הנביאים הקודרים של הספרות העברית

כשהספרות העברית מנסה לדמיין את העתיד שלנו כאן, היא רואה רק שחורות. אולי כי היא מסתכלת בעיקר על ההווה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עמוס קינן
עמוס קינן צילום: שלומציון קינן
נועה מנהיים
נועה מנהיים
נועה מנהיים
נועה מנהיים

העתיד, כך נראה, מעונן חלקית. עם סיכויים גבוהים לגשם חומצי. "חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם", כתב בנימין זאב הרצל, אך ב–117 השנים שחלפו מאז שפירסם את האוטופיה הציונית שלו, דומה שבעיני רבים הפך החלום לסיוט. התגובה הספרותית אליה ואל מדינת היהודים שקמה בעקבות חזונו היתה שרשרת של נבואות זעם קודרות במסורת המוכיחים בשער העתיקה שלנו, עד שלפעמים דומה שאנחנו לא מצליחים לדמיין לעצמנו כל עתיד אחר. 
מהשלטון הצבאי הדיקטטורי של "הדרך לעין חרוד" (עמוס קינן, 1984) ועד האוליגרכיה האלימה של "העיר המזרחית" (אילנה ברנשטיין, 2013). מהסנהדרין הקטלנית של "פונדקו של ירמיהו" (בנימין תמוז, 1984) ועד התיאוקרטיה היהודית של "השלישי" (ישי שריד, 2015). מהאלימות הכאוטית של "מלאכים באים" (יצחק בן־נר, 1987) ועד משטר החירום של "אצבעות של פסנתרן" (יהלי סובול, 2012). ממשבר אקלימי ב"הידרומניה" (אסף גברון, 2008) ועד למגיפה ננו־טכנולוגית ב"כפור" (שמעון אדף, 2010). מהכפר הנצור של "ויהי בוקר" (סייד קשוע, 2004) לעיר הנטושה ב–"2023" (יגאל סרנה, 2014).

המלה אוטופיה, או "המקום הטוב" ביוונית, ניתנה על ידי תומס מור ב–1516 כשם לאי המושלם שברא, ואילו הדיסטופיה, או "המקום הרע", הופיעה לראשונה בנאום שנשא הכלכלן והפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל בפני בית הנבחרים הבריטי ב–1868. "מה שנהוג להגדיר כאוטופיה", אמר כביקורת על מדיניות ממשלתו באירלנד, "הוא משהו טוב מכדי שיהיה אמיתי, שהעדפתו מביאה לדבר מה רע מכדי שיהיה אמיתי". ואכן, הניסיון ליצור אוטופיות, כפי שכבר הוכיחו האידיאולוגיות ההרסניות של ראשית המאה ה–20, נושא עמו את זרעי חורבנו שלו. "פוליטיקה המבקשת לשנות את המערכת באופן רדיקלי תוגדר 'אוטופית'", כתב התיאורטיקן המרקסיסטי פרדריק ג'יימסון. "המערכת היא חלק מן הטבע האנושי, וכל ניסיון לשנותה ילווה באלימות והמאמץ לשמר את השינויים יחייב משטר רודני". 

אבל הדיסטופיה אינה רק תוצאה של האוטופיה, אלא חלק בלתי נפרד ממנה, כי גן עדן של האחד הוא בדרך כלל הגיהנום של האחר והדרך אליו רצופה כולה בכוונות טובות. הניסיון לממש את חלומו של הרצל, לרצות באגדה ולהפריח את השממה, יצר סדרי גודל משתנים של "אחרים", שהדיסטופיות הארץ־ישראליות מבקשות להשמיע את קולם ולהביע את חרדותיהם.

בניגוד ליצירה האוטופית, שהיא בדרך כלל תלוית־מקום — אי מרוחק, חבל ארץ לא נושב, פלנטה אחרת — הדיסטופיה תלוית־זמן והיא מתרחשת בעתיד, שבדרך כלל אינו מרוחק מאוד או אינו מוגדר לגמרי (כמו ב"עירושלם" מאת אפרת רומן־אשר מ–2003). בכך משתייכת הדיסטופיה לסוגת הבדיון הספקולטיבי או המדע הבדיוני, ופעמים רבות כוללת לא רק ביקורת חברתית, פוליטית או אקולוגית, אלא גם עדויות לקדמה טכנולוגית, כמו השימוש המוקדם והכמעט נבואי במחשבים ב"מלאכים באים" של בן־נר או באמצעי מעקב בספר שמתרחש בשנה שבה ראה אור ספרו של בן־נר וקבע את הסטנדרטים לכל הדיסטופיות שיבואו אחריו, "1984" של ג'ורג' אורוול. 

סוגת המדע הבדיוני, שהיא כיום אחת מהפורות והמגוונות ביותר, מכילה עשרות תתי־סוגות: אופרות חלל וסייברפאנק, סיפורים על פלישת חייזרים ועל הארצת כוכבי לכת אחרים, יצירות המתרחשות בחלל החיצון ובחלל הפנימי, כאלו שמתבססות על מסע בזמן וכאלו העוסקות בתנועה במרחב. העתיד שלהן הוא מגרש משחקים אינסופי המאפשר בדיקה וחקירה של אפשרויות שגבולן האחרון הוא הדמיון האנושי.

אבל דומה שלספרות העברית יש בעיית גבולות. כמעט כל העתידים שאנחנו מסוגלים להעלות בעיני רוחנו שייכים לקטגוריה צרה אחת, זו של הדיסטופיה. היכן טייסי החלל הנועזים, יוצאי הסיירות המובחרות? איפה יזמי ההיי־טק שפיתחו ממשק מוח־מחשב מהפכני? מתי נראה את הארכיאולוג שגילה שרידים חוץ־ארציים במדבריות המלח של סדום? הדיסטופיה היא צורה אמנותית הממלאת תפקיד פוליטי וחברתי חשוב, נבואה המבקשת מאיתנו לחזור בנו, כבר היום, לבל יהיה המחר שלנו נורא. אבל אם לא נצליח לדמיין מחר אחר, אם לא נצליח לחלום חלומות אחרים, איך נצליח להגשים אותם? 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ