כך תכינו את ילדיכם לאסון האקלימי

אחרי שלושה עשורים של הכחשה וניסיונות כושלים להתמודד עם משבר האקלים, דעת הקהל העולמית נכנסת לשלב הפאניקה. אבל יש גם מי שמעדיפים להיערך לעתיד המאתגר

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
כלב בודד על החוף
צילום: Rafa Elias/GettyImages
עפרי אילני
עפרי אילני
עפרי אילני
עפרי אילני

אני זוכר די טוב את הפעם הראשונה שבה שמעתי על ההתחממות העולמית. זה היה מתישהו בסוף שנות השמונים, והייתי ילד קטן. אבא שלי, שחזר מכנס בחו"ל, החזיק חוברת גדולה באנגלית, שעליה נכתב באותיות כחולות: "Our Common Future". זה דו"ח מ-1987, פרי עטה של המדינאית הנורווגית גרו הרלם ברונדטלנד, שהיה אחד מדו"חות האו"ם הראשונים שהזהירו מפני סכנות המשבר הסביבתי. כשאני מעיין בחוברת עכשיו, אני רואה שהיא כללה את המשפט "שינויי אקלים נרחבים צפויים להתרחש בעתיד הנראה לעין בעקבות הצטברותם של 'גזי חממה' באטמוספירה, שתביא להתחממות עולמית בראשית המאה הבאה". מילים מעודנות, אבל אבי הסביר לי את משמעותן: בשנות האלפיים הקרחונים יתחילו להפשיר ומפלס הים יעלה. 

הייתי ילד של תקופת החרדה הגרעינית. בגן חובה חשבתי שלא אגיע לגיל שש בגלל פצצת האטום של מועמר קדאפי. עוד לפני גיל ההתבגרות עברתי לגור במקלט אטומי שנבנה בצמוד לבית שלנו. שם, בין קירות הבטון העבים, גם חוויתי לראשונה קרי לילה. נשמתי הצעירה עוצבה בחלליה של אימת הגרעין. אבל בהדרגה הקטסטרופה האקלימית החלה להעסיק אותי יותר ממקבילתה האטומית. תמיד היא היתה שם, כמו בת משפחה רחוקה, חמורת סבר, שמופיעה מדי פעם לביקור.

אמנם העתיד היה משובץ בדאגות אחרות: כמו כל ילד שצמח במערכת החינוך הישראלית, פחדתי מיאסר ערפאת; אבל גם מימי ספורט בבית הספר, עם שעות ארוכות של משחקי "תפסוני" מזוויעים ושירי מורל בסגנון "המורל טבע בים / כי לא היה לו בגד ים". הבנתי את ההבדל בין סוגי הסכנה השונים שטומן העתיד, ובכל זאת הפחד מהתחממות כדור הארץ היה משולב בפחדים אחרים, מיידיים יותר, ובעיקר בתחזיות רחוקות יותר, שעליהן קראתי בלוחות הצבעוניים של "אטלס טיים לתולדות העולם".

למשל, הפיכתה העתידית של השמש לענק אדום, שישרוף לגמרי את כוכבי הלכת בעוד כחמישה מיליארד שנה. היא היתה יפה ומהפנטת כל כך, השמש הגדולה והאדומה.
שנות התשעים נחשבות לרוב לעשור אופטימי. המלחמה הקרה הגיעה אל קצהּ, אך הדיבור על ההתחממות העולמית כבר חילחל לתרבות ולתקשורת. באופן מפתיע, אפילו למוזיקה הישראלית. כבר ב-1991, לפני 28 שנים, הוציא אריאל זילבר את שיר הראפ "להתראות במבול הבא" וזימר ש"לפי החישובים של המהנדסים / הקרחונים שבקטבים נמסים / עולמנו הולך ומתחמם / ומבלי שנרגיש הים מתרומם". שמו המוכר של השיר היה "The Ozone Dance", ורק מעטים ידעו להבדיל אז בין שתי הצרות - החור באוזון וההתחממות העולמית. 

אחת מאלה שידעו היתה המורה לגיאוגרפיה בחטיבת הביניים, שהסבירה לנו איך זה קורה: היא הציבה בשמש שני בקבוקים עם מים, והוסיפה לאחד מהם פחמן דו-חמצני. באמצעות מדחום היא הראתה שהטמפרטורה בבקבוק הניסוי עלתה במהירות גדולה יותר מזו של בקבוק הבקרה. זה היה מסורבל ולא מרשים במיוחד, אבל הספיק כדי לשכנע אותנו: האנושות הולכת להכחיד את עצמה. ואולי טוב שכך, חשבנו לעצמנו - לפחות מנקודת מבטן של הציפורים, הלטאות והחיות האחרות המאכלסות את כדור הארץ. בתקופת התיכון זה אפילו שיעשע את חברי ואותי: לא כל כך אהבנו את האנושות, ולפעמים הצטערנו שנצטרך לחכות עד המאה הבאה כדי לראות את הקטסטרופה. 


איך באים אסונות לעולם

כל הזיכרונות האלה עלו בי פתאום כשקראתי על הדילמה העומדת בפני הורים אמריקאים, כיצד לחשוף את ילדיהם לבעיית שינוי האקלים. איך מדברים עם ילדים על נושא עגום ומדכא כמו הקטסטרופה הסביבתית? רוב ההורים משיבים תשובה פשוטה: לא מדברים. סקר שנערך בארצות הברית הראה שרוב מוחלט של ההורים, גם כאלה שאינם מתכחשים למשבר האקלים, לא דיברו עם ילדיהם על ההתחממות העולמית, וגם בבתי הספר הנושא לא נדון. זה בוודאי נכון בישראל; כאן מדברים עם הילדים רק על השואה שהיתה, ולא על זו שתהיה. 

ועם זאת, יש מי שמנסה. בארצות הברית צומחת מיני-תעשייה של ספרי ילדים בנושא שינוי האקלים. אלה יצירות שמאפשרות להורים לחשוף את ילדיהם בפעם הראשונה להתחממות העולמית, שעתידה כנראה להשפיע לא מעט על חייהם. ספר ילדים שזכה לתהודה רבה הוא "Where the River Runs Gold" מאת סיטה ברהמצ'רי. זהו סיפור דיסטופי על עיר מוכת התחממות, בעולם שבו הילדים נאלצים לעבוד כדי להאביק את הפרחים במקום הדבורים שנכחדו. 

גישה אחרת נוקט הספר "הטנטרום שהציל את העולם" מאת מייגן הרברט ומייקל מאן. הוא מספר על סופיה בת העשר, שבביתה מופיעה יום אחד שיירה של פליטי אקלים, אנושיים ובלתי אנושיים. יש שם דוב קוטב רעב, איכר סורי שנפל קורבן לבצורת וטיגריס בנגלי שמקום מחייתו הוצף. סופיה ניגשת לבית העירייה ומתעמתת עם כמה מנכ"לים מושחתים, שמסבירים לה שהבעיה אינה ניתנת לפתרון, כי הפתרונות יכניסו אותם לחובות. היא מגיבה בטנטרום אימתני, התקף זעם מרעיש עולמות, שמעיר את האנושות מתרדמתה ומביא אותה להתאחד ולפעול. 

מה ההבדל בין מצבם של ילדים ששומעים עכשיו על שינוי האקלים בפעם הראשונה, לבין מצבי שלי לפני שלושים שנה? אנחנו בוודאי חיים בעולם יותר סנטימנטלי, שבו מקובל לשמור על הילדים מוגנים מנושאים מפחידים, או להגיש אותם מרוככים וממותקים כמו סירופ אקמול. אבל יש הבדל נוסף. שינוי האקלים כבר אינו עניין של "העתיד"; עכשיו העתיד. 

שלושת העשורים שחלפו מאז נחשפתי לראשונה לבעיית ההתחממות היו תקופה קריטית להתמודדות עם בעיית שינוי האקלים. בדעת הקהל העולמית, משבר האקלים הפך בתקופה הזאת מעניין אזוטרי לנושא חשוב, גם אם אף פעם לא הפך לנושא המרכזי ביותר. המושג "פיתוח בר-קיימא", שהוכנס לשימוש בדו"ח "Our Common Future", הפך למונח שקישט אינספור נאומים, הודעות לעיתונות ודו"חות נוספים. אבל בפועל, כמעט שום צעד אפקטיבי לא נעשה מאז. כל מיני דברים השתנו בעולם מאז שנות השמונים, אבל פליטת גזי החממה רק התגברה בקצב מואץ. רוב הפחמן הדו-חמצני שנמצא כיום באטמוספירה נפלט ב-25 השנים האחרונות, בתקופה שבה שינוי האקלים היה כבר עובדה ידועה מבחינת עולם המדע. מתברר שגמילה קולקטיבית מנפט, גז ופחם היא עניין מסובך, בלשון המעטה.

גרטה תונברג (במרכז). אייקון עולמי החורך את הרשת, ולצדה תנועת המונים חובקת עולם התובעת שינוי מערכתי עכשיו
גרטה תונברג (במרכז). אייקון עולמי החורך את הרשת, ולצדה תנועת המונים חובקת עולם התובעת שינוי מערכתי עכשיו צילום: Mary Altaffer/אי־פי

מי שעקב בשנה האחרונה אחרי העיתונים המובילים בעולם יזהה תהליך מבהיל. בספטמבר הקודם, כשעסקו בנושא משבר האקלים, מותר היה לדבר על "סכנה חמורה" ועל "דחיפות משמעותית", אבל דיכאון והיסטריה היו שמורים לאנשי שוליים ולמחשבי קצין. האירועים הדרמטיים שקרו בחודשים האחרונים, בעיקר שבירת שיאי הטמפרטורה במקומות רבים בעולם, שריפות הענק מאוסטרליה דרך האזורים הטרופיים ועד סיביר, המחסור במים בדרום הודו, ההפשרה המואצת של הקרח בגרינלנד, באלסקה ובאנטארקטיקה - כל אלה חוללו שינוי מהיר בדעת הקהל. הנערה השוודית גרטה תונברג היא שהכניסה את הבהילות לזרם המרכזי של הדיון הציבורי, כשפנתה אל המנהיגים ואמרה: "אני לא רוצה שתדברו על תקווה. אני רוצה שתהיו בפאניקה". 

הבית שלנו עולה באש, הכריזה תונברג, וסימנה במילותיה את תחילתו של עידן מצב החירום האקלימי. ההבדל בין המצב הנוכחי לבין כמה שנים קודם דומה להבדל בין אדם המוזהר על ידי רופא המשפחה שעליו להפחית את צריכת הכולסטרול, לבין אדם שכבר עבר התקף לב קטן. הגורם לשינוי בשיח הוא ההתרשמות, שתהליך ההידרדרות של כדור הארץ מתרחש בקצב מהיר הרבה יותר ממה שחזו המדענים. מחקרים שפורסמו בכתבי העת המדעיים המובילים מצביעים על כך שהאזהרות הקודרות של מדעני האקלים למעשה מתונות בהרבה מהמתחולל במציאות. אנחנו קרובים הרבה יותר משחשבנו בעבר לחצייה של נקודת האל-חזור, שאחריה תהליך ההתחממות יואץ ועלול להגיע לעלייה בלתי נתפשת של ארבע מעלות, אם לא למעלה מזה. וייתכן שכבר חצינו אותה. 

מתוך הסרט: "How It Ends"
מתוך הסרט: "How It Ends"צילום: NETFLIX

אבל ההכרזה על מצב חירום היא גם אסטרטגיה שיש בה סיכון. פעילים סביבתיים טוענים שיש לנו חלון זמן של כעשור לחולל תפנית דרמטית בתשתית התעשייתית של הכלכלה, כלומר להחליף כמעט את כל האנרגיה המופקת מנפט, פחם וגז באנרגיה נקייה. הם מזהירים שלאחר שחלון ההזדמנויות הזה ייסגר נצעד לעבר אסון אקלימי שיביא לקריסת הציוויליזציה. יש המצמצמים את טווח הזמן לשנתיים הקרובות. זהו ללא ספק אתגר, שהקהילה הבינלאומית אפילו לא מתקרבת לעמוד בו (ולמעשה צועדת בדיוק בכיוון ההפוך). השאלה היא מה יאמרו מקדמי האג'נדה הסביבתית לאחר שפרק הזמן הזה יחלוף. אומרים לנו שוב ושוב שאנחנו רגע לפני הדקה התשעים, אבל אם כך, מה יקרה אחרי השריקה?


יותר מכך: כשמדברים על מצב חירום ביטחוני או כלכלי, למשל, מניחים בדרך כלל שזהו מצב זמני שעתיד להסתיים בטווח הנראה לעין. מצב החירום האקלימי, לעומת זאת, לא צפוי להסתיים אי פעם באלפי השנים הקרובות. שהרי גם אם בדרך פלא האנושות תצמצם את פליטת הפחמן באופן דרמטי בשנים הקרובות, נראה שמערכת האקלים של כדור הארץ כבר נכנסה למסלול בלתי הפיך של איבוד יציבות. עונות השנה לא יחזרו לעולם להיות מתונות כמו שהיו בעבר, ושריפות וגלי חום יילכו ויתעצמו בכל מקרה. 
קטסטרופת האקלים לא דומה אפילו למבול התנ"כי שנמשך פרק זמן מוגבל; זהו מצב קבוע של הרעת תנאים הולכת ומחמירה. היום אנחנו גם יודעים שעליית פני הים לא תהיה בהכרח הבעיה הדחופה ביותר שאיתה נצטרך להתמודד. עוד לפניה יבואו השריפות, המחסור החמור במים ובאדמות חקלאיות, המגיפות וגלי הפליטים בהשפעתם. לכן גם משלה את עצמו מי שחושב שהסערות הפוליטיות בעולם יחלפו בתוך כמה שנים ונשוב לתקופה ליברלית ואופטימית כמו שנות התשעים. שקט כבר לא יהיה כאן.


אפשר גם לוותר

יש מי שחושב שמשבר האקלים הוא נושא מסובך. למעשה, הוא די פשוט. במיליוני השנים האחרונות תנאי האקלים בכדור הארץ היו לרוב קשים ביותר. למשל, לפני 115 אלף שנה החל עידן קרח שנמשך יותר ממאה אלף שנה, והפך את ההישרדות באירופה ובצפון אמריקה לקשה ומאתגרת. עם תחילתו של עידן ההולוקן, לפני כ-12 אלף שנה, האקלים בכדור הארץ התמתן והתייצב. שלא במקרה היתה זו התקופה שבה החלה הציוויליזציה האנושית להתקדם בצעדי ענק. האקלים היציב והנוח סיפק תנאים נוחים להפצת החקלאות, שמצדה איפשרה צבירה של מזון וצמיחת ערים, מסחר וטכנולוגיה מתקדמת. 

לטוב או לרע, בני האדם שמתגוררים כיום על פני כוכב הלכת ארץ נהנים מהשנים האחרונות של עידן האקלים הנוח, שבו תנאי החיים בפלנטה התאימו לקיום ציוויליזציה אנושית. הדורות הבאים, אם יהיו כאלה, יצטרכו לשרוד בסביבה עוינת הרבה יותר - אך הפעם לא הכפור הוא שידקור בעצמותיהם, אלא דווקא חום קיצוני; תנאי חום שנוצרו כתוצאה מהתפשטותה והתפתחותה של אותה ציוויליזציה אנושית. בד בבד, מעולם לא חיו בני אדם רבים כל כך ברווחה גדולה כל כך. באופן טרגי, החופש והפנאי שמהם אנחנו נהנים התאפשרו בזכות אותה אנרגיה זולה מדלקי מאובנים, שעתידה להביא עלינו את האסון. 

"מה אם נפסיק להעמיד פנים שאפוקליפסת האקלים ניתנת למניעה?" זאת היתה כותרת המאמר הפרובוקטיבי של ג'ונתן פראנזן במגזין "ניו יורקר" בתחילת ספטמבר. הסופר האמריקאי, שכבר עורר לא מעט מהומות בעבר, נגע הפעם באחד מעיקרי האמונה היקרים ביותר לנפשם של ליברלים אמריקאים: התפישה שעל פיה אם רק "נפשיל שרוולים" ונתגייס לפעולה נוכל "להציל את כדור הארץ", כלומר למנוע קריסת מערכות כללית כתוצאה משינוי האקלים. "אתם יכולים להמשיך להאמין שניתן למנוע את הקטסטרופה, וכתוצאה מכך להיעשות מתוסכלים יותר ויותר וזועמים מאדישותו של העולם. לחלופין אתם יכולים לקבל את העובדה שהאסון מתקרב, ולהתחיל לחשוב מחדש מה המשמעות של המילה תקווה".

תמונת המצב, לפי פראנזן, קודרת אך פשוטה. אפילו אם אתם בני שישים, יש סיכוי סביר שתספיקו לחוות התמוטטות קיצונית של העולם כפי שהכרנו אותו: מחסור מסיבי במזון, שריפות בקנה מידה אפוקליפטי, כלכלות קורסות, הצפות אדירות ומאות מיליוני פליטים שנמלטים מחום קיצוני או מבצורת שאינה נגמרת. אבל אם אתם בני שלושים ומטה, כל הסיכויים שהקטסטרופה תתרחש בימי חייכם. 

גם אם הקביעות האלה נשמעות כמו פרובוקציה מכוונת, פראנזן מנמק אותן היטב. אמנם מדעני האקלים מדגישים שאפשר באופן תיאורטי למנוע את ההשלכות הקטסטרופליות של שינוי האקלים, אבל לשם כך כל המדינות המתועשות ללא יוצא מן הכלל - מסין, דרך רוסיה ועד ארצות הברית - חייבות להתגייס ולפעול באופן יעיל להפליא כדי להפחית את פליטת הפחמן שלהן לאפס. מאות מיליוני בני אדם, ובכלל זה עשרות מיליוני אמריקאים רפובליקאים שמכחישים את שינוי האקלים ומסרבים לכל התערבות ממשלתית, צריכים לקבל על עצמם משטר קיצוני של קיצוב ושינוי מהפכני של אורחות חייהם. מה שמדאיג במיוחד הוא, שהתהליך בשטח הפוך בדיוק. מספר הטיסות רק הולך ועולה בקצב מבהיל, וכך גם צריכת הבשר. במקום להצטמצם, פליטת הפחמן מרקיעה שחקים. הציוויליזציה המתועשת מוציאה במהירות מהאדמה מיליארדים על גבי מיליארדים של טונות פחמן שנאגרו בה במשך עשרות מיליוני שנים.

ג'ונתן פראנזן
ג'ונתן פראנזןצילום: אי-פי

פראנזן אינו מתיימר להיות מדען אקלים, אך מעיד על עצמו שהוא מכיר מספיק את טבע האדם כדי להתרשם ששינוי מהיר ורדיקלי כזה אינו אפשרי. "קראו לי פסימיסט או קראו לי הומניסט, אבל אני לא יכול לראות את טבע האדם משתנה באופן מהותי כל כך בטווח הנראה לעין".


יהיה זמן להאשמות

אז אם קטסטרופת האקלים אינה ניתנת למניעה, מה בעצם נשאר לעשות? לצד ז'אנר ספרי האקלים לילדים צמח בתקופה האחרונה גם ז'אנר של ספרי הכנה נפשית לימים הקשים שמצפים לנו. מכיוון שההשלכות המעשיות של ההתחממות בלתי ניתנות לחיזוי, ומשתנות מאתר לאתר, נותר רק ללמוד לחיות עם האימה. רוברט ברינגהרסט וג'אן צוויקי, זוג פילוסופים קנדים, פירסמו בשנה שעברה את הספר "ללמוד למות: חוכמה בעידן משבר האקלים". הם מניחים שרובנו צפויים למות עקב משבר האקלים ומציעים כמה מדיטציות שמאפשרות לחיות ולהעניק משמעות לחיים בסמוך לסוף העולם. למשל, להיזכר שבכל מקרה השמש תכלה את כדור הארץ במוקדם או במאוחר, ואז "הספרים שלכם, העצמות, המצבות מכוסות הטחב, וגם חלומותיכם - כולם יהפכו לפלזמה של אטומים מרוסקים". בד בבד הם מזכירים שגם בתסריט הגרוע ביותר, לא הכל ייחרב. "ההוויה תישאר. היופי יישאר".

ואולי מוקדם עדיין להידרש למדיטציות כיליון מסוג זה. דווקא המחשבה על תקופת הקרח, שקדמה לעידן הנוח של עשרת אלפים השנים האחרונות, מעוררת תקווה מסוימת. כמו עידן ההתחממות שצפוי לנו, גם עידן הקרח נמשך עשרות אלפי שנים, ואף יותר. כשהגיעו בני האדם הראשונים לאירופה, ככל הנראה לפני כ-40 אלף שנה, היבשת היתה מכוסה בקרחונים ואפשר היה לחיות רק בשליש משטחה. לחלק מהאזורים ניתן היה לנדוד רק בקיץ, ולחזור בחורף לאזורי האקלים הממוזגים יותר שבדרום. התפשטות הקרחונים שאירעה לפני כ-30 אלף שנה הקשתה עוד יותר את החיים, וככל הנראה צימצמה את אוכלוסיית בני האדם באירופה ב-50 אחוז ויותר. ואף על פי כן, שרדנו.

התנאים בכדור הארץ הלוהט עשויים להיות קשים יותר מאשר בכדור הארץ הקפוא. ועם זאת, במאה הנוכחית עומדת לרשותה של האנושות טכנולוגיה מפותחת הרבה יותר מאשר כלי אבן ופרוות. מספיק לחשוב על העובדה שבני אדם שוקלים היום להתיישב במקומות כמו מאדים, שבו תנאי החיים קשים עשרות מונים יותר מכל מצב אקלימי של כדור הארץ בעתיד הנראה לעין. הטמפרטורות במאדים מגיעות ל-187 מעלות מתחת לאפס, האטמוספירה והקרקע שלו רעילות, אין בו כמעט מים ופני השטח שלו חשופים לקרינה קוסמית ולקרינה אולטרה-סגולה, וגם לסופות אבק שנמשכות שבועות שלמים והופכות את הטמפרטורות לעוינות עוד יותר. אף על פי כן, האנושות לא מוותרת על החלום להתיישב במאדים.

כשחושבים על השממה הנוראה של מאדים מצד אחד, ועל קשיי ההישרדות בעידן הקרח מצד שני, העתיד המצפה לנו במאות השנים הקרובות נראה פתאום סימפטי באופן יחסי. מה שמצער הוא, שבני אדם יצטרכו כנראה ליצור באופן מלאכותי, במאמץ עילאי, את חומרי החיים שמוענקים לנו כיום בשפע ובאופן טבעי: למשל מים, אדמה ואוויר נקי.

דייוויד ואלאס-ולס, מחבר רב המכר "כדור הארץ הבלתי ניתן לחיים" שיצא השנה, מנסה לחזות את האופן שבו יביטו הדורות הבאים על התקופה שקדמה לקטסטרופה. "האפשרות שנכדינו יחיו עד דור אחרון בין הריסותיו של עולם עשיר ושליו הרבה יותר נדמית כמעט בלתי נתפסת מנקודת המבט העכשווית, כל עוד אנו נתונים לפרופגנדה בדבר קידמה ושיפור מדור ודור. אבל זה היה, כמובן, מאפיין די נפוץ של ההיסטוריה האנושית לפני העידן המתועש". הוא ממשיך ומפרט כמה תרבויות היסטוריות שנחרבו, ותושביהן המיוחסים חוו את הנפילה מפסגת העוצמה והרווחה לשעבוד וברבריות: למשל המצרים לאחר פלישת גויי הים, האינקה אחרי הכיבוש הספרדי והאירופים אחרי נפילת רומא. "אלא שבמקרה שלנו, עידן האפלה יגיע בתוך דור אחד - קרוב מספיק כדי לגעת, לחלוק סיפורים וגם להאשים". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ