כשהמחאה החברתית תעניק לכולם את הזכות לחיי הנצח

סיפור קצר מאת ישי שריד

 ענת ורשבסקי
ישי שריד
איור: ענת ורשבסקי
ישי שריד
איור: ענת ורשבסקי


זה ערב ראש השנה והמתים זקוקים לאוזן קשבת. מאז התחילה המשמרת שלי, לפני כמה שעות, אין לי רגע מנוחה. אפילו את הכריך החגיגי שהכנתי לא הספקתי לאכול, רק שתיתי הרבה קפה, וזה גרוע מאוד למחלה שלי. אנחנו עובדי הנפש יושבים בחדר פינתי, חסר חלונות, בפאתי המצודה הגדולה של חברת אליסיום. קר מאוד בתוך הבניין, בגלל הציוד הרגיש והחומרים האורגניים שמשולבים בו, ואני עטוף בסוודר גדול וישן ששמור אצלי רק לעבודה, בחוץ אני אף פעם לא זקוק לו.

כואב לי למרות שמילאתי את עצמי בתרופות, אבל למתים לא אכפת, הם מצפים לקבל ממני את מלוא תשומת הלב. 

"הם לא הזמינו אותי לארוחת החג", מתלונן בפני גבר נאה ומגולח ברעננות, דומה לכוכב קולנוע בסרטים של המאה ה–20. נשלחתי לפגוש אותו בפנסיון ישן ונוח במרומי הר בשווייץ, שם בחר לבלות את חיי הנצח שלו. אש כבר בוערת באח והוא שותה קוניאק ולבוש היטב. "לא שרע לי כאן", הוא אומר, "ואני יודע למה לא הוזמנתי, הם כועסים בגלל שלא נתתי להם עוד כסף, אבל בכל זאת זה קצת כואב לי". הוא מבקש שאתַקשר עם ילדיו ואדבר איתם בשמו, כי המתים אינם רשאים ליצור קשר עם החיים, רק החיים יכולים לזמן אותם אם רצונם בכך. אסור לי, אני מסביר, ומציע לו ליצור קשרים חברתיים במלון שהוא נמצא בו, יש שם בוודאי הרבה אורחים ברמתו, והוא לוגם מהכוסית שלו ומהמהם בבוז שלא צריך לדאוג לו, הוא מסתדר שם יפה מאוד, בכל בוקר הוא יוצא למסע בפסגות ההרים הגבוהים, כל חייו חיכה לזה, ונפרד ממני ברוח טובה של התרסה, שיילכו לעזאזל הילדים שלו, הנצלנים האלה, הוא לא זקוק להם עכשיו. 

שנה טובה, נפרדתי ממנו, והתפניתי לביקור הבית הבא, אצל אשה שהצטרפה למערכת מרצונה בגיל חמישים ושש, בגלל משבר אישי (בעלה נטש אותה, מספרת לי המערכת), וכבר שמונה שנים שהיא מתה וגרה באי יווני בבית לבן שצופה אל הים. אנחנו יושבים בגינה שופעת עשבי מרפא ריחניים, ולמטה בנמל עוגנת היאכטה הקטנה שלה. אבל עכשיו נמאס לה, היא רוצה לעבור למקום אחר, אולי ללונדון, היו לה שם שנים טובות עם בעלה בזמן שהשתלם בכירורגיה עדינה של כלי הדם. אני משיב לה שבהתאם לתנאי החברה ניתן להגיש בקשת מעבר רק פעם בעשר שנים, כך שעליה לחכות עוד שנתיים, והיא כועסת ואומרת שלא שמה לב לתנאי הזה בזמן שחתמה על החוזה, ושאילו ידעה אולי היתה מחליטה להישאר בחיים. אני מרגיע אותה ואומר שהמקום שבו היא נמצאת מקסים ושאין לה מה להצטער. "באמת יפה פה", היא מתרצה, "רק שאני רוצה שינוי". פתאום היא מחייכת אלי בנעימות, הגוף שלה ארוך וחלק והפנים נבונים ועצובים, אבל אני לא יכול לגעת בה, והיא מתה, מתה, אני אומר לעצמי, אל תיפול למלכודת הזו, ומתנתק ממנה בחטף. 

פעם השירות הזה היה יקר מאוד. רק עשירי עולם היו יכולים להצטרף אליו ולזכות בחיי העולם הבא, אבל בעקבות המחאה החברתית ניתן לו סבסוד ממשלתי והוא הפך לשווה לכל נפש, וכיום כל המתים כלולים בו על פי חוק. בתחילה צירפו למערכת רק את המתים הטבעיים, אך לפני עשרים שנה חל השינוי הגדול, אחרי שמומחים הציעו להשתמש במערכת כדי לפתור את בעיות הצפיפות והצמא ומלחמות הקיום הנוראות שפרצו בכל מקום על פני כדור הארץ. ממילא כולנו מחוברים לחיישנים מילדותנו וכבולים למערכות תקשורת, הם הסבירו, ולכן ביטול הקיום הפיזי והמשכו במערכת שמשחזרת את ההוויה לא ישנה את החיים באופן משמעותי, להפך, הוא ישפר מאוד את חייהם של רוב האנשים. 

לאחר הצלחת הניסיון הראשון בהולנד (שחלק גדול משטחה נעלם תחת הים), הציעו רוב מדינות העולם לאזרחיהן לוותר על קיומם הגופני ולהמשיך את חייהם בתוך המערכת, במקום ובתנאים שבהם יבחרו, עם העדפותיהם התרבותיות והרוחניות והאוכל שהם אוהבים. גם רצונותיהם המיניים יסופקו שם במלואם, כי המערכת מסוגלת לספק תחליף לחושים ברמת דיוק כמעט מושלמת. בתחילה הגיב הציבור בחשדנות מובנת, אבל לאחר שהמתים דיווחו שהקיום החדש מוצלח ומרגש הרבה יותר מקיומם הגופני והאפרורי הקודם, נחלה התוכנית הצלחה ניכרת, ובני אדם רבים, גם צעירים, בחרו לעבור אליה ולהיפטר מייסורי הקיום. כדי לאפשר את ההפעלה האוניברסלית של המערכת חייבו כל אזרח לעבור סריקת מוח פעם בעשר שנים. זה הליך פשוט ולא כואב שנמשך רק כמה שניות, ובאמצעותו ניתן לצרף כל אחד למערכת בכל זמן, וניטל כל העוקץ מאכזריותו של הגורל. 

אני חייב לצאת לשירותים, סימנתי לאחראית המשמרת, שהיתה עובדת סוציאלית בכירה, והיא שאלה אם זה חיוני, יש המון פניות בגלל ערב החג ובהנהלה עוקבים אחרי הביצועים שלנו, "חיוני לגמרי", עניתי לה, "עוד מעט אני עושה במכנסיים", והיא הציעה שאשתה פחות קפה, זה לא תורם. "תני לי רגע", התחננתי. איך אני בורח מזה, שאלתי את עצמי בתא השירותים, אחרי שמילאתי את האסלה בדם, ידעתי שאין טעם לפנות שוב לרופא, שלא יוכל לעזור ורק יציע שאקדים את כניסתי למערכת. מכיוון שהעולם הבא כל כך זמין, אף אחד כבר לא מנסה לרפא את החולים. היו להם סריקות המוח שלי, וברגע שאתפגר הם יכניסו אותי למערכת, לאף אחד אין פטור מזה, זה היה החוק. אבל אני לא רוצה להפוך לרוח רפאים בתוך מחשב. אני רוצה למות באמת ולהיעלם ולא להיות יותר. 

בלעתי עוד כדורים חזקים ושטפתי את הפנים מזיעה קרה של פחד. כשיצאתי מהשירותים נשכתי את השפתיים כדי לא להראות כאב, חששתי שאם יידעו על מחלתי יכניסו אותי מיד לתוכנית למרות רצוני. חזרתי לעמדה ונשלחתי מיד לביקור בבקתת ציד מפוארת, אצל גבר מזוקן וזועף שבחר לבלות את הנצח בסוואנה של אפריקה (מעדיף נשים שחורות, ראיתי במערכת), ואף על פי שהיה מאופסן בשבב זיכרון זעיר בתוך ענן ערטילאי הוא ישב מולי ממשי לגמרי, מטיל מורא בסמכותיות שלו, והסביר לי שהסיפוק שבקטילת אריה הוא הגדול ביותר שאדם יכול לצפות לו, רק גבר כמו המינגוויי היה יכול להבין את זה, ובימים האחרונים נעלמו כל האריות, יש רק זברות ויחמורים, וזה לא מה שהבטיחו לו לפני שתקע לעצמו כדור בראש ומת, כמו המינגוויי, כדי להגיע לכאן. הבטחתי שאבדוק לאן נעלמו האריות וחשבתי כמה עלוב האיש הזה, שהתאבד כדי להתקיים כאות חשמלי ולהתלונן על באגים בתוכנה. 

"יש כאן אחד שרוצה לצאת מהמערכת, להתאייד, למות לגמרי, מה להגיד לו?" שיקרתי לממונה שלי, רציתי לשמוע את תגובתה, אולי יש פרצה שלא חשבתי עליה, והיא ענתה ביובש שהדבר אינו אפשרי, החוק לא מאפשר שום חריגים. היו לזה כל מיני נימוקים — קדושת החיים, והתועלת שאפשר להפיק מהידע והניסיון של המתים, והתעבורה הרבה שהם מחוללים שיש לה ערך כלכלי שמאפשר את מימון המערכת, ואנרגיית המחשבה העצומה שלהם שמנוצלת לצרכים אחרים. כל מיני אינטרסים ושיקולים התערבבו בעניין הזה ומנעו מבן אדם למות לגמרי. 

"אני שולחת אותך רגע לגיהנום, מצטערת, אין לי מספיק אנשים", אמרה האחראית, היא ידעה שאני שונא לבקר שם, אבל לא הייתי רשאי לסרב, והמערכת כבר הנחיתה אותי על אדמה פעורה בפצעים מלאי מוגלה ורקב. במעלה מדרון תלול גילגל מת חי שק עצום וכבד מלא במטבעות, זה היה עונשו על כך שרימה חברות ביטוח, משגיח הצליף בו בשוט ולא הרשה לו לעצור, ועל ראשו ירד גשם מטונף של צואה. "מה אתה רוצה? מה הבעיה?" צעקתי אליו מרחוק, והוא השיב לי בצעקה, "עד מתי אצטרך להמשיך בזה? מתי אקבל מחילה?" והסברתי לו שזה אינו נתון בידינו, רק שופטים רשאים להחליט, והם יושבים כעת עם בני משפחתם ליד שולחן החג ואינם פנויים לעסוק בעניינו. "מתי אפשר לקבל העברה?" הוא צעק, והמשגיח המשיך להצליף בו, "אי אפשר", אמרתי, "היית צריך לחשוב על זה לפני שפשעת", והכאב בתוך גופי הלך וגבר. 

בסוף המשמרת רק רציתי ללכת הביתה, אל הפינה הקטנה שלי, להסתמם ולשקוע בשינה עד שהחג הזה יעבור. "אתה יכול ללכת", אמרה המנהלת, וכבר קמתי ואספתי את התרמוס כשנזכרתי שלא דיברתי עם הבן שלי. "רגע", אמרתי, ונתקפתי חרטה על כך ששכחתי אותו בערב החג. המערכת לקחה אותי אל הדירה שלו, בקומה רביעית בבניין מרופט במנהטן, לא רחוק מצ'לסי הוטל, הוא בחר לחיות שם במאה העשרים, ליד כל האמנים הגדולים, זה היה החלום שלו. דפקתי בדלת, הוא שמח לראות אותי כשפתח, לא יכולתי לחבק אותו, רק לשבת מולו ולשמוע אותו מנגן בגיטרה. "דניאל מותק, התגעגעתי אליך", אמרתי לו, והוא ניגן לפני שיר שכאילו חיבר, אבל בעצם היה של דילן, עשיתי את עצמי שאני לא מכיר וישבתי מולו כמו מטומטם ומחאתי כפיים. הוא הצטרף לתוכנית אחרי שסיים תיכון, בכל כוחי ניסיתי להניא אותו מזה, אבל הוא היה ילד עצוב ובודד והחלום המזויף שבה אותו. התאפקתי לא לספר לו על המחלה שלי, לא סמכתי על אף אחד, וידעתי שהסוכנים שלהם מסתובבים גם בין המתים. 

"אבא, מתי אתה בא?" שאל דניאל. עניתי שעדיין יש לי זמן, ושצריכים אותי פה. 
"מה יש לך להישאר שם, בתוך האסונות והרשע?" הוא שאל, "אתה לא מאמין כמה אנשים אני פוגש כאן מבית הספר, ומהשכונה, צעירים כמוני, אף אחד כבר לא רוצה להישאר שם אצלכם". 
"אני זקן", אמרתי לו, "אין לי ההתלהבות שלכם". 
"אתה מקרה אבוד, אבא", הבן שלי צחק, "אחכה לך עד שתמות, אז לא תהיה לך ברירה". 

יצאתי מהבניין אל האוויר הלוהט של הרחוב. גררתי את רגלי, לא הייתי בטוח שאצליח לסחוב את עצמי הביתה. רק אנשים בודדים ראיתי בדרכי, אבודים ומוזנחים, מחפשים משהו לאכול, עוד מעט תעבור הניידת ותציע להם להצטרף למערכת. תחזיק מעמד, אמרתי לעצמי, אסור לך למות, עוד יום, עוד יומיים, חייב להיות מזה מוצא. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ