע האזור. הידיעה שפורסמה בעניין באתר "הארץ" זכתה לצפיות מעטות בלבד.

בישיבה פנימית שהתקיימה באותם ימים הציג אחד מבכירי העיתון את חוסר הפופולריות של הידיעה בקרב הגולשים כדוגמה ל"אייטם שצריך להעיף מהאתר". "הגולשים לא הקליקו? תעיפו את זה. הם העדיפו לקרוא משהו עסיסי על ידוען מקומי? תחליפו לזה", אמר. או אז נפתח הדיון העיתונאי הקלאסי על חשוב לעומת מעניין. החשוב? שילחו אותו לאקדמיה ולמכוני המחקר, נאמר שם לעורכים. אם הקורא/גולש שלכם לא התעניין במה שפרסמתם - כשלתם. לא השכלתם “לעטוף” לו את הטרגדיה בעטיפה צבעונית ומרשרשת מספיק. נסו שנית או עברו מיד לאייטם הבא.

פדגוגיה? ערכים? ההיסטוריה שלנו כצו מוסרי? כל אלה הושלכו הצדה. הגולש הוא המלך וההקלקות הן השלטון. לא יכולתי להימנע אז ממחשבות קודרות על טרגדיות שחורות ועטיפות צבעוניות. הרהרתי בבנאליות של הרוע של חנה ארנדט, או ברבדיו האחרים: הבנאליות של האדישות, הבנאליות של האטימות, הבנאליות של הקהות.

בתוך שלושה חודשים וחצי נרצחו בג'נוסייד ברואנדה בין חצי מיליון למיליון איש. בין רבע מיליון לחצי מיליון נשים נאנסו. כשני מיליון נעקרו מאדמתם. חשוב? מעניין? הקליקו כדי שנדע להשיב על השאלה.

הקורא/ גולש שלכם לא התעניין במה שפרסמתם – כשלתם


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות