קולנוע, מציאות מדומה ופטריות הזיה

גם בעוד 100 שנה בני אדם ירצו שמישהו יספר להם סיפור, ושיוכלו לחוות אותו ביחד. הקולנוע ימשיך לספק זאת, אבל כמעט ודאי שלא יהיה די סתם לצפות בו - החוויה תצטרך להיות גדולה מהחיים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
כנס העתידנים
כנס העתידניםצילום: ברידג'יט פולמן כנופיית סרטים
אורי אביב
אורי אביב

דאגלס קווייל רצה כל חייו לטוס למאדים. מי לא ירצה? אבל משכורתו הדלה כפקיד זוטר מעולם לא איפשרה זאת. לאחר שנים של כמיהה הגיע היום שבו החליט לפסוח על העבודה לכמה שעות, ולהתייצב במשרדי חברת ריקול בע"מ, המתמחה בהשתלת זיכרונות. כך מתחילות הרפתקאותיו של קווייל על המאדים בסיפור הקצר של פיליפ ק. דיק, "אנחנו יכולים לזכור זאת עבורך בסיטונאות" משנת 1966, סיפור שעובד פעמיים לסרטי קולנוע הוליוודיים תחת השם המוכר יותר, "זיכרון גורלי".

כשבאים לתהות על עתיד הבידור הקולנועי, המדע הבדיוני מציע שלל אפשרויות, ומעניינות במיוחד האבחנות של קולנועני מדע בדיוני על עתיד אמנותם שלהם. ב"שחקן מספר אחת" (2018, סטיבן שפילברג) העולם בשנת 2045 הוא דיסטופיה נוראה, מה שמביא את רוב האנשים ברוב זמנם לברוח אל מתחם מציאות מדומה משותף, "אואזיס", שם הם יכולים ללבוש כל מגדר, צבע וצורה שירצו, אוטופיה מדומה בתוך קטסטרופה אמיתית. ב"כנס העתידנים" (2013, ארי פולמן), העתיד נורא אף יותר והבריחה המיוחלת מבוצעת באמצעות סמים המספקים הזיה קולקטיבית. בסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים" צוות ספינת החלל אנטרפרייז מוצא סיפוק, מנוחה ושעשוע בהרפתקאות מדומות במתחם "הולודק", האנגר עצום וריק שבאמצעות טכנולוגיה פלאית של הולוגרמות מוחשיות מסוגל להפוך לכל מציאות ולהכיל כל התרחשות, וב-"1984", ספרו הנבואי של ג'ורג' אורוול מ-1949, ה"טלסקרין", המסך הדו-כיווני, מנכיח בכל מקום את "האח הגדול", הצופה בנו צופים בו.

אבל כדי להבין את העתיד הצפוי לתעשיית הקולנוע, כדאי לחזור לרגע אל העבר.
בתחילת שנות ה-50 של המאה שעברה המלחמה הקרה היתה חמה ביותר. מלחמת קוריאה געשה, מרוץ החימוש הואץ, ארצות הברית וברית המועצות ביצעו ניסויים בפצצות מימן, דיכאו התקוממויות ועודדו הפיכות צבאיות. ובארצות הברית עצמה, מלחמה קרה נוספת היתה בעיצומה.

את טקס האוסקר של 1953 הנחה בוב הופ. זה היה הטקס השביעי שכוכב הקולנוע הגדול מהחיים הנחה, ולרגל חגיגות ה-25 לאוסקר נדרש הופ להתייחס לנוכחות חדשה באולם: מצלמות הטלוויזיה. זה היה הטקס הראשון שהועבר בשידור חי – 34 מיליון צופים אמריקאים הצטרפו בזמן אמת מסלון ביתם לאירוע הנוצץ. במונולוג פתיחה הומוריסטי אך ממורמר אמר הופ, "הטלוויזיה היא המקום שאליו סרטים הולכים כדי למות" והמשיך ודחק את הטלוויזיה לפינה: "ישנם עקשנים בתעשייה שלא מוכנים להכיר בערכה של הטלוויזיה, ג'ק וורנר (מבעליהם של אולפני "האחים וורנר", א"א) מכנה אותה 'הרהיט הזה בחדר שבוהה בך בחזרה'". 

40 שנה ניטשה המלחמה הקרה בין תעשיית הקולנוע לתעשיית הטלוויזיה, כל צד מפתח טכנולוגיות חדשניות ומחזק את תדמיתו כדי להיאבק על תשומת הלב של הקהל. לקולנוע היו רוחב היריעה, מסכים גדולים וסיפורים גדולים מהחיים, מרילין מונרו וג'ון ויין, "אפוקליפסה עכשיו" ו"מלחמת הכוכבים". הטלוויזיה נסמכה על נוכחות תמידית בבית ועל מיידיות – לטלוויזיה היו אירועי ספורט וכמובן החדשות, מרצח קנדי ועד הנחיתה על הירח, בשידור חי. הטלוויזיה, שהחלה כאנדרדוג, הנחיתה מכה ועוד מכה על תעשיית הקולנוע, שחוותה ירידה דרמטית בהכנסות ממכירת כרטיסים (בארצות הברית – מלמעלה מארבעה מיליארד כרטיסים בשנה בשיא תור הזהב של הוליווד לכמיליארד בלבד בראשית שנות ה-80). במאבק הזה מכשיר הווידיאו היה נשק יום הדין, אך יחד איתו, בסוף שנות ה-70, נכנס לזירה מכשיר נוסף שהפך את העולם: המחשב האישי. שני המכשירים האלו יחדיו יהפכו על פיהן את תעשיות הקולנוע והטלוויזיה, והרבה מעבר להן.

בוב הופ מנחה את טקס האוסקר הראשון ששודר בשידור חי בטלוויזיה, 1953. אמר ש"הטלוויזיה היא המקום שאליו סרטים הולכים כדי למות" צילום: J. R. Eyerman/Life Magazine/The LIFE Picture Collection via Getty Images

הקולנוע הוספד מראשית דרכו (ממציאיו, האחים לומייר, טענו שהם לא רואים לקולנוע כל עתיד). אבל אם לאורך 40 שנה אויבו המר היה הטלוויזיה, הרי שהעידן הזה תם. כיום קולנוע וטלוויזיה הם רק שני מוקדים בעולם ויזואלי רב-קוטבי ורב-ערוצי, שכולל את פייסבוק, יוטיוב ונטפליקס, משחקי מחשב ומציאות מדומה, המתחרים על תשומת לבנו. עתידו של הקולנוע כיום מתעתע בטובי המומחים. כיצד ייראה סרט העתיד ומהי החוויה הקולנועית ההולמת? מה יהיה מקומם של הטלוויזיה, הסמאטרפון ומשקפי המציאות המדומה? ומתי כבר נתחבר למטריקס, לאואזיס או ניכנס להולודק? 

כשלוקאס פגש את שפילברג
בשנת 2013 נפגשו שני ענקי קולנוע, חברים ותיקים לספסל הלימודים ולסט הצילומים, ג'ורג' לוקאס וסטיבן שפילברג, לדיון בפני סטודנטים על עתיד התעשייה (לרגל פתיחת החוג למדיה אינטראקטיבית בבית הספר לאמנויות הקולנוע באוניברסיטת דרום קליפורניה). לנגד עיניהם היו כמה עשורים שבהם הכיוון היה ברור: המאבק בטלוויזיה, או בשמה החדש "מערכת בידור וקולנוע ביתית", דרש חוויה קולנועית ספקטקולרית ואולמות קולנוע המתפארים במסכי IMAX עצומים, במקרנים המספקים תמונה חדה יותר ויותר, בסאונד מרחבי וכמובן בתלת ממד, המעניקים לצופה חוויה מפעימה. אבל הציוד יקר והפקת הסרטים האלה עולה הון תועפות. שפילברג סיפר שרק במזל סרטו "לינקולן" (2012), על ימיו האחרונים של נשיא ארצות הברית שנרצח, בכיכובו של דניאל דיי-לואיס, כמעט ולא הופץ בבתי הקולנוע (ובכך היתה נמנעת מדיי-לואיס זכייתו השלישית בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר).

בהסתכלם קדימה, לוקאס ושפילברג רואים אולמות וסרטים גדולים יותר ויותר לצד מספר צופים קטן והולך ועלייה דרמטית של מחיר הכרטיסים. אם בימי התהילה של הקולנוע, הצופה האמריקאי הממוצע הלך לקולנוע פעמיים בחודש, בשנת 2018 הוא פקד את האולם שלוש פעמים בשנה בלבד. לא פלא ששפילברג ולוקאס מסכימים שעלות כרטיס עלולה להרקיע למחיר של כרטיס לברודוויי, לאופרה או למשחק פוטבול.
למגמות הללו יש גם השלכות על אמנות הסיפור הקולנועית. בעוד ששנות ה-70 היו התפרצות של יצירה וכישרון שהניעו – תוך סיכון כלכלי לאולפנים – יוצרים צעירים כמו פרנסיס פורד קופולה, מרטין סקורסזה וכמובן שפילברג ולוקאס, עם השנים הוליווד נוטה להסתכן פחות ופחות. עוד ועוד מחקרי שוק, קבוצות מיקוד ובימינו גם ביג-דאטה ואלגוריתמיקה בוחנים אילו תסריטים יופקו, מי יהיו גיבוריהם וכיצד עלולים להגיב בצרפת, בברזיל או בסעודיה – שמממנת חלק מהסרט – לבדיחה מפי הגיבור, או חלילה הגיבורה, לא כל שכן למסרים ולערכים שבבסיס הסרט. ואולי בכלל עדיף סוף טוב? או שני סופים שונים – לשוק המערבי ולשוק הסיני? 

עם השנים הוליווד נוטה להסתכן פחות ופחות. עוד ועוד מחקרי שוק, ביג־דאטה ואלגוריתמיקה בוחנים אילו תסריטים יופקו, מי יהיו גיבוריהם וכיצד עלולים להגיב בצרפת, בברזיל או בסעודיה. ואולי בכלל עדיף לייצר סופים שונים – לשוק המערבי ולשוק הסיני?


התוצאה היא צמצום דרמטי בתסריטים מקוריים והשתלטות של סדרות סרטים, רימייקים, סיקוולים ופריקוולים; פחות יצירתיות סיפורית לצד פריחה בתחומי העשייה סביבה – צילום, עריכה, עיצוב, אנימציה ואפקטים; שמרנות בתכנים לצד קאנוניזציה של סיפורים – רק ב-20 השנים האחרונות סיפורו של ספיידרמן סופר בשלוש סדרות סרטים שונות (ארבע, אם כוללים את סרט האנימציה מ-2018), סממן מייצג לתהליך הברודוויידיזציה של הקולנוע ההוליוודי.

האם גורלם של כל הסרטים להתנפח לממדים עצומים או להצטמק אל המסך הקטן או הקטנטן? הרי בתיאטרון יש גם פרינג', מה לגבי הקולנוע? 
רשת בתי הקולנוע האמריקאית Alamo Drafthouse מייצגת אלטרנטיבה אפשרית אחת. הרשת נבחרה בשנת 2015 לאחת מחמש החברות היצירתיות, החדשניות והמשפיעות ביותר בתעשיית הבידור והמדיה בארצות הברית. היא משרתת בעיקר צופי קולנוע אדוקים ונלהבים והיא צמחה מבית קולנוע אחד בתחילת שנות ה-2000 ל-40 אולמות ברחבי ארצות הברית ב-2019 ומתעתדת לפתוח עשרות נוספים. מה סוד ההצלחה? איכות בלתי מתפשרת, תוכנית אמנותית עשירה לפני ואחרי הסרט, מושבים מפנקים וגם, ואולי הכי חשוב, אוכל ואלכוהול המוגשים בזמן הסרט. בעידן של שמרנות והיצמדות לקאנון, הרשת חרתה על דגלה קולנוע עצמאי ופורץ דרך, חריג ומזעזע. היא מקיימת את הפסטיבל המוביל בעולם לסרטי ז'אנר – אימה ומדע בדיוני – ומארחת להקרנות מיוחדות את גדולי היוצרים כיום, בהם קוונטין טרנטינו, גיירמו דל טורו, צ'רלי קאופמן וקווין סמית, הרואים בפסטיבל וברשת בית חם ואוהב.

סטיבן שפילברג עם משקפי מציאות מדומה בצילומי הסרט "שחקן מספר אחת", 2018. צופה שמחיר הכרטיס לקולנוע יאמיר צילום: מתוך ערוץ היוטיוב של HTC VIVE

הזיה משותפת
יש מקבילות בין המודלים, מעבר להתבוננות העסקית על המחיר הממוצע שישלמו הצופים (ו/או הסועדים). החוויה הקולנועית כאן גדולה מהסרט עצמו, והצפייה היא אקט משותף, חברתי, קהילתי. אולם הקולנוע הוא המשך ישיר לאולם התיאטרון, וזה המשכה של מדורת השבט. אנחנו מתכנסים יחד כדי שיספרו לנו סיפור, משל על חיינו, וההנאה העמוקה נובעת מצחוק ועצב, התרגשות ובהלה, שאנחנו חווים בצוותא.

אז עתיד הקולנוע טמון אולי באירועי קולנוע גרנדיוזיים לצד נישה אליטיסטית. מציאות מדומה לא תשבש את כל זה?
אחד מיזמי הטכנולוגיה הגדולים של זמננו, אילון מאסק, טוען שכולנו חיים היום במציאות מדומה קולקטיבית, ואין לדעת מה יש שם בחוץ באמת. ואם לא התודעה האנושית כולה, לפחות עתידו של הקולנוע הוא כהזיה משותפת במציאות מדומה. כך מלמדים אותנו סרטי מדע בדיוני דוגמת "כנס העתידנים" או "שחקן מספר אחת". 

ההשראה למציאות המדומה של ימינו מקורה בתנועת הסייברפאנק של ספרות המדע הבדיוני בשנות ה-70 וה-80. סופרי התקופה חקרו את האפשרויות הגלומות ברשתות גלובליות של מחשבי-על, ועל הדרך התנסו בסמים פסיכדליים. הם עסקו במפגש בין פוליטיקה, פילוסופיה וטכנולוגיה – בתפישת המציאות, בשליטה בידע ובמחשבה, בשכתוב הזיכרון האישי והקולקטיבי.

ובשנת 2012 זה קרה. הטכנולוגיה הבשילה, לכאורה, והושקה ערכת Oculus Rift, מכשיר המציאות המדומה הראשון של תקופתנו (בל נשכח את העמדות המיותמות בדיזנגוף סנטר של תחילת שנות ה-90). יזמי עמק הסיליקון נהרו בזה אחר זה להושיע אותנו מהשעמום ומהתסכול שבחיי היום-יום. ב-2014 פייסבוק רכשה את אוקולוס ריפט בשני מיליארד דולר ומאז, מדי שנה, אנו מתבשרים כי זו תהיה שנת הפריצה של המציאות המדומה.

האפשרויות בתחום התרחבו ואנשים אפילו רכשו כמה וכמה משקפי מציאות מדומה של אוקולוס, וגם מערכות אחרות שיצאו לשוק; פסטיבלי הקולנוע הבכירים בעולם – מסאנדאנס וטרייבקה עד ונציה וקאן – החלו להציג חוויות וסרטי מציאות מדומה, שנוצרו על ידי בכירי האמנים והקולנוענים - האמנית והמוזיקאית לורי אנדרסון הציגה יצירת VR בפסטיבל קאן השנה וכיהנה כיו"ר חבר שופטי ה-VR בפסטיבל ונציה. קודם לכן הציגו הבמאי אלחנדרו איניאריטו והצלם עמנואל לובצקי, שניהם זוכי אוסקר, חוויית VR בפסטיבל קאן. תעשיית הפורנו גם היא אימצה את הפורמט, אבל איכשהו, גם כשפייסבוק, סוני וגוגל, מאסק ופורנהאב בעניין, עדיין יותר סביר שיש לכם מנוי לנטפליקס (או לפחות סיסמה של חבר) מאשר מערכת VR ביתית. למה?

לחוויית המציאות המדומה יש מגבלות, מעבר למחיר הלא נמוך. ראשית ובעתיד הנראה לעין, זו חוויה אינדיווידואלית במהותה, אנטיתזה לחוויה הקולנועית. ככל שהחוויה מוקרנת על מסך אישי, באמצעות משקפיים המנתקים אותנו מהמציאות, נוצרת זרות בין החושים – בין הראייה והשמיעה למגע – דיסוננס שלאורך זמן עלול לבוא לביטוי בבלבול ובבחילה. יישומים חדישים ומרגשים ב-VR לא מנסים לפתור זאת, אלא מאמצים את הזרות והדיסוננס כחלק ממהותם – לטובת סימולציה, טיפול ואמנות. 

דוגמה לכך ניתן למצוא בעבודה של קולקטיב האמנות BeAnother מברצלונה. הפרויקט של הקולקטיב, "The Machine to be Another", מאפשר למשתתפיו להתנסות בחוויית הגוף של אדם אחר, בעל מגדר אחר, צבע עור אחר, לאום אחר ועוד. כך גם בעבודתו של חוקר המדיה והאמן הישראלי דניאל לנדאו מהמרכז הבינתחומי, המאפשר למשתתפי הניסוי שלו, "Time/Body", לחוות את עצמם בגוף של ילד צעיר או אדם מבוגר, ובניסוי אחר – לפגוש את עצמם.

ומה יקרה כשסוף-כל-סוף הנדסה ואמנות יגשרו על הפערים הטכנולוגיים-נוירולוגיים? עתידה הרחוק של המציאות המדומה עשוי להיות דווקא בעולם המשחקים. שוו בנפשכם האנגר עצום שיכול לשרת כל פנטזיה. בכניסה למתחם תפגשו את שאר החבורה. את הכרטיסים רכשתם מראש. תעברו תדרוך, תרכיבו את המשקפיים, הציוד והחליפות. בשעה וחצי הבאות תסתובבו יחד בהאנגר ענק וריק, אבל המציאות שלכם תהיה אחרת – תיאבקו בפלישת חייזרים במושבה האנושית שבאלפא קנטאורי 3, או שתנסו לשרוד את הדרך מירושלים אל מדינת תל אביב בישראל שלאחר אפוקליפסת הזומבים. אולי בכלל תפתרו את הרצח של אחיינה של המלכה ויקטוריה ברכבת האוריינט אקספרס או תיאבקו על אהבתו של אחד, מיסטר דארסי – שנחטף על ידי חייזרים. 

לחוויית המציאות המדומה יש מגבלות. המשקפיים יוצרים זרות בין הראייה והשמיעה לבין המגע, דיסוננס שלאורך זמן עלול לבוא לביטוי בבלבול ובבחילה. כל עוד המדע לא יתגבר על זה, ייתכן שהטכנולוגיה המתקדמת ביותר בתחום המציאות המדומה תמשיך להיות פטריות הזיה


אבל כל עוד המדע לא יבצע צעדים משמעותיים בפענוח המוח האנושי ובחיבורו למחשב, ייתכן שהטכנולוגיה המתקדמת ביותר בתחום המציאות המדומה תמשיך להיות פטריות הזיה.

אז מה בכל זאת יהיה?
מו"ל בכיר צוטט באומרו ש"בעקבות המהפכה הגדולה" הוצאות לאור מסוימות "יידרשו להיכנע לגורל, ולהיעלם". הוא המשיך וטען ש"בנוגע לתעשיית העיתונות, זו תחוש תופעות, שבמקרים רבים יימצאו כקטלניות, תופעות הנובעות מהאופן החדש שבו מועבר מידע". אלו דבריו של ג'יימס גורדון בנט, עורך העיתון "ניו יורק הראלד", בשנת 1845, בנוגע לטלגרף. העיתון לא נעלם מהעולם, אבל עבר שינויים ותמורות. דווקא הטלגרף לא שרד, אבל כינויו מאז – "אוטוסטרדת המחשבה" – מהדהד עד היום.
רבים מהרומנים האהובים מהמאה ה-19, דוגמת "שלושת המוסקטרים" של אלכסנדר דיומא, "האחים קרמזוב" של פיודור דוסטויבסקי והרפתקאות הבלש שרלוק הולמס מאת סר ארתור קונאן דויל, כלל לא נכתבו כרומנים, אלא כסיפורים בהמשכים, ופורסמו בעיתונים שבועיים של התקופה לאורך חודשים ושנים. עם הגעתה של סדרה לסיומה, המו"ל הוא שהחליט אם לכרוך אותה לספר. קריאת רומן במאה ה-19 היא המקבילה לצפיית בינג' של זמננו.

הסיפור הוא הצורך הבסיסי שלנו, וצורות סיפוריות שונות כמו ספר ומחזה, סרט וסדרת טלוויזיה, הן פשרה מתמשכת בין אמנות, טכנולוגיה וכלכלה. סרטי המדע הבדיוני של ז'ורז' מלייס בתקופת ראשית הקולנוע רחוקים מרחק שמים וארץ מ"שלגייה ושבעת הגמדים", "הקוסם מארץ עוץ" או "חלף עם הרוח" מתור הזהב של הוליווד, ואלו שונים מ"הנוקמים" או "ואלס עם באשיר". ככל שמנעד האפשרויות לספר סיפור חזותי מתרחב, ככל שהטכנולוגיה הופכת לנגישה וככל שכמות המסכים בחיינו גדלה, כך התקווה היא שנוצרות הזדמנויות רבות יותר לספר סיפורים ולצרוך אותם.

אבל בעוד אנו חווים סביבנו יותר ויותר מדיה אינטראקטיבית ובידור אימרסיבי, שאופף אותנו ושואב אותנו לתוכו – מה קורה עם היקף הידע שלנו על המציאות סביבנו, קרובה וגם רחוקה? ומי שולט בו?

המדע הבדיוני מספק תשתית לחשיבה ביקורתית על ההווה ולשיחה מפוכחת על העתיד. בספרו "בידור עד מוות", מבקר התרבות ניל פוסטמן עשה שימוש מפורסם בשתי דיסטופיות הבידור והמידע הנבואיות "1984" של אורוול ו"עולם חדש מופלא" מאת אלדוס האקסלי (שפורסם ב-1932), כדי לבטא את חששותיו – דיקטטורה האוסרת על מידע ומצמצמת את השפה, לעומת דיקטטורה של האבסה בכמות אינסופית של מידע ובידור. בשני המקרים התוצאה היא שיתוק ואפאתיה. שליטה באמצעות כאב לעומת שליטה באמצעות עונג. באיזו דיסטופיה אנחנו חיים?

גם סטניסלב לם ("כנס העתידנים") ופיליפ ק. דיק ("זיכרון גורלי") דמיינו דיסטופיות בידור ומידע, ותהו כיצד ייראה עולם שבו נוכל לתכנת את המחשבה האנושית עצמה, אם באמצעות ממשקי מוח/מחשב ואם בהתערבות כימיקלית. כיצד נוכל בכלל להבחין בין אמת ודמיון, מציאות וחלום? האם אנחנו לא נמצאים בפתחו של עידן זה כבר עכשיו?
באותו מפגש פסגה בין לוקאס ושפילברג בשנת 2013, התנבא לוקאס כי בתוך 15-10 שנים נוכל לתכנת חלומות. האם באמת הייתם רוצים לשלוט בחלומות, או למסור את השליטה בהם למרבה במחיר? בפרפרזה מתוך העיבוד לקולנוע של "כנס העתידנים" – כשאתם מפנטזים בלילה במיטה על כוכבי הקולנוע האהובים עליכם, לא הגיע הזמן שתשלמו תמלוגים?

_____________________________________________________

מתוך הסרט הקצר "Faceswap". פרצופו של ג'ורג' קלוני משתתף בו, בלא ידיעתו של השחקן עצמוצילום: מתוך ערוץ היוטיוב DUST. David Gidali & Einat Tubi

זיוף עמוק

ג'ורג' קלוני השתתף בשני פרויקטים בשנת 2019. "מלכוד 22", מיני-סדרה איכותית בת שישה פרקים, גבתה את רוב זמנו – הוא יזם והפיק את הסדרה, ביים שניים מפרקיה ואף שיחק בה את אחת הדמויות. איכשהו, גם כשהיה עסוק מאוד, הצליח קלוני להשחיל פנימה השתתפות בסרט קצר.

דויד גידלי הוא אמן אנימציה ואפקטים ישראלי שחי ועובד בלוס אנג'לס, אוהב מדע בדיוני ומתעדכן בכל הטרנדים החמים בתחומו. לפני כשנה נחשף לסרטוני זיוף עמוק (DeepFakes), אחרי שאתר Motherboard כתב על הופעתם של סרטוני פורנו בהשתתפות סלבריטאים, שזויפו באמצעות טכנולוגיית בינה מלאכותית המכונה "למידת מכונה עמוקה" (מכאן השם "זיופים עמוקים").

קרדיט:

הטכנולוגיה מאפשרת ליצור תוכן מזויף שנראה אמיתי ביעילות, באופן איכותי ובעיקר – בקלות שלא נראתה כדוגמתה בעבר. "ניסיון של מעל עשר שנים בתחום האפקטים הממוחשבים לא הכינו אותנו (גידלי ושותפותו ליצירה, עינת טובי – א"א) לרמת מציאותיות שכזאת, והעובדה שהסרטונים נוצרים במחשב ביתי הרשימה והפחידה אותנו בו-זמנית", מספר גידלי. "באותו רגע היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהטכנולוגיה הזאת תהיה זמינה לכולם, ושהימים שבהם פנים מוכרות מהוות תג איכות לגיטימי לקהל הצופים בסרט – ספורים. כקולנוען שתמיד מחפש רעיונות לסרט הבא הרגשתי שנפתח חלון הזדמנויות לספר סיפור מדהים, מפתיע ומרתיע ושחלון ההזדמנויות הזה הולך ונסגר עם כל יום שעובר. ברגע שעינת ואני ננעלנו על התסריט זינקנו ישר להפקה במטרה לשחרר את הסרט לעולם לפני שהצופים מאבדים את 'התמימות'". כך מצא את עצמו פרצופו של קלוני, בלא ידיעתו של השחקן עצמו, בסרט מד"ב קצר בסגנון "מראה שחורה" בשם "Face swap". הסרט שוחרר לרשת וכעת הוא עושה סבב פסטיבלים בינלאומי. 

גידלי וטובי הבהירו שמדובר ביצירה ביקורתית שלא למטרת רווח ומעולם לא הסתירו את השימוש בטכנולוגיה וכמובן – שקלוני אינו באמת בין המשתתפים בו. "דרך המראה של הטכנולוגיה, המחוספס בכוונה, ועד להפצה ולקידום של הסרט עשינו מאמצים מודעים למנוע יצירת רושם שגוי שבסרט מככבים שחקנים שלא השתתפו בהפקתו. אנחנו מקווים שיוצרים אחרים בעתיד ישמרו על שקיפות לגבי השימוש בטכנולוגיות דומות ויפעילו שיקול דעת ומוסריות".

לסרטוני Deepfake יהיו השלכות מרחיקות לכת על תעשיית החדשות והתיעוד. מערכות חדשות יידרשו לפתח אוריינות אנושית וטכנולוגית במהרה, כדי לוודא מה אמיתי ומה מזויף לפני שידור, ומערכות פוליטיות יוצפו בעתיד הקרוב בסרטונים שנתקשה לוודא את מידת מהימנותם. אם חשבנו שהגענו לתחתית האמון שלנו בחדשות, מסתבר שיש עוד לאן להידרדר.

מעבר לשימוש המיידי לצורכי תעמולה, שיווק ופורנו, אילו עוד השלכות עשויות להיות לטכנולוגיה הזו על תעשיית הקולנוע והבידור? שימוש קל ומיידי היא לוקליזציה. מי שראה סרטים הוליוודיים בקולנוע רוסי סביר שהשתעשע מהדיבוב. לא עוד. בראד פיט ואמה סטון ידברו רוסית, צרפתית, גרמנית ומנדרינית שוטפת ובלי אלפית השנייה של פער בין תנועת השפתיים לניגון השפה.

בהמשך יוכלו הסרטים להצעיר, לבגר או לשנות את המאפיינים הפיזיים של כל שחקנית או שחקן, פעולות שכבר נעשות בשנים האחרונות, אך בקלות ובמיידיות רבות ובתקציב צנוע בהרבה. יבוא היום, בעתיד הנראה לעין כנראה, ועל-מנת להשלים את צילומיו של סרט עתיר-תקציב שאחד משחקניו מת ממנת-יתר בזמן הצילומים יובא לסט הצילומים שחקן מחליף, ועליו תולבש בחדר העריכה סריקת תלת-ממד של השחקן שהלך לעולמו בטרם עת. ואז מה? האם נחזיר למסך את בוב הופ, דני קיי או מרילין מונרו להדרנים אינסוף? ומה עם הגאונות של רובין וויליאמס? האם נזכה לראות אותו
ב"סיפורו של וויל האנטינג 2 – הנקמה"?

חלק בלתי נפרד מהמערכת ההוליוודית העכשווית הוא המערכת שסביב השחקן-הסלב. השחקנים נבנים מתוך המערכת, והופכים לכלים ולאילוצים שלה. אילוצי זמן ומחויבויות של שחקנים שונים הם לא פעם הגורם שמאפשר או מפיל פרויקט. ג'ורג' קלוני יכול להשתתף רק במספר מצומצם של סרטים מדי שנה, ובהתחשב בכך שקלוני הוא משאב מוגבל, המחיר שלו גבוה במיוחד. אבל דמותו הדיגיטלית של קלוני אינה בהכרח משאב מוגבל... האם בעתיד הקולנוע נשמע משפטים כמו "אנדי סירקיס מגלם את ג'ורג' קלוני מגלם את הנשיא רייגן" או "ההפקה הישראלית הגיעה להסכמה עם נציגיו של בראד פיט על השתתפות דמותו בסרט. את בראד פיט, שיגלם את יצחק רבין הצעיר, יגלם ליאור אשכנזי".

לעת עתה, באופן אבסורדי משהו, אנחנו עדיין מעריכים אותנטיות, וסרט הוא לא רק סרט. סרט הוא אירוע תרבותי שכולל את אישיותם ה"אמיתית" (כפי שהיא מתווכת לנו על ידי המדיה) של יוצריו – הבמאי, התסריטאי, הצלם, המפיק ובראש וראשונה אלו שנמצאים בחזית – השחקנים. הסרט כאירוע תרבותי מתחיל בדיווחים על יציאת ההפקה לדרך, ביקורים על הסט, ראיונות לקראת העלייה לאקרנים, ביקורות ורכילות, פסטיבלים וכנסי מעריצים, תוכניות אירוח ופרמיירות. את כל אלו עדיין אי אפשר לזייף. עדיין.

בסרטו של ארי פולמן, "כנס העתידנים", רובין רייט משחקת גרסה בדיונית של עצמה, שחקנית הוליוודית בעלת עבר נהדר אך בלא עתיד, שמוזמנת לחתום על החוזה האחרון בחייה – חוזה סריקה. היא תקבל תשלום ענק חד-פעמי על דמותה, שתמשיך לככב בסרטים אבל גם לקיים ראיונות לעיתונאים והופעות בכנסי מעריצים. רייט עצמה תוותר לצמיתות על דמותה הציבורית.

"עלייך להסכים שלא לשחק שוב, בשום מקום, ולנצח. לא קולנוע, לא סדרות טלוויזיה, לא הצגות בבתי ספר, לא תיאטרון פרינג' במערב אוסטרליה. בש ום מקום משמעותו – בשום מקום. דמותה של רובין רייט השחקנית תמשיך לחיות כאן בין כותלי האולפנים. את, רובין רייט שכאן מולי, יכולה לקחת את הכסף ולטוס לאיזה אי באוקיינוס השקט ולגלות מי היא באמת. אז מה את אומרת, חותמים?" הזיה או נבואה?

_____________________________________________________

להחיות זמן מת

מכשירי מציאות מדומה בטיסות וניסיונות לספק תכנים קצרים בסגנון נטפליקס לטלפון הנייד מנסים לעשות לחוש הראייה את מה שהפודקאסטים כבר עושים לחוש השמיעה

מתי היתה הנסיעה האחרונה שלכם ברכב, באוטובוס או ברכבת שבה סתם בהיתם החוצה מהחלון, בלי לראות סרטונים ביוטיוב, להאזין למוזיקה או להקשיב למישהו כועס על משהו ברדיו? סתם אתם והמחשבות שלכם במשך חצי שעה, אולי שעה. נשמע נורא, נכון? אל דאגה, טרדות היום־יום וחרדות קיומיות הן עניינים השייכים לעבר.

הטסים בחברת התעופה בריטיש איירווייז בין לונדון לניו יורק (במחלקה ראשונה בלבד) נהנים החל באוגוסט ועד סוף השנה ממכשירי VR בטיסה, שיתוף פעולה בין BA לסטארט־אפ הספרדי InflightVR (שביצע כבר ניסויים עם השירות הזה עם חברות התעופה איבריה הספרדית ו–JinAir הקוריאנית). מספרי התיירים בעולם נמצאים בנסיקה של כל הזמנים (לפי נתוני הבנק העולמי, בין שנת 2000 ל–2017 מספר התיירים העולמי הכפיל את עצמו, מ–670 מיליון ל–1.3 מיליארד), ואיתם גם מניין הטיסות והטסים. ככל שמגמה זו תתמיד, עוד ועוד יזמי טכנולוגיה ותוכן יכירו בכוחן של הטיסות הללו כזמן מת בפני קהל שבוי. כעת מדובר בטיסות במחלקה ראשונה, אבל בעתיד זה יהיה רלוונטי גם לרכבים לאוטונומיים של טסלה או אובר, או סתם לנסיעת רכבת מחיפה לקרית גת. אם חוויית המציאות המדומה לא מצאה מקום בסלון הבית או באולמות הקולנוע, אולי כאן יימצא לה השימוש האולטימטיבי. יש לכם נסיעה של שעה לעבודה, למה לדאוג או לטרוח? למה להתעצבן מהפקקים? למה בכלל לדעת עליהם? היכנסו לרכב (המושבים מפנקים), שימו עיניות ואוזניות, המציאות המדומה תדאג לכם וחשוב לא פחות — תדאג לילדים במושב האחורי.

הקרנת סרט בתלת ממד בקולנוע IMAX בקריון קרית ביאליק. מי ידאג לבידור לילדים במושב האחורי?צילום: דניאל צ'צ'יק

קשה לרובנו לדמיין כיום נסיעה או המתנה בבית המרקחת בלי יוטיוב, איזו מסיבת בית לא הידרדרה למסיבת יוטיוב בשלב כלשהו ומי מאיתנו לא נתקע על סרטוני הדרכה לאיפור אייליינר, אינפוגרפיקות היסטוריות או מצעד עשרת האיקס המוזרים ביותר, מתישהו, ביוטיוב. לפני עשור התופעה הזאת לא היתה קיימת, וכיום היא משולבת באופן אינטימי בחיים שלנו. אפשר לטעון שהיא לא דורשת מכשור ייעודי, כמו ערכות המציאות המדומה, אבל זה רק מפני שכולנו כבר רוכשים את המכשירים האלה באופן כמעט אוטומטי.

ג'פרי קצנברג (בעבר יו"ר דיסני ואחד משלושת המייסדים של אולפני האנימציה Dreamworks SKG) ומג ויטמן (מנכ"ל HP) הכריזו יחדיו ב–2018 על הקמת Quibi, חברה חדשה שעם השקתה זכתה להשקעה של יותר ממיליארד דולר. הכסף הזה מושקע בתוכן איכותי (בין הטאלנטים שהוכרזו כמשתתפים: סטיבן ספילברג, גיירמו דל טורו, אידריס אלבה, נעמי ווטס, ג'ניפר לופז ורבים אחרים) וקצרצר (ברוב המקרים פרקים של כעשר דקות), ובכל הז'אנרים — עלילתי, תיעודי וריאליטי. קוויבי מייעדת עצמה להיות נטפליקס למובייל. למה שאנשים ישלמו על משהו שהם כבר עכשיו מקבלים בחינם? מובן שלקצנברג יש תשובה מוכנה. מעבר לאיכות ולחוויה, שתעלה באופן דרמטי על השירותים החינמיים הקיימים, הוא מצביע על תעשיית המוזיקה, שעברה ממודל חינמי־פיראטי ונפוץ מאוד, למודל בתשלום, הנפוץ משמעותית יותר. הוא מזכיר את הפלייליסטים, ההמלצות והפלטפורמה שמאפשרת לצרוך את המוזיקה בקלות רבה, בנגישות מיידית ובאופן סוציאלי. באפריל 2020 תושק קוויבי ונדע אם ההימור הזה עובד.

אבל בעוד יזמים מנסים ללכוד את המבט שלנו, תופעה ספונטנית יותר התהוותה ושבתה את תשומת הלב של רבים, והיא עשתה זאת באמצעות חוש אחר, השמיעה: הפודקאסטים (הסכתים, על פי האקדמיה ללשון). האם אלה לא פשוט תוכניות רדיו מוקלטות מראש? סוג של, מבחינה טכנית, ואכן ערוצי רדיו וחברות תקשורת אחרות החלו להפעיל הסכתים — "הדיילי" של "הניו יורק טיימס", "פלאנט מאני" של NPR ו"חיות כיס" של תאגיד השידור הישראלי כאן. אבל האופי, המיתוג והגילוי שונים מאוד. לאורך שנים פעלו ברשת פודקאסטרים עצמאיים שפיתחו תוכניות מצוינות, פורמטים מהוקצעים וקהלים נאמנים (דוגמה מקומית לכך היא הפודקאסט "עושים היסטוריה" של רן לוי), ולאור ההתנהלות מחוץ למרחב התקשורת המרכזית (והמקצועית), פודקאסטים עברו בין מאזינים בצורה דומה לרשת האינטרנט בימיה הראשונים: "אתה לא מאמין מה מצאתי, קח לינק" — הודעה שצורף אליה קישור לאזור שכוח אל ברשת, שם עולה מדי שבוע פרק חדש של זהב, במיוחד אם אתם חובבי היסטוריה, פוליטיקה, מדע או אלף ואחד נושאים אחרים.

הפודקאסט "סריאל" מ–2014 מאת ערוץ הרדיו האמריקאי This American Life סימן את פריצת הפודקאסטים לתרבות המיינסטרים. האם הסכתים יהיו המשך דרכו של הרדיו? נקווה שכן. האם המשך התמקצעות התחום יביא לביסוסו בחברות ובערוצי התקשורת המרכזיים ודחיקתם של השוליים אל השוליים? נראה שכן, אך נקווה שלא. מעניינת העובדה שבעוד יזמים עטים על העיניים ועל המרחב הוויזואלי, לעתים כלכלת תשומת הלב עובדת אחרת. לפעמים אנחנו עדיין רוצים להאזין למוזיקה, להקשיב לשיחה מעניינת או לשמוע סיפור מרגש מוקרא לנו בקול ערב, בעודנו בוהים בנוף בזמן נסיעה ברכבת מחיפה לקרית גת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ