13 נשים מדברות על הנושא שאף אחד לא אוהב לדבר עליו - 100 להארץ - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לוגו כלכלה
100 להארץ: חושבים פתוח

13 נשים מדברות על הנושא שאף אחד לא אוהב לדבר עליו

לכתבה

גלי חום? זה יותר כמו צונאמי, וזו לא ההפתעה היחידה. אז למה אנחנו לא יודעות כלום על מה שעובר על הגוף שלנו בגיל המעבר, ועל הטיפולים האפשריים? אולי הצעד הראשון הוא להתחיל לדבר

56תגובות

"אתה נמצא בחקירת משטרה אחרי שעישנת קצת יותר מדי חשיש. קרה שם משהו לא ברור. היה איש שלישי, נכון, שברתם לו את המשקפיים, אתה אומר לשוטרים, אבל שטויות, סידרתם הכל ביניכם, אתה מנסה לשמור את הקלפים קרוב לחזה מבעד לעננה תודעתית טרופה. חברך יושב לצדך ובוהה בחלל, אתה מנסה להסביר ששניכם בסך הכל אזרחים נורמטיביים - מרדכי, החבר, שם תפילין בכל בוקר, אתה שירתת כלוחם בשער שכם ובחייאת על מה המהומה, הרי כולם מעשנים והרבה" – את כל אלו ועוד שר שמואל זלצר, ספק לשוטר בחקירה, ספק כשיר ערש לחבר הבוהה שעומד להירדם, באלבומו החדש "שירי ברזל", המוקדש לתרגומי ולדימיר ויסוצקי.

האלבום, שבו שבעה שירים, מעביר בצורה קלילה את רוח הדברים בשירים המקוריים מהתקופה הסובייטית, באופן שאיננו פורט על שבעת מיתרי נוסטלגיה בנפש הרוסית אלא מתחבר הרבה יותר למי שחי כאן ועכשיו. כך, למשל, בניגוד לשיר המקורי, "מיליצייסקיי פרטקול" ("פרוטוקול משטרתי"), השוטרים שעוצרים את הדמויות אצל זלצר לא עושים זאת בגלל שתייה מופרזת אלא בנסיבות שמזוהות יותר עם ההוויה הישראלית ומסמלות חיבור למציאות המזרח־תיכונית. לאורך כל האלבום נשמר עיבוד מוזיקלי קליל, Fאנקי וגרובי, בנימה מוזיקלית שמתקשרת עם הלך רוח בן זמננו, כזה של סטלנים, מחדרי נעורים בקיבוצים ועד לשכונת פלורנטין בדרום תל אביב, עם הרבה קצב ומטאפורות מהורהרות בשילוב עם סלידה מהממסד המקומי.

ולדימיר ויסוצקי, המשורר־המבצע – בארד – הגדול מכולם, תורגם פעמים רבות לעברית; הוא גם כנראה הבארד היחיד שמוכר לציבור הרחב בישראל, במידה רבה בזכות האלבום "רוצה ויהיה" של ארקדי דוכין מ–1990 שהביא משיריו. כעת מופיע עוד אלבום תרגומים של שירי ויסוצקי, הפעם בביצועו הרענן של זלצר, אדריכל ומוזיקאי בן 32 הפעיל בהתארגנויות "דור 1.5" ו"הבריגדה התרבותית".

מאז האלבום של דוכין, שיצא בתחילת העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, באו לישראל רבים ממעריציו של ויסוצקי, שתרבות הבארד שרחשה מתחת לפני השטח בברית המועצות היתה חלק מחייהם. תרבות זו שקקה חיים גם בישראל מאז שנות התשעים, וגלגוליה – על פריחתה לפני עשור ויותר ועל גילוייה העכשוויים – כורכים יחד חיפוש שורשים של צעירים ממוצא רוסי עם שאלות על ניכוס תרבותי, על הזיקה והמתח בין האוניברסלי למקומי, על מהותה של מחאה פוליטית ועל גורלה כשהיא מהגרת בין יבשות ותרבויות.

הישראלים ששואבים השראה מתרבות הבארד נשענים על מסורת מפוארת, שהיא למעשה הווריאציה הסובייטית לאופנת היוצרים־מבצעים של אמצע המאה העשרים – תקופה שבה לא היה גיבור תרבות פופולרי יותר מהאיש שאחז בגיטרה ושר את אשר על לבו. הגיטרה היתה כעלה תאנה המכסה מבושי מחשבות והמיות לב מצפוניות נוכח נופים ונסיבות פוליטיות כאחד, ובו בזמן שימשה להן שופר.

תרבות הבארד – שירת־היוצר – היתה למעשה אחת מתרבויות־הנגד הראשונות תחת המשטר הקומוניסטי ולא אחת הוגבלה ויוצריה נרדפו. לצד שלושת הבארדים הגדולים – ולדימיר ויסוצקי, בולאט אקודז'בה ואלכסנדר גאליץ' – פעלו עוד עשרות יוצרים שקהליהם מנו רבבות רבות ושיריהם הועתקו בתנאים ביתיים והופצו בחשאי; ביניהם יולי קים, המתגורר מאז סוף שנות התשעים בירושלים. בנוסף לכך התקיימו מועדוני שירה של קהילות צעירים, בעיקר סטודנטים.

"מועדוני השירה היו בבחינת רשת חברתית בשבילנו", אומר יוסף דולגוי, שהיה יו"ר מועדון כזה בחרקוב בשנות השמונים וכיום פעיל כמבצע בסצינה הישראלית, שעיקרה התקבצויות ספונטניות או חצי־מאורגנות של חברים. "חיינו במקומות שונים, בערים רחוקות; היינו פוגשים אנשים בפסטיבלים גדולים ונשארים בקשר של התכתבות". לדבריו, צעירים וצעירות נמשכו לעולם הבארדים כי "האמנות הרשמית היתה לא מעניינת בעליל והאפשרויות החברתיות בברית המועצות היו מעטות - יכולת כמובן לעסוק בפעילות הקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטית, מ"א) עם ערבי התרבות והעיון שלהם, אבל למי היה רצון לזה? כולם הבינו שזה שקרי".

"זה היה אורח חיים שלם בברית המועצות", מוסיפה מרינה מלמד, בארדית ומורה לגיטרה שגרה במעלה אדומים. "החברים, האהבות והמשפחות צמחו משם. זה היה מרחב המחיה שלנו".

"בתרבות הבארד היה יוצרים מבצעים שדיברו באופן מובהק על פוליטיקה וכאלה שיצרו ממקום אישי יותר שה'פוליטיקה' בו היתה מרומזת. אם כתבת שירים על החיים העלובים של האזרחים הסובייטיים הפשוטים, גם זה נחשב פוליטי. כי כידוע, בבריה"מ הכל היה דבש והמשטר הסתיר את עובדות החיים הכי בסיסיות מפני האזרחים" – כך מאפיין ארקדי מזין, קופירייטר, יועץ פוליטי ולשעבר עיתונאי ב"וסטי", הכרוך אחר סצינת הבארדים הישראלית מאז שבא לארץ בנעוריו. "הבארדים הפוליטיים המוכרים ביותר גורשו מברית המועצות, בראשם גאליץ' שגם מת בנסיבות מסתוריות ומאוד מפוקפקות בגלות, בצרפת. הוא ביקר את השלטון באופן ישיר וחריף".

אבל איש או אשה שבחיקם גיטרה המזמרים את שעל לבם היו אויב פוטנציאלי למשטר הסובייטי אפילו בהעדר מוחלט של תוכן פוליטי בשיריהם. השירה הבארדית נולדה אמנם לאחר שתמו הרדיפות הפוליטיות של סטאלין, אולם הסוגה האישית כל כך הזאת, שעמדה בסתירה מוחלטת לערכים הקולקטיביסטיים הממלכתיים, נותרה הרחק מחוץ לאולמות המופעים ומרחבים תרבותיים אחרים שהיו בשליטה בלעדית של המפלגה. כך גלתה שירת־היוצר אל חיק הטבע. השירים הבארדיים הושרו בטיולים של חברי המועדונים ומחוץ לערים מסביב למדורה.

"החיים בברית המועצות בקושי הגבירו את קצבם במשך עשורים", קובע מזין. "אנשים אהבו מאוד שירה, הטלוויזיה תפסה מקום חשוב פחות בחייהם וככה הם יכלו לשבת ולהאזין במשך שעות לאנשים ששרים בליווי גיטרה. הכל החל בתקופת חרושצ'וב, שבה רמת הפחד באוכלוסייה ירדה. סבי, למשל, ישב בכלא שמונה שנים כי הוא סיפר בדיחה; ופתאום, כמה שנים אחר כך אנשים גילו שהם יכולים להתבטא מבלי שיירו בהם. זה הביא ליצירת טקסטים מדהימים מבחינה לירית. היום, גם במדינות ברית המועצות לשעבר וגם בישראל, הסוגה הזאת שוקעת יחסית לעברה".

על התפקיד החברתי שמילאה התרבות הזאת אפשר ללמוד בין השאר מסיפור חייה של מלמד. "אני מכירה את עולם הבארדים מאז שהייתי קטנטונת", היא מספרת. "התוודעתי לתקליטים של ויסוצקי ושל גאליץ' אצל חברים של אמי, האזנתי לאבי כשניגן. כשהייתי בת 14, במחנה קיץ, כל גדוד היה חייב לבחור לעצמו שיר, כמובן סובייטי, והגדוד שלי בחר ב'סנטימינטלניי מארש' ('מארש סנטימנטלי') של אקודז'בה, שהוא שיר הלל אירוני לקומוניזם. הרגשתי התעלות, כי הנה נמצאה אלטרנטיבה לתרבות הקומוניסטית".

באמצע שנות השמונים, כשהיתה בשנות ה–20 המוקדמות שלה, לאחר שסיימה את לימודיה בבית ספר למוזיקה, הקימה מלמד מועדון שירת־היוצר לילדים בעיר חרקוב בשם "טבריש גיטרה" ("החבר גיטרה"). בתחילת שנות התשעים באה לארץ וכעבור עשור הקימה מועדון דומה לילדים בירושלים. "פה הלכנו לכל מיני כיוונים - שרנו שירים והיינו מחפשים את המקורות שלהם, בין אם המקור היה ביידיש או באנגלית", היא מספרת. "עשינו גם ניסיון לכתוב שירי בארדים על עוּד. זה נמשך לא מעט זמן, אבל תקופת הילדות שלהם הסתיימה וחלקם הלכו לישיבות, חלקם לצבא וחלקם פנו לרוק".

המועדון של מלמד היה רק חלק מפריחה גדולה שחוותה התרבות הזאת בישראל. לדברי מזין, "אנשים הביאו לפה את התרבות שלהם. ככל שהגיעו לפה יותר ויותר מהגרים נבנתה תשתית. בתחילת שנות התשעים זה היה קצת כמו בסרטי אפוקליפסה, כשאתה מגלה שיש עוד מושבה של שורדים בקצה השני של העולם. אנשים היו גומאים מרחקים כדי לשמוע בארד בדירה של חברים".

כפי שמתאר דולגוי, "התברר שלא מעט מהפעילים הגדולים של מועדוני השירה שם היו בעצם יהודים. הרבה מועדונים פשוט התפרקו כי המארגנים נסעו (לישראל, מ"א). זה היה הרסני לעולם שירת־היוצר שם. ובישראל התחוור לנו שאנחנו מתגוררים במרחקים קצרים משמעותית זה מזו".

בחיפה התארגן אחד המועדונים הראשונים בישראל, שנפגש פעם בשבוע גם כיום. "החיפאים החלו לארגן 'סליוטי' (בז'רגון של שירת־היוצר 'התקבצויות') בכנרת", מתאר דולגוי את ראשיתה של הסצינה בישראל בשנות התשעים. "בלי במה ובלי הגברה ישבנו מסביב למדורה כמו סטודנטים בברית המועצות. שמחנו ביחד וחלקנו רגשות. בירושלים התקיימו ערבים כאלה בגן סאקר. השלב הבא של הסצינה בארץ היתה 'הדוגובקה', פסטיבל דו־שנתי מסודר בחוף דוגית. בארדים מברית המועצות לשעבר החלו להגיע. זה נמשך עד 2003 ונגמר כי הוצאות הארגון הרקיעו שחקים. פסטיבל אחר התארגן בסחנה והתקיים כל שנה, עד לפני שנתיים. לצערי, המשטרה שמה לזה סוף בדרישות מופרכות לגדר את הבריכות בלילה. כיום יש מועדונים שעוד פעילים והופעות לא רשמיות של בארדים משם, שמגיעים לבקר חברים פה. הן מצליחות למדי, אבל תקופת הזוהר של הבארד כבר מאחורינו".

מלמד מספרת, ש"היום יש לנו מועדון שירה במעלה אדומים שנפגש אחת לחודש; יש בו רק גיטרה אחת, אנחנו יושבים במעגל ומעבירים אותה בסבב. מתוך החיים פה התחלתי לכתוב שירה בעצמי, בעוד שבחרקוב הייתי רק מלחינה שירים של אחרים ומבצעת. כשהייתי בשליחות באוקראינה במסגרת הסוכנות היהודית, מצאתי את עצמי מתגעגעת לביתי החדש ומרוב געגועים ישבתי וקראתי תהילים למרות שאני לא אדם דתי במיוחד. משהו קרה לי באותה רגעים ומאז מצאתי את עצמי גם כותבת שירה. עוד משהו שלא יכולתי לשער בנפשי שיקרה כשהייתי מאזינה לשירים של יולי קים בגיל תשע, הוא שכעבור כמה עשורים ניפגש בירושלים ונופיע ביחד".

מזין מציין כי אף ש"בתקופת השיא של הסצינה התקיימו בישראל חמישה או שישה פסטיבלים גדולים מדי שנה, לא נולדו משם כוכבים גדולים. ואני לא שומע על אנשים מפה שחזרו לשם והצליחו. אולי זה קשור למרחב הישראלי הקטן; בתרבות הבארדים יש צורך במרחב עצום. יש סנטימנט אחד שכמעט לא קיים בשירה הישראלית בהשוואה לשירת הבארד: תחושת הבדידות והקטנות נוכח ההימצאות בשטחים גדולים בעת טיול, תסכול ודיכאון שצפים בתודעה בעת ההליכה לאיבוד בתוך עצמך שנוצרת בעת שיטוט במרחב אינסופי".

כי בישראל לא רק שהמרחב קטן יותר, אתה גם לא יכול להרשות לעצמך ללכת לאיבוד בתוכו. אתה חייב לתפוס בעלות עליו.

מזין: "נכון. לתחושתי, מציאות החיים פה גרמה להרבה אנשים להפסיק לכתוב. הם נלחמו כדי לבנות לעצמם חיים, הם הצליחו בכך ועכשיו הם טרודים בעולם ההיי־טק או בקריירות האחרות שלהם. ולהיות בארד זה ההיפך מתרבות הפנאי הבורגנית, זה דורש המון כוחות נפש והרבה מקום בלב".

דולגוי מעיד: "לעתים קרובות מסתכלים עלינו כעל מי שחיים נוסטלגיה או מבטאים חוסר רצון להשתלב בחברה הישראלית. אני לא הייתי קורא לזה ככה. גם בארצות הברית ובגרמניה מתקיימים פסטיבלים ענקיים באופן קבוע באתרי קמפינג. זה מבטא רצון להמשיך את אורח החיים שהיה שם, להביא אותו לפה".

היו לא מעט ניסיונות לתרגם את שירי הבארדים לעברית, "אבל זה לא נכנס לעולם הישראלי", אומרת מלמד. "למה? אני חושבת שזה כמו ספרות מתורגמת, הישראלים אוהבים ספרות מקור". דולגוי מציין ש"ב–2005 היה ניסיון מעניין לתרגם שירי בארדים קלאסיים לעברית בפרויקט שנקרא 'כל עוד הארץ תנוע'. לתחושתי, המבטא הפריע לדוברי עברית. יש לנו הסצינה שלנו פשוט. רובנו דוברים עברית בצורה מושלמת, הסתדרנו פה היטב. אבל השירים נשארו".

ויסוצקי במחזור הדם

חלק מאותם שירים שנשארו זוכים כעת לתרגום ולעיבוד לעברית באלבומו של זלצר. משפחתו היגרה מטשקנט לישראל כשהיה בן שש והוא מעיד כי גדל במעמקי הישראליות אך בצל תקליטים שהביאו הוריו ובהם מוזיקת שנסון רוסית, רוקנרול רוסי וגם אלבומים של הרולינג סטונס, הביטלס ולד זפלין בהוצאות סובייטיות מצונזרות. פרויקט התרגום והעיבוד היפהפה שלו לא רק מספק טעימה לדוברי עברית מתקופת הזוהר של תרבות הבארד הסובייטית, אלא גם מעיד על העניין המחודש בה בקרב דור ה–1.5 – צעירים שעלו בילדותם מברית המועצות לשעבר; שנולדו שם וגדלו כאן.

"את ויסוצקי קיבלתי למחזור הדם כנראה כשעוד הייתי בבטן של אמא", אומר זלצר. "כילד הייתי מדקלם את שיריו בימי הולדת ואירועים משפחתיים כמו שילדים אחרים היו מדקלמים פושקין. החיבור שלי לוויסוצקי נובע הן מהמגוון העצום של הנושאים שעליהם הוא שר – מספורט ומכוניות, אגדות ומשלים ועד שירים ליריים על המלחמה – והן מהתיאטרליות שלו. אצל ויסוצקי כל שיר הוא סצינה קטנה. זה פועל מיד על דמיון של ילד".

זלצר, יליד 1984, שלא היה חלק מסצינת הבארדים השוקקת בישראל, מספר כי עוד בהיותו תלמיד תיכון החל לעסוק בתחום שבא לידי ביטוי באלבומו החדש: "תירגמתי שירים מרוסית מגיל 16. עשיתי את זה כי רציתי שחברים דוברי עברית שלי יכירו את 'אקווריום' או את 'משינה וורימיני'" — להקות רוק סובייטיות משנות השמונים. האלבום הבא שלו יכלול תרגום ועיבוד של שירי הרוקר הרוסי ויקטור צוי.

"חוויית ההגירה שלי באה לידי ביטוי בניסיון לאפשר לאנשים שלא דוברים רוסית להכיר מוזיקה משם", הוא מוסיף ומסביר. "אני מתרגם משתי סיבות. אחת היא שאלה שירים ממש מעולים. בלחן ובמסר. הסיבה השנייה היא ששמעתי וקראתי יותר מדי תרגומים של הקלאסיקות האלה שלא אהבתי. אני מתחבר לשפת הדיבור, יש איזו יכולת במלים פשוטות ובחיתוך דיבור יומיומי להעביר מסר שחודר ישר ללב. אם כל שירי ויסוצקי בעברית היו מתורגמים כמו 'טמבל' של ארקדי דוכין, שתירגם יהונתן גפן, כנראה לא הייתי עושה את מה שאני עושה. אבל תרגומים רבים כל כך שנתקלתי בהם לא היו מדויקים או נשמעו גלותיים מדי, או סתם לא היו מגניבים כמו המקור, והבנתי שאם אני רוצה שאנשים יכירו אותם באמת, אני חייב לגרום להם להרגיש את השירים האלה.

"מכיוון שהמטרה של האלבום שלי היא לחשוף ולחבר, בחרתי את השירים שייכללו בו לפי מידת האוניברסליות שלהם", הוא ממשיך. "חשבתי לעצמי 'מה יש גם כאן וגם שם?' אהבה כמובן, עבריינים, שירים על אחדות, ומנגד ביקורת על אי־הצדק הבלתי־נמנע והציני שבמלחמה. שירים על חברים וגם סתם שירים שמשפרים את מצב הרוח. בחרתי שירים שלא יצריכו הסבר על ההקשר שלהם".

ריטה קוגן, משוררת ומתרגמת הפעילה בקבוצת "הבריגדה התרבותית", סבורה כי "שמואל מתרגם כמוזיקאי: תרגומיו יעמדו לא רק במבחן המוזיקה אלא גם במבחן העמידה פנים אל פנים, מול קהל. שנינו דבקים באסכולת תרגום שיש שיגדירו אותה כ'אוטסבייטינה': זה מונח רוסי שמשמעו - המתרגם נוטל לעצמו חופש להוסיף, לגרוע או לשנות את המקור כראות עיניו". כך, כשתירגם את שירו של ויסוצקי "הפרחים באזור המפורז", המיר זלצר את הגבול בין רוסיה לטורקיה לגבול בין ישראל לסוריה."הבחירה התרגומית הזו מאפשרת לקוראת ולמאזינה בשפת היעד להתחבר לחוויה הזאת", מסבירה קוגן.

עם זאת, ההיגיון של דור 1.5, שלוקח את המוכר לו מבית ומיישב אותו בגאווה במציאות הישראלית, גורע חלקים נרחבים מההקשר המקורי. כך, למשל, בעוד שהאלבום של דוכין הציג את ויסוצקי גם כזמר מחאה, זלצר לא מתייחס ישירות לנושאים סובייטיים כמו ביקורת על השלטון הקומוניסטי ועיסוק במלחמת העולם השנייה. עיבודיו הם בעיקר מחווה לצד ההיתולי של ויסוצקי – היוצר רב ההשפעה שגם היה מכור לאלכוהול ואמפטמינים ומת בן 42 בנסיבות לא ברורות.

הטרגדיה הטיפוסית של קלצ'קין

את תרגומיו לשירי ויסוצקי הכין זלצר בטרם חבר ל"דור 1.5" לפני כשנתיים, אולם מרגע שגילה התארגנות זו, נהפכו במותיה לבמותיו. "עד לאחרונה לא התעסקתי בזהות שלי", הוא מגלה. זה השתנה מאז שחבר לערבי ה"טוסובקה", שבהם דוברי ודוברות רוסית מקריאים שירה ומבצעים קטעי ספוקן וורד על חוויית ההגירה לישראל.

מזין מצדו סקפטי ביחס לאופן שבו מגלים פעילי דור 1.5 את המקורות שלהם. "אני מתרגש בשביל כל מי שחוזר לשורשים שלו. עם זאת, אני מרגיש שלעתים מישהו מגלה על עצמו משהו ומכיוון שאנחנו חיים באווירה של חזרה לשורשים, ישר רצים עם הגילויים האלה לעיתונים, לטלוויזיה ומנסים לגרום לכל המדינה לדבר על זה. הגילוי מופץ עוד לפני שמעכלים אותו ומתעכבים על הניואנסים ההיסטוריים שלו. בקיצור, לפעמים אני חווה תחושה שעושים לי ניכוס תרבותי".

בכלל, הוא חושב ש"ההתעניינות שלך ושל בני גילך בבארדים היא קצת מוזרה. לדעתי, הצורה האמנותית הזאת צורמת לאוזן הישראלית וגם השפה הסמלית שלה. תרבות הבארד לא פוסט־מודרנית מספיק ולכן היא לא מוצאת את מקומה בהרבה עולמות כיום. היא קצת כנה מדי, קצת נאיבית מדי וקשורה קשר הדוק למלחמת העולם השנייה. אי אפשר להבין חצי מויסוצקי או מהבארדים האחרים בני דורו בלי הרקע ההיסטורי הזה ושל החיים בברית המועצות בכלל, מדובר במציאות שכללה לא רק סתימת פיות, אלא גם כל מיני דברים שנראים עכשיו הזויים לגמרי – כמו מחסור במוצרים, שליחת סטודנטים ומדענים לעבודות חקלאיות, גבולות מדינה אטומים או פחד מפני אנשים מחו"ל. אדם עם גיטרה שמדבר על המלחמה והזוועות שלה לא שקול לכל זמר שמגנה איזושהי מלחמה מזעזעת אחרת, ולו רק כי מי ששרד במלחמה הזאת חזר היישר לשיגעונות של סטאלין. הם שרדו בתופת הגדולה של המאה העשרים ומאות אלפים הגיעו שוב לאותם מחנות".

האלבום של זלצר, אם כן, לא שואב מתרבות הבארדים כפי שזו התקיימה בברית המועצות בזמנו ובישראל של שנות התשעים וה–2000 בקרב אנשים מדור הוריו ומי שיכלו להיות אחיו ואחיותיו הגדולים. עיבודיו הם אפילו לא בדיוק מונומנט לזכרו של ויסוצקי האיש, שכן עבור המאזין הישראלי מחוסר הרקע, ויסוצקי של זלצר מזוקק מתוך הזמן, המקום והטרגדיות שחלק ניכר מיצירתו נבע מתוכם, והופך לעוד סמל לתרבות סובייטית שבצלה גדלו בני דור ה–1.5 כאן, בדומה למפה בטקסטורה סלאבית, לאוסף מטריושקות או לשטיח קיר בסלון.

השאלה הגדולה בנוגע לתרבות הבארד היא מהי הנוסחה הסודית שלה, מהם המינונים המדויקים בין האוניברסליות האנושיות בנוסח ההומניזם של פעם שמצויה בה לבין תנאים פוליטיים מקומיים, שמרסנים את המימוש העצמי ומזינים מחשבות עליו בו בזמן. התשובה לכך טרם נמצאה.

כדוגמה מציג דולגוי את סיפורו של הבארד יבגני קלצ'קין, שבא לישראל ב–1990 (ומת בטביעה בים בשנת 94'), אחרי ששירתו הושתקה במשך שנים רבות בברית המועצות בגלל תכנים פוליטיים. דולגוי טוען כי קלצ'קין היה הבארד הכי מוכר מבין מי שהיגרו לישראל בזמנו ושהיה לו קשה מאוד כאן. בהקלטה של שיר בשם "הו ישראל" משנת 91' הוא שר: "כל מה ששם השגנו, נזרק ונשכח/ ולא על הסמרטוטים אני מדבר - / הכבוד העצמי - הוא שנרצח,/ והתברר שהכל משמעותו - אפס/ ... ואני מאמין שאצלי הכל כמובן יעבור בשלום/ אם רק לא אתלה את עצמי השנה/ הו ישראל! איך שותים כאן, איך שרים כאן!/ החיים קורצים, העיקר - אל תיילל". דולגוי, שצפה בקלצ'קין מופיע הן בברית המועצות והן בישראל, מציין כי "זה לא היה טוב כמו השירה שבגינה הוא התפרסם וזכה לתהילה".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות