שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מ"עיתון לציונות" להזדהות עם הפלסטינים: הלב של "הארץ" לא תמיד היה בשמאל

בלב הגיליון הראשון של "הארץ", שיצא היום לפני מאה שנה, יש סוגיות שנותרו רלוונטיות בחברה הישראלית — ממצוקת הדיור עד חופש הביטוי. מבחינה פוליטית, לעומת זאת, חלו תמורות בעמדת העיתון שעברה מתמיכה מוחלטת בשלטון לביקורת כלפי מוסדות המדינה

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גבר קורא את כותרות "הארץ" בדוכן

מצוקת הנדל"ן בתל אביב עדיין ממלאת, ביוני 2019, עמודים לא מעטים במדורי הכלכלה בעיתונות — והיא קיבלה מקום מכובד גם בגיליון הראשון של "הארץ", שראה אור ב–18 ביוני 1919, היום לפני 100 שנה. בעקבות "הדרישות המופרזות של בעלי הבתים בת"א בנוגע לשכר הדירות", תהה העיתון "עד היכן תגיע הסכנה של הפקעת שערים אם לא יקדימו לברוא בעוד מועד תרופה כנגדה". הכתב התריע כי שכר הדירה בתל אביב ובסביבתה "עלה לגובה כזה שאינו מצוי בשום מקום ואינו מתאים למקורות הפרנסה בארץ ישראל".

"הארץ", העיתון היומי הוותיק בישראל, נקרא תחילה "חדשות הארץ" והציג עצמו כ"עיתון יומי, בלתי מפלגתי, לענייני החיים והספרות". עיון בו ממרחק 100 שנה מגלה כי רבים מהנושאים שהעסיקו אז את היישוב רלוונטיים גם היום. לצד הבעיות המקומיות נכתב גם על האנטישמיות במזרח אירופה: תחת הכותרת "אבל לאומי", שהיתה מוקפת במסגרת שחורה, פורסמה קינה על גורל העם היהודי. "מיליונים יהודים נתונים בידי עמים קטנים כצאן לטבח ואין מגן, ואין מציל", נכתב.

ליאון חפץ (מימין) וצבי רייזלר, חיילי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, קוראים "הארץ" בשנת תר"ף (1919/1920)
ליאון חפץ (מימין) וצבי רייזלר, חיילי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, קוראים "הארץ" בשנת תר"ף (1919/1920)

חגיגות מאה להארץ: מאה שנים של עיתונות בלתי תלויה, ציונית וליברלית // מצוקת שכירות וטור של ז'בוטינסקי: בחזרה לגיליון הראשון // על אילו שגיאות מתחרטים מו"ל ועורך הארץ? האזינו לפודקאסט // ללכוד את הרגע שבו עושים עיתונות: יום ולילה במערכת "הארץ" // נקלטו בעדשת המצלמה בעודם קוראים "הארץ" // אותיות מנוקדות משומשות למכירה: מיטב המודעות של "הארץ" // על החתום: ליבוביץ' ובגין. מכתבים נבחרים למערכת // 20 שאלות על 100

קיץ 1919 היה צומת של שינויים היסטוריים: שנה וחצי לפני כן פורסמה הצהרת בלפור, שבה הבטיחו הבריטים להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מיד לאחר מכן נכנע השלטון הטורקי בפני הבריטים, והגנרל אלנבי נכנס בשערי ירושלים. עשרה ימים אחרי הולדת "הארץ" נחתם חוזה ורסאי שסיים את מלחמת העולם הראשונה. זמן קצר אחר כך החלה בריטניה לשלוט בארץ ישראל, וממנה גם התגלגל בסופו של דבר "הארץ" — כשאיש העסקים הליטאי יצחק לייב גולדברג רכש אותו מהצבא הבריטי, כשעוד היה עיתון צבאי שיועד לחיילים היהודים. גולדברג עשה זאת עקב פנייה שקיבל בטלגרמה מחיים ויצמן ומנחום סוקולוב, ובה ביקשו ממנו להירתם למשימה לאומית: ייסוד עיתון לתנועה הציונית.

אשה קוראת "הארץ" בכפר שמריהו, ב-1940. העיתון, הובטח, יהיה "לפה לכל נושאי דגל תחייתנו הלאומית"
אשה קוראת "הארץ" בכפר שמריהו, ב-1940. העיתון, הובטח, יהיה "לפה לכל נושאי דגל תחייתנו הלאומית"צילום: זולטן קלוגר/לע"מ

בהתאם לכך ביטא הגיליון הראשון את השקפת העולם הציונית של עורכיו: "הארץ", הובטח, יהיה "לפה לכל נושאי דגל תחייתנו הלאומית בשעה חמורה זו של מעבר מחלום הציוניות אל החיים המעשיים והממשיים ב'בית הלאומי' העומד להיבנות". מגמה זו נמשכה גם בעשורים הבאים. ארכיון "הארץ" מלא בכותרות חגיגיות ובלשון נמלצת, בציטוטים מהמקורות ובהתייחסות לשואה. "מתגשם חזון הדורות: קמה מדינת ישראל", דווח ב–1948; "בתום 60 השעות של המערכה המזהירה של צה"ל: ירושלים העתיקה, הגדה המערבית, רצועת עזה וקדמת סיני — בידי ישראל", נכתב ב–1967.

ביקורת הדרגתית

חלף זמן רב מאוד עד שהחל להיחלש המוטיב הציוני מעל דפי "הארץ": פרופ' גיורא גולדברג, חוקר מדע המדינה, עיין בעשרות מאמרי מערכת שפרסם העיתון לקראת ימי העצמאות — מקום המדינה עד תחילת המאה ה–21. המגמה שאיתר ברורה: בעשורים הראשונים לקום המדינה לא היה אפשר לאתר ב"הארץ" (שהחליף מאז כמה בעלים ועבר מירושלים לתל אביב) אפילו ניצנים של ביקורת. ב–1950, למשל, הופיעו תכנים צבאיים מובהקים במאמר המערכת ביום העצמאות: "מדינתנו קמה מתוך מאבק מדיני ומלחמת דמים. הכוחות העוינים שרצו להחניק את היישוב היהודי בא"י עדיין קיימים וחורשים מזימות חדשות. לא נוכל לחיות בארץ הזאת אם לא נדע בעתיד לגדל, לחנך ולאמן דורות חדשים של חיילים צעירים".

גבר קורא את כותרות "הארץ" בדוכן. בראשית ימי המדינה נקט "הארץ" קו לאומי ולעיתים אף דתי במיוחד
גבר קורא את כותרות "הארץ" בדוכן. בראשית ימי המדינה נקט "הארץ" קו לאומי ולעיתים אף דתי במיוחדצילום: שרה אייל

כעבור שנתיים פסק העיתון כי "אין צורת קיום נעלה יותר ללאום מצורה זו" של המדינה, ואף חלק שבחים למצעד הצבא "שהצליח להפגין באופן בולט את כוחו של הצבא עצמו". שנה לאחר מכן נקט "הארץ" קו לאומי ודתי במיוחד, כשכתב כי הקמת המדינה היא "הנס הגדול של ימינו המצטרף כשווה בכוחו הפלאי לנס קריעת הים ולנס חנוכה מימים עברו". לאחר מבצע סיני כתב העיתון כי "אנו חייבים תודה לצה"ל שהוכיח את כוחו במבצע מזהיר", ואחרי שלוש שנים כתב כי "הקורבנות היו נחוצים... וכל העם שחי בזכותם, מן הדין כי יקונן שוב את הקינה שהגיעה אלינו מימי הקדמונים, 'איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה'". ב–1963 נכתב כי לולא "הקרבות שתבעו מחיר כה יקר", אי אפשר היה "להמשיך בשרשרת ההיסטוריה היהודית". מדינת ישראל תוארה כ"הגשמת כיסופים שהעם נשאר נאמן להם בכל שנות הגלות" ויום העצמאות כמועד ש"נועד להבטיח את המשך קיומנו הלאומי".

אחרי מלחמת ששת הימים תיאר "הארץ" כך את מצעד צה"ל: "צה"ל הפגין את עוצמתו במצעד הניצחון בירושלים השלמה". המערכת עצמה שמרה על קו ניצי, אך בעיתון החלו להתפרסם מאמרים שקראו, מיד בתום המלחמה, להקים מדינה פלסטינית ולבקר את הכיבוש. פקפוק ממשי בצדקת הדרך של הממסד הישראלי החל להיראות רק לאחר מלחמת יום הכיפורים: במאמר המערכת הראשון לאחר המלחמה נכתב: "רק טבעי הוא שלמראה השורות המתארכות של קברי הנופלים למען מימושה של הזכות, יישמעו קולותיהם של מפקפקים. לא בזכות עצמה, אך בכדאיות המחיר המושקע בהגנה עליה". בנקודה זו עדיין הבהירה המערכת כי עמדתה לא השתנתה: "הזמן מקהה את הזיכרון החי של השואה. אולם בסופו של דבר אין תשובה אחרת. פה חיינו, פה מקומנו ומפה לא נמוש יותר".

מנחם בגין קורא "הארץ" ב-1969. רק בהמשך החלה להופיע במאמרי המערכת המילה "שלום"
מנחם בגין קורא "הארץ" ב-1969. רק בהמשך החלה להופיע במאמרי המערכת המילה "שלום"צילום: אוסף דן הדני/הספרייה הלאומית

רק בהמשך, אחרי התחממות היחסים עם מצרים, החלה להופיע במאמרי "הארץ" גם המילה "שלום": "אמונה בשלום — צוואת החללים", נכתב ב–1978. כעבור שש שנים, אחרי מלחמת לבנון הראשונה, התייחס מאמר המערכת לאיבוד תחושתה של ישראל בצדקת דרכה: "ישראל כיום, ביום שמחתה, היא קהילייה מיוסרת בספקות, לגבי הנחיצות של מלחמתה האחרונה... ויש בתוכה יותר ממתי מספר השואלים, אם הקיום הלאומי כפי שהוא ראוי היה למחיר שנגבה תמורתו. יש תועלת בספקות. הם חושפים מודעות למשגים ולחטאים שעשינו כעם".

ב–1985 טען "הארץ" בפעם הראשונה כי החללים נפלו למטרה שאינה צודקת. "עוגמת נפש ביום הזיכרון", נכתב בכותרת מאמר המערכת. ב–1988 כבר ניכרה השפעת האינתיפאדה הראשונה על עמדות המערכת: "ישנם עננים המעיבים על התמונה הבהירה והמעודדת... הניצחון במלחמת ששת הימים — יותר ממה שאנו יכולים לעכל... שלטון על מיליון וחצי ערבים נגד רצונם אינו עולה בקנה אחד עם עקרון החופש הלאומי של כל עם ועם, שהתנועה הציונית הסתמכה עליו". כעבור שנה תמך העיתון בבחירה בחוה אלברשטיין, שתמכה במאבק הפלסטיני, להדליק משואה ביום העצמאות: "עד מתי יימשך מעגל האימה, רודף ונרדף, מכה ומוכה, מתי ייגמר הטירוף הזה", ציטט "הארץ" במאמר המערכת את שירה "חד גדיא". למחרת גילתה המערכת הבנה כלפי הפלסטינים, ש"אינם מוכנים לקבל על עצמם, לאורך ימים, שלטון ישראלי... התבונה הפוליטית מחייבת אותנו לחפש דרך כדי להשתית את ביטחון ישראל, נוסף על כוח הנשק שלנו, על הידברות עם האוכלוסייה הערבית הזאת".

קורא "הארץ" בים המלח, ב-1980. מאמר המערכת הראשון קרא "לבחון דעות שונות", אך לא להיות "במה חופשית לכל רעיון"
קורא "הארץ" בים המלח, ב-1980. מאמר המערכת הראשון קרא "לבחון דעות שונות", אך לא להיות "במה חופשית לכל רעיון"צילום: משה מילנר/לע"מ

היה ויהיה פוליטי

כשחוזרים אל הגיליון הראשון מוצאים במאמר המערכת מניפסט שיכול להילמד גם היום בבתי ספר לעיתונות, והקריאה בו — במיוחד בצל "תיק 2000" (פרשת נתניהו־מוזס) — חורגת מגבולות השיעור בהיסטוריה: "לעת עתה נימנע מהבטחות מוגזמות ונשתדל לתת לקהל העברי בארץ ובחו"ל את אשר אפשר לתת בזמן הזה: עיתון יומי צנוע ולא גדול ביותר, אבל חופשי ורציני ושואף למלא באמונה את חובתו, מתוך הכרת האחריות הגדולה שהוא מקבל על עצמו", נכתב. העיתון גם הבטיח לקוראיו להיות "הגון", "נקי מכל משוא פנים" ו"עומד לגמרי ברשות עצמו" — כלומר, לא נתון להשפעות זרות.

במאמר התייחס "הארץ" גם לשאלה שמעסיקה עורכי עיתונים עד היום: מהי מידת חופש הביטוי שהעיתון חייב בה. "לא נעלם מנגד עינינו הקושי הרב שיש בבקשת פתרון לשאלות הרבות והמסובכות המנסרות עתה בעולמנו העברי", כתבו חברי המערכת, "אולם שאיפתנו הנאמנה לבחון מצד ערכן הלאומי והכללי את הדעות השונות, השוררות בחלקים שונים של מחננו הציוני, להעריכן הערכה צודקת ונקיה מכל משוא פנים. שאיפה זו תעמוד לנו, כפי שאנו מקווים, להעמיד את הדברים על אמיתם ולכוון את דעת הקהל לדרך הנכונה". לצד זאת פרסמה המערכת הסתייגות. "מובן מאליו שבכל זאת לא יהיה עיתוננו 'במה חופשית' לכל רעיון ולכל דעה שהיא; כי כשם שיש מצד אחד תביעות מינימליות לגבי הצורה החיצונית של דברי־דפוס, אשר אין להפחית מהן באורגן ספרותי הראוי לשם זה — כך ועוד במידה יתרה יש גבול ל'חופש הדעות' שאין לעוברו בעיתון אשר מגמתו הכללית קבועה על ידי תוכנית כלשהי".

"הארץ" הקפיד לאורך כל שנותיו על אי תלותו בהתערבות חיצונית. עורכיו ובעליו אמנם התחלפו כמה פעמים במרוצת השנים, אך העיתון שמר על קו מתריס וביקורתי — ולא היסס לנקוט עמדות שאינן פופולריות ולהתעמת עם השלטון ועם קוראיו: הוא תמך בהפרדת דת ומדינה וקידם זכויות אזרח, חופש ביטוי וחופש עיתונות. בניגוד לחלק ממתחריו, הוא לא היה עיתון מפלגתי.

רה"מ נתניהו קורא TheMarker בכנסת, ב-2009. לאורך השנים הביע "הארץ" הזדהות גם איתו, בעת שכיהן כשר האוצר
רה"מ נתניהו קורא TheMarker בכנסת, ב-2009. לאורך השנים הביע "הארץ" הזדהות גם איתו, בעת שכיהן כשר האוצרצילום: אמיל סלמן/ג'יני

ב–1928 כתב עורך "הארץ" דאז, משה גליקסון, כי העיתון "לא קיבל על עצמו לשמש שופר ופרקליט למעמד ממעמדותינו או למפלגה ממפלגותינו". לדבריו, "העיתון בא לספק את צורכי הציבור, אבל אין הוא בא לעשות את רצונו, להיגרר אחר נטיותיו או לגרות את רגשותיו... הארץ רוצה לשמש גשר בין חלקי העם השונים, בין המפלגות, העדות והמעמדות השונים, אבל אין הוא רוצה להחניף לחלק מן החלקים האלה ולחפות על שגיאותיו ומגרעותיו".

גרשום שוקן, שערך והוציא לאור את העיתון מ–1939 עד מותו ב–1990, הוסיף לכך היבט נוסף: "'הארץ' מעולם לא היה עיתון ניטרלי. הארץ היה תמיד ויוסיף להיות בעתיד עיתון פוליטי, הנוקט עמדה ברוב השאלות המעסיקות את הציבוריות הישראליות. מה שגורם כנראה לקוראים לא מעטים מבוכה הוא ש'הארץ' קובע את עמדותיו לא לפי קו מפלגתי", כתב ב–1977. באותה שנה חשף דן מרגלית ב"הארץ" את חשבון הדולרים האסור של לאה רבין, ואבי ולנטין חשף את "רשימת ה–11" שתיעדה את עלייתו של הפשע המאורגן בארץ. ארבע שנים לאחר מכן חשף יואל מרקוס מעל דפי העיתון את תוכניתה של ממשלת בגין למלחמה יזומה בלבנון. ב–2005 הוא פרסם לראשונה את תוכניתו של אריאל שרון להתנתקות מעזה. בשנים שלאחר מכן פרסמו כתבי "הארץ" גידי וייץ ואורי בלאו תחקירים נוקבים על בכירי השלטון — אולמרט, שרון, ליברמן ונתניהו — שהסתיימו בחקירות משטרה, בבתי המשפט ובכלא.

לאורך שנותיו הביע "הארץ" הזדהות עם מפלגות שונות — ממרצ והעבודה ועד הליכוד (כשתמך למשל במדיניות שר האוצר בנימין נתניהו) — אך בניגוד לעיתונים אחרים התיר גם דעות אחרות בעמודיו ולא החרים רעיונות, כל עוד מי שרצה להביעם ידע לנסחם בכתב. חלק מהדעות האלה, מטבע הדברים, עוררו ומעוררות רגשות עזים בקרב הקוראים. כך היה כשעמירה הס הצדיקה יידוי אבנים על יהודים בגדה, כשגדעון לוי האשים את טייסי חיל האוויר ב"מעשים רעים, אכזריים ומתועבים" וכשיוסי קליין כתב כי הדתיים הלאומיים "מסוכנים יותר מחיזבאללה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ