הגיע הזמן שבית הספר של ילדיי יפסיק להתייחס אליהם כאל טעוני תיקון

בניגוד לרוח החינוך הממלכתי, מחדיר משרד החינוך לבתי הספר החילוניים גורמים המטיפים מהי היהדות הנכונה. ההתעוררות החילונית שנרשמה לאחרונה מסמנת, לראשונה זה זמן רב, תגובת נגד בריאה

אור קשתי
אור קשתי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קבלת שבת בגן ילדים ברחובות ב 2017- . החינוך הממלכתי נרמס
אור קשתי
אור קשתי

לפני כמה שנים, כשבתי היתה בכיתה ב', ארגן בית הספר הממלכתי בו למדה טקס קבלת ספר תורה בבית כנסת סמוך. הטקס, כך הוסבר להורים, הוא "כבר מסורת": מעולם איש לא ערער עליו או על דפוסיו. אורתודוקסיה. וכך, הקפידה אחת המורות שעמדה בפתח בית הכנסת לחבוש מטפחות לבנות לילדות; נציג מפלגת הבית היהודי בעירייה הסביר לילדים שהם נמצאים במקום קדוש וכי הספר שיקבלו קדוש עוד יותר; והרב המקומי דיבר בשבח התורה ששומרת על עם ישראל יותר מ–2,000 שנה. עבור בתי וחבריה, זו היתה חגיגה ריקה מתוכן ובעיקר לא רלוונטית.

במשך יותר מעשר שנים ארגנו עמותת "מרחבי״ה״ (מרכז חברתי יהודי) ועמותות דומות פעילויות בבתי ספר חילוניים — לקראת החגים וביניהם, על לוח השנה היהודי, לקראת שנת בת מצווה או בר מצווה ועוד. המשותף לכולן הוא ניסיון "לתקן" את התלמידים החילונים, בעזרת השם ובחסות משרד החינוך. עד לפני כמה שנים, התגאו ב"מרחבי"ה" בעיצוב "דור המחר של ילדי גבעתיים, (הזקוקים) להעמקת הזהות היהודית כאוויר לנשימה", כפי שנכתב בגלגול הקודם של אתר העמותה. המטרה סומנה היטב: "את גבעתיים להאיר — ולהפיץ תורה בעיר".

"פעילויות חוויתיות" כאלו המועברות כמעט תמיד על ידי גורמים דתיים — נהנו בעשור האחרון מפריחה במערכת החינוך. כל מרכיבי ההדתה נמצאים בסיפור הקטן, המקומי רק לכאורה: "המסורת" האורתודוקסית, מימון משרד החינוך, ושיתוף הפעולה של בתי הספר הממלכתיים עימה. ההתעוררות החילונית שנרשמה לאחרונה מסמנת, לראשונה זה זמן רב, תגובת נגד בריאה.

באוקטובר 1991 מינה שר החינוך דאז, זבולון המר, את פרופ' עליזה שנהר לעמוד בראש הוועדה "לבדיקת מצב לימודי היהדות בחינוך הממלכתי". הדו"ח שפרסמה הוועדה ב–1994 הוא המסמך המקיף ביותר העוסק בנושא, גם בחלוף רבע מאה. משרד החינוך, על שריו לאורך השנים, הודיע על אימוץ הדו"ח — אך מעולם לא יישם אותו באופן מלא. "הזרם הממלכתי־כללי כולל בתוכו תלמידים ומורים בעלי השקפות מגוונות: חילונים או חופשיים מזיקה מחייבת להלכה, להתגלות, לאמונה באל ובתורה מן השמים", קבע הדו"ח. בהתאם, זהו גם האופי הדרוש ללימוד מקצועות היהדות השונים: מגוון, פתוח, משתנה. הגדרת הוועדה את החינוך הממלכתי כמסגרת שמאפייניה כוללים בין השאר "פתיחות למגוון דעות, יחס חיובי לזכויות אדם, לחיים דמוקרטיים, זיקה לתרבות עולם, בהבנה של תמורות היסטוריות", היא זיכרון רחוק מתקופה אחרת.

בין ההמלצות: "הכשרת עתודת מורים, והכנת תוכניות לימודים וחומרי למידה ההולמים את השקפת עולמו וערכיו של הציבור החילוני". המשמעות ברורה: המורים המלמדים את מקצועות היהדות צריכים להיות בעלי רקע דומה לזה של קהילת בית הספר. יתרה מזאת, מצב במסגרתו "חברה מוסרת את חינוך בניה ובנותיה בקבלנות למי שמוכן לעסוק בכך, אפילו אם כוונותיו סותרות בעליל את האמונות והדעות של חבריה" — מחייב תיקון דחוף. כל זה היה נכון וחשוב לפני 25 שנים. כיום זה נכון ודחוף הרבה יותר.

היישום החלקי של המלצות ועדת שנהר לא יכול להיחשב טעות, בטח לא במשך זמן רב כל כך. כך גם הפירורים התקציביים שנזרקים מדי פעם לארגונים הפלורליסטים. בניגוד גמור לרוח החופשית, המגוונת והביקורתית של החינוך הממלכתי, בחר משרד החינוך להכניס לבתי הספר החילוניים גורמים שכל הווייתם היא הפוכה. במקום להעביר למורים עצמם את האחריות על מקצועות בוני זהות, ספסר בה המשרד לגרעינים תורניים ובנות שירות לאומי, המטיפים לקהל שבוי מהי היהדות הנכונה ומה צריך לעשות. בהמשך, לאינדוקטרינציה הדתית תצטרף זו הלאומנית.

את ביקור בית הספר החילוני בבית הכנסת האורתודוקסי בגבעתיים ארגנה כאמור עמותת מרחבי״ה, החברה בארגון "זהות" המייצג את העמותות המפעילות את "המרכזים לחיזוק הזהות היהודית" — בחינוך הממלכתי. ב–2018 הקציב משרד החינוך כ–20 מיליון שקל לתקנה התומכת במרכזים, במסגרת האגף לתרבות יהודית. באותה שנה הגיע תקציב האגף לכ–218 מיליון שקל — שיא של כל הזמנים. בארבע השנים בהן כיהן נפתלי בנט כשר החינוך זינק תקציב האגף, המממן עשרות ארגונים שמזוהים עם הציונות הדתית אך פועלים בחינוך הממלכתי — ביותר מ–50 מיליון שקלים.

המימון הנדיב לפעילות אורתודוקסית בחינוך החילוני מאפשר לארגונים הדתיים להציע את פעילותם במחירי רצפה. חלק מהמנהלים שמכניסים את הגרעינים התורניים ובנות השירות הלאומי לבית הספר שתחת אחריותם חושבים שאין בכך כל פגם; אחרים מנסים להתמודד עם מחסור כרוני בשעות לימוד או אינם מקדישים לכך מחשבה. אלה גם אלה בוגדים בתפקידם.

והמסר של העמותות הדתיות אכן מחלחל. בפעילות לקראת פסח שהעבירו פעילי אחת העמותות הדתיות בבית ספר במרכז הארץ, נקראו תלמידי כיתות א'־ג' להתנהג כמו אליהו הנביא, כדי "להביא את המשיח". מההגדה שחולקה לילדים הם למדו איך "אלוקים הכה את המצרים וגאל אותנו" וכיצד יש לערוך סדר פסח כהלכתו. כמה ימים אחר כך, שאלו כמה מהילדים את הוריהם מדוע הם אוכלים פיתות. זוהי דוגמה אחת, טיפה בודדת בגשם של אינספור מקרים, בדרגות שונות של חומרה, הטפה והתנשאות דתית, שפורסמו בשנתיים־שלוש האחרונות.

להדתה של גדודי "הבית היהודי" בבתי הספר החילוניים, צריך להוסיף תהליכים שהחלו מוקדם יותר וכללו הוראה לשלב "מקורות מהיהדות" בספרי הלימוד. כך השתלטו שלושה־ארבעה טקסטים, המבטאים תחושת עליונות יהודית, על כל ספרי הלימוד בעברית בכיתות הנמוכות. כך גם הסתננו דוגמאות לא רלוונטיות לספרי הלימוד של הכיתות הגבוהות יותר. לכך צריך להוסיף את הניסיון של חלק מהמו"לים לצמצם עלויות באמצעות הוצאת גרסה אחת של ספר הלימוד, לחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי. התוצאה היא התיישרות של ספרי לימוד בבתי הספר החילונים עם עקרונות הזרם הדתי.

אי אפשר גם לנתק את ההדתה במערכת החינוך החילונית מהמאבק החריף המתרחש בתחומי חיים אחרים: על "הזכות" של גברים חרדיים ודתיים לשרת בצבא, ללמוד באקדמיה, לעבור קורס נהיגה מונעת או להתקבל לקורס צוערים לשירות המדינה בלי שיפגשו נשים. לאחר שקיבלה הכרה רשמית, קשה מאוד להשביע את רעב ההפרדה בין המינים. היא גם לא נעצרת במחוזות החרדיים המסתגרים, אלא גולשת לציבור החרד"לי והדתי־לאומי.

על רקע מציאות זו, טענות כמו "מה אכפת לך מקצת יהדות" הן היתממות במקרה הטוב, וניסיון ציני להכפיף את הפרשנות הדתית־לאומית על החינוך החילוני, בפרשנות מפוכחת יותר. זהו מאבק על דמותה של החברה בישראל: על המרחב הציבורי, על התרבות הדמוקרטית, כמו גם על הזכות הבסיסית שבית הספר של ילדיי יחשוף לפניהם מגוון של השקפות ואמונות ולא יתייחס אליהם כטעוני טיפוח ותיקון. כבודו של החינוך הממלכתי נרמס מזה שנים. הגיע הזמן לומר די.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ