שדרות רוטשילד, עוד מאה שנה

סיפור קצר מאת ג'וליה פרמנטו

דוד דובשני
ג'וליה פרמנטו
איור: דוד דובשני
ג'וליה פרמנטו
איור: דוד דובשני

משהו נדבק לסוליה של הנעל שלי, פאק. איפה אני אעצור עכשיו? פאק. רק שזה לא ידפוק לי עכשיו את הנעל. אני מסתכלת סביבי בשדרות רוטשילד, מחפשת משהו להישען עליו, אני מתה להוציא את מה שנדבק שם, שמדביק אותי למדרכה, מאט אותי. אין ספסלים, אין כיסאות, אין שולחנות. אף אדם לא הולך ברחוב חוץ ממני. אני מתקרבת לעץ השקמה הגדול, הוא מוקף גדר חשמלית קטנה, מגן על עצמו מעוברי אורח וטפילים. 

מה זה, מסטיק? מי לועס מסטיק, אלוהים? מה זה הדבר הצמיגי הזה? אני מוציאה זוג כפפות סיליקון מהתיק שלי ומתחילה לנקות את החומר הלבן מהסוליה. אני מושכת ומושכת, זה מסתבך ונוזל ומתלפף בין האצבעות שלי ומסביב לעקב הדק. נכון שאתן אוהבות אותי, נעליים יפות שלי? מי יותר יפה וגבוה מכן בעולם כולו? עקבים דקים וגבוהים כמו מחט. אני מסירה את החומר הדביק ומגדילה את העקבים מעשרה סנטימטרים לעשרים. הנעליים האלו עלו לי כל כך הרבה כסף, אם יקרה להן משהו עכשיו אני מתה. עיצבו אותן במיוחד בשבילי ושלחו לי מסין. אני זורקת את כפפות הסיליקון הכחולות ואת שאריות המסטיק המגולגל לפח האשפה הריק. ספסלים אין, כיסאות אין, אבל פחי אשפה ממוקמים כל כמה מטרים, מחכים שיאכילו אותם בלכלוך שנעלם מהרחוב. הפח בולע את הכפפות ואת המסטיק בתיאבון גדול, מעכל הכל מטה לתוך האדמה. 

רווח, רגל, רווח, רגל. 
העקבים שלי נוקשים נקישות דקות־דקות על האספלט של שדרות רוטשילד. עכשיו אני רחוקה עשרים סנטימטרים מהאדמה, העקבים הדקים מרחיקים את חום האדמה הרותחת מהגוף שלי ועדיין חם לי, חם לי כל כך. טיפות זיעה נספגות בבד הרך והנעים שעוטף אותי מקצה הקרקפת ועד קצה הבהונות המתוחות בתוך העקבים המושלמים שלי. כל הגוף שלי לח ודביק, תמיד העור שלי לח ודביק, גם אחרי מקלחת, גם בלילה. הבד של פראדה עוטף אותי כמו גולם, מצר את צעדי, סופג בקושי את נוזלי הגוף שלי, מוליך אותי קדימה. 100% כותנה מלזית, ההדפס עוצב במיוחד בשבילי. אני לא רק האשה היחידה שהולכת לבד בשדרות רוטשילד, אני האשה היחידה בעולם עם חליפת הגולם היפה הזו. 

רווח, רגל, רווח, רגל. 
העקבים שלי משאירים על האספלט החם נקודות מחוררות זעירות, עקבות חיי על המדרכה. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי ללכת ברגל את כל שדרות רוטשילד, הרחוב ריק מאדם. רק דממת מנועים חשמליים, כמה עלים שורקים — והעקבים הטופפים שלי. לא היו מוניות, פאק, כל המוניות נעלמו, נבלעו מתחת לאדמה, נמסו באוויר המדברי. בחלון ראווה גדול ונוצץ אני מסתכלת על ההשתקפות שלי. אי אפשר לראות מה קורה בפנים, הכל משתקף חזרה, הרחוב מכפיל את גודלו. כשהעקבים רחוקים ככה מהאדמה הרותחת אני נהיית ממש גבוהה, כמעט שני מטרים. וחליפת הגולם הירוקה והיפה שלי. 80% שיפון, 20% סיליקון עוטפים אותי, הבד נוזל מהקרקפת ומשתרך אחרי על המדרכה המצוחצחת. אני מסתכלת על עצמי מצד לצד, אומדת את צרות מותני הדקות ומתפעלת. טיפות זיעה מטפטפות מהמצח, אל מתחת לאף, לפה ולבסוף צונחות על הסנטר ומתגלגלות לצוואר. אני מספיגה אותן בבד היפה ששומר על העור שלי מפני העולם. רק העיניים שלי נוצצות, בוהקות, אני עדיין יכולה לראות. 

צילום:

אני צריכה להיות יותר רזה, יותר רזה. מעט השומן שעוד נותר על העצמות שלי ממשיך לחמם אותי, העקבים הארוכים מתקשים לשאת אותי.
בפינת רחוב מזא"ה אני רואה פתאום שתי תיכוניסטיות מכוסות, העיניים שלהן נעלמו, לא הצלחתי להסתכל להן עין בעין. שמעתי בקושי איך הן הקניטו אחת את השנייה וקראו אחת לשנייה "מפגרת". האופן שבו הן השמיטו את המ' ובלעו ברפיון את הת' הרעיד לי את הלב. 
מ פגרת
לא את, מ פגרת
את חחח 
רציתי לרוץ אל עבר המפגרות המתוקות האלו שהלכו ונעלמו באופק, רציתי לצעוק להן שיבואו הנה מיד! 

השמלות הלבנות הארוכות שכיסו אותן הסתירו מרפקים וקרסוליים, הן כיפתרו אותן על הגרון עד הכפתור האחרון, כמעט הקיאו מרוב חנק. ובכל זאת, השמלות חשפו את כל הסודות שלהן באופן ברוטלי כמעט, וולגרי כמעט. הן היו הדוקות במותניים, הבליטו את רוך שיערן השחור, החווירו את עורן החיוור, שעל אף השמש היוקדת כמעט לא נחשף לאור יום. רציתי להגיד להן את כל זה אבל הן נעלמו בפינה כל כך מהר. נכנסו לבית הספר שלהן, נבלעו כמו חפרפרות מתחת לאדמה. 

כפות הרגליים שלי עמדו להתפוצץ, להיחרב בתוך הנעליים הצרות האלו. מתחתי עוד את העקבים, עכשיו הייתי רחוקה מהאדמה כמעט שלושים סנטימטרים ועדיין החום שבקע מליבת כדור הארץ הגיע ישר לתוך הגוף שלי, חימם את כל האיברים הפנימיים שלי, איים לצלות אותי חיה. רציתי לחטוף מישהו, לדקור מישהו, רציתי לחלוץ את הנעליים האלו ולנקר לעצמי את העיניים עם העקבים הדקים, אולי את העיניים שלהן. אבל לא היה אף אדם ברחוב שיצפה בי עושה את זה, לא היה מי שייקח את הנעליים היקרות שלי לאחר היעלמותי. בינתיים היה עדיף לשמור אותן לעצמי. אם אתקל שוב בזוג החפרפרות המכוסות לבן אחלוץ את הנעליים שלי ואתן להן נעל — נעל. שיעקרו הן את העיניים שלהן, ממילא אין מה לראות. ברחוב לא נשאר כלום, למעט עצי שקמה ועשרות פחי האשפה הרעבתניים האלו.

ייתכן שכפות הרגליים הבוערות שלי הן שגרמו למצב הנפשי הרעוע הזה, שהכניס בי רעות רוח והוציא ממני דמעות באמצע הרחוב. בכניסה לקומה האווירית של החניון, מול חלונות הראווה האטומים. הלכתי ברחובות תל אביב, לאן שלא הלכו רגלי לשם הלכתי אני, ולא היה לאן ללכת. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ