לא תורה מסיני: מה נשאר מהתנ"ך כשמקצצים פרקים ומתעלמים מאלוהים?

הוויכוח האידיאולוגי לגבי האופן שבו יש ללמוד תנ"ך החל בימיה הראשונים של מערכת החינוך בישראל, וכנראה לא יוכרע. בינתיים, מורי התנ"ך מתמודדים עם חשש מהדתה, רגישות התלמידים הדתיים וקושי גובר להבין את הטקסט המקראי

שירה קדרי-עובדיה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שיעור תנ"ך בקיבוץ עין חרוד, ב– 1967 . מוסינזון: התנ"ך צריך לעורר בלב העברים הקטנים אהבה עזה אל החיים השלמים של עמנו בארצו ושאיפה כבירה לחדש את ימי עמנו כקדם צילום
שירה קדרי-עובדיה

ניב סוניס, מורה לתנ"ך בבית הספר עירוני ט' בתל אביב, כבר רגיל לשאלה הקבועה של תלמידיו בכל תחילת שנה. "תמיד־תמיד שואלים אותי אם אני מאמין באלוהים", הוא מספר. "לפעמים אני אומר שנדבר על זה בהמשך, לפעמים אני אומר כבר בהתחלה שלא". כמו לשאלות, הוא התרגל גם לתשובות. "הם אומרים: 'מה, איך מורה שלא מאמין בתנ"ך יכול ללמד תנ"ך?'". גם עידו ברביבאי, שלמד בסמינר הקיבוצים ומלמד תנ"ך בתיכון טומשין בחולון, נתקל מדי שנה בשאלות דומות. "בשיעורים הראשונים התלמידים שואלים איך יכול להיות שאני מלמד תנ"ך וחילוני", הוא אומר. "הם חושבים שרק למורה דתי יש יכולת לעסוק בנושא הזה. כשאני אומר שאני אתאיסט קשה להם לתפוס את זה". מיטל בלומנטל־גורדון, מורה לתנ"ך בבית הספר הריאלי בחיפה, מנסה לדחות את הדיון באמונותיה האישיות לשלב מאוחר יותר בשנת הלימודים. בלומנטל־גורדון דתייה, אך לבושה — מכנסיים לרגליה וכיסוי חלקי בלבד לראשה — לא בהכרח מסגיר זאת בפני התלמידים. "אני רוצה שהם יכירו אותי באופן נקי, בלי שישפטו אותי כדתייה", היא אומרת. בשלב מאוחר יותר של השנה, היא משוחחת על הנושא עם תלמידיה ביתר חופשיות.

הדיון לגבי האופן שבו יש ללמד תנ"ך מעסיק לא רק מורים ותלמידים, אלא קיים בשיח הציבורי בישראל כבר שנים. "צריך להבין שזה מקצוע שיש לו גם היבט פוליטי", אומרת רחל וולפיש, העוסקת בהכשרת מורים לתנ"ך במכון כרם בירושלים. "אי־אפשר להתעלם מזה. אחד מתפקידיו של המורה לתנ"ך הוא לדעת להתמודד עם זה, לגבש עמדה". וולפיש, המגדירה עצמה דתייה, לימדה תנ"ך במשך שנים בבית ספר חילוני. כאשר תלמידיה שאלו אותה על אמונתה, היא נהגה לענות באופן שאינו חד־משמעי. "הייתי אומרת שזאת שאלה מאוד אינטימית, זה אישי".

ההיבט הפוליטי־אידיאולוגי של לימודי התנ"ך העסיק מחנכים כבר בראשית ימי החינוך העברי בארץ. אחד ממקימי הגימנסיה העברית "הרצליה", בן־ציון מוסינזון, קרא ב–1910 להציב את התנ"ך במקום מרכזי בתוכנית הלימודים ולהתנתק משיטת הלימוד המסורתית, שקישרה בין פסוקי המקרא לכתבים יהודיים מאוחרים יותר — המשנה והתלמוד. "התנ"ך צריך להעביר לפני עיני התלמידים את החיים השלמים של עמנו בארצו, לעורר בלב העברים הקטנים אהבה עזה אל החיים האלה ושאיפה כבירה לחדש את ימי עמנו כקדם", כתב מוסינזון במאמר שפרסם. "למטרה חינוכית זו צריך להיות מכוון כל לימוד התנ"ך". לשם כך, לשיטתו, יש להבליט את מקומם של אבות האומה והמנהיגים, ואת הנביאים להציג לא כשליחי האל אלא כ"עסקנים לאומיים, העוסקים בשאלות חברתיות ולאומיות". מוסינזון המליץ גם להשוות את דברי הנביאים לחכמי יוון, ושילב בתוכנית הלימודים שלו אלמנטים של ביקורת המקרא, לפיה התנ"ך אינו קדוש ויש לנתחו כמו כל טקסט אחר.

בלומנטל בחיפה, החודש. "היו תלמידים שלא רצו ללמוד תנ"ך בנימוק שזה טקסט דתי"צילום: רמי שלוש

אולם, המגמה שייצג מוסינזון עוררה ביקורת והתנגדות. "אם ברצוננו ללמוד ביקורת המקרא, נלך ללמוד בגטינגן אצל וולהאוזן, אצל צימרמן בלייפציג או אצל דליטש בברלין (חוקרי מקרא, ש"ק), אך ביפו יש ללמוד את התנ"ך האמיתי, לפי רוח היהדות", אמר בקונגרס הציוני העשירי נציג תנועת "המזרחי" באנגליה, ד"ר שמואל דייכס. הרב קוק תיאר את תוכנית הלימודים של הגימנסיה כ"עוקרת בידיים את שורש האמונה ומכבה את זיק אש הקודש שבלב חניכיה".

תנ"ך ללא אלוהים

בתקופת המנדט נחלקה מערכת החינוך בישראל לזרמים אידיאולוגיים־מפלגתיים שונים. בזרם הכללי והגדול ביותר נמנעו מעיסוק בביקורת המקרא. בזרם העובדים, שזוהה עם מפא"י וההתיישבות העובדת, "לימדו את התנ"ך בלי אלוהים, כלומר ללא קדושה", מסבירה ד"ר תמר למפרום מהמכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, שחקרה את תולדות הוראת המקרא במערכת החינוך. "כיוון שלא היתה עדיין תכנית לימודים ממלכתית, יכלו המורים לנהוג לפי הבנתם. המשותף לשני הזרמים היה הדגש על ההיבט הלאומי בלימוד התנ"ך".

לאחר קום המדינה עלה קול זעקה בקרב עולים חדשים בעלי רקע מסורתי, רבים מהם מארצות מזרח אפריקה, נגד החינוך החילוני־סוציאליסטי שקיבלו ילדיהם במעברות. לביקורת הצטרפו גם אנשי ציבור מהציונות הדתית. "איני יכול לציין את המצב במחנות אחרת מאשר כפייה מצפונית ואינקוויזיציה נגד דת ישראל", כתב אז חבר כנסת מטעם "המזרחי", דוד־צבי פנקס. "איני יכול לראות במה שנעשה במחנות אלה אלא רצח תרבותי ודתי של שבטים בישראל". ב–1950 ועדת חקירה שבחנה את החינוך במעברות הצביעה על מקרים בהם אנשי מחלקת התרבות של משרד החינוך אכן פגעו בערכי הדת. מסקנות הוועדה והסערה הציבורית שהתעוררה בעקבותיה היו בין הזרזים להקמת החינוך הממלכתי, שמחולק לזרם ממלכתי וזרם ממלכתי־דתי.

כיום התהפכו היוצרות, לפחות מעל דפי העיתונים, והחשש שבמרכז השיח הציבורי אינו מפגיעה בדת אלא מחדירת תכנים דתיים מדי אל שיעורי התנ"ך ותרבות ישראל. הסיבה להתפתחות מגמה זו היא בין היתר העובדה שבחינוך הממלכתי מלמדים לא מעט מורים דתיים, ובחינוך הדתי כמעט ואין מורים חילונים (במקצועות היהדות בפרט, אך גם לא במקצועות אחרים). וולפיש, שריכזה בעבר את לימודי התנ"ך בתיכון ירושלמי חילוני, מסכימה שמדובר במצב עדין, אך לדבריה הגורם החשוב ביותר אינו אינו עולם האמונות של המורים אלא ההכשרה שקיבלו. לפיה, מורים שלמדו מקרא באוניברסיטה יוכלו ללמד תנ"ך באופן ביקורתי, גם אם עבורם מדובר בספר מקודש. וולפיש ומורים נוספים המרואיינים בכתבה הם בוגרי תוכנית "רביבים" באוניברסיטה העברית, המכשירה מורים למקצועות היהדות במערכת החינוך הממלכתית.

חרף הביקורת בשנים האחרונות לגבי חדירת תכנים דתיים לזרם הלימודים הממלכתי, המורים מזכירים כי בכיתה ממוצעת לומדים לא רק תלמידים חילונים. "בבתי הספר הממלכתיים יש ילדים מסורתיים, דתיים־אורתודוקסים וחילונים", אומרת למפרום. לדברי וולפיש, "אין מספיק הנכחה של המקום הזה בכיתה, לא תמיד מכבדים אותו מספיק". היא מספרת על פרחי הוראה שחדורים ב"אג'נדה ביקורתית וחילונית, אבל בכיתה יש לא פעם תלמיד מסורתי שחובש כיפה על הראש בשיעור תנ"ך והולך לבית הכנסת בשבת. אצלו החיבור הוא ממקום מסורתי, רגשי ומשפחתי, לאו דווקא אינטלקטואלי". היא מוסיפה כי תפקידו של המורה "לתת לכל הקולות להישמע. לתת לכולם את התחושה שהקשר שלהם עם התנ"ך לגיטימי. זה חלק מהשיח בכיתה. זה לא רק 'דתי' מול 'חילוני' — יש קולות נוספים".

ברביבאי בקרית שמונה, בחודש שעבר. "לתלמידים קשה באופן כללי עם קריאה, והשפה המקראית מרתיעה"צילום: גיל אליהו

הפער מצטמצם

"בתחילת הדרך לימדתי בבית ספר ממלכתי־חילוני, ואני זוכר שהופתעתי מכמות התלמידים המסורתיים", אומר איתמר נחמה, מורה לתנ"ך בבית הספר הדתי־חילוני "קשת" במזכרת בתיה. "לכאורה, ללמד תנ"ך בבית ספר חילוני זה קל, אבל בפועל התלמידים מגיעים מכל מיני בתים ויש הרבה אמוציות בכיתה". בבתי הספר המשלבים, שבהם דתיים וחילונים לומדים יחד, מקדישים תשומת לב מיוחדת לשאלת האופן שבו יש ללמד תנ"ך. בבית הספר "קשת" בירושלים, מראשוני בתי הספר המשלבים, התלמידים פוגשים לאורך שלוש שנות התיכון מורי תנ"ך חילונים ודתיים. המטרה, מסביר נחמה, היא "לאפשר להם להכיר זוויות שונות של הלימוד". הוא מוסיף: "כשנוגעים בנושא ביקורת המקרא זה נעשה בצורה עדינה, ומקפידים תמיד להראות את הצד השני… כשעולה השאלה אם הטקסט שוכתב בתקופה מאוחרת, נציג גם פרשנות מסורתית". כך, כאשר לימד לאחרונה את סיפורי הבריאה מספר בראשית לתלמידי כיתה י', התעורר בכיתה ויכוח סוער למדי על הבריאה האלוהית מול מדע וכיצד ניתן ליישב בין הנרטיבים.

"הגישה שלי היא להתייחס למקרא כאל סיפור, וזה לא רלוונטי אם הוא התרחש באמת או לא", מסביר ברביבאי. "לא משנה אם אתה מאמין או לא — בסוף המסר הוא אותו המסר". לדבריו, "יש הרבה ויכוחים בשיעור. יש לא מעט תלמידים שמתקוממים על נקודת המבט הביקורתית. למשל, כשאנחנו שואלים אם אברהם, שהציג את שרה אשתו בתור אחותו בפני פרעה, הוא שקרן. יש תלמידים שקשה להם לקבל את האמירה הזאת. מבחינתם אברהם הוא אבי האומה. אני מראה להם שגם בתנ"ך עצמו יש ביקורת כלפי אברהם, שהפסוקים מציגים את הדמות כאנושית".

בכיתות קיים לעתים גם קושי הפוך, מצד תלמידים שכופרים בצורך ללמוד תנ"ך. סוניס מספר שכך הרגיש בעצמו כשהיה תלמיד בתיכון. "גדלתי בבית חילוני, שהיה בו 'אנטי' לפוליטיקה של הדת", הוא אומר. "בתור ילד לא ידעתי להפריד בין הדברים, וקישרתי את ה'אנטי' לכל מה שנתפס אצלי כיהודי. זה אולי מטופש, אבל זה הלך הרוח הרווח בישראל". שיעורי התנ"ך בבית ספרו לא עזרו לשנות את התפיסה. "אין לי מושג מה למדתי שם. חוץ מ'עבד עברי', אני לא זוכר מה למדנו". באוניברסיטה התקבל סוניס לתוכנית "רביבים" והתכוון להפוך למורה להיסטוריה, אך כמה קורסים בחוג למקרא שינו את דעתו. "הרגשתי שנפקחו לי העיניים בכל שיעור, שמספרים לי את מאחורי הקלעים של הסיפור", הוא מספר. כיום הוא מלמד תנ"ך, מקצוע שבו "המורה הוא לא בעל הידע. קוראים יחד את הפסוקים וזה נתון לפרשנות — אפשר לחשוב יחד, לשאול שאלות, להעלות נקודות".

סוניס בתל אביב, החודש. "בתנ"ך המורה הוא לא בעל הידע. קוראים יחד את הפסוקים וזה נתון לפרשנות"צילום: מוטי מילרוד

גם בלומנטל־גורדון נתקלה באותה התנגדות בקרב תלמידיה. "היו לי תלמידים שלא רצו ללמוד תנ"ך בנימוק שזה טקסט דתי ו'זה לא בשבילם'", היא מספרת. "אני אומרת להם: מצוין. התפקיד שלכם הוא להיות המבקרים של השיעור. בכל פעם שיש משהו שמפריע לכם בטקסט או נראה לא הגיוני, התפקיד שלכם הוא לומר את זה". לגבי הסתירות בין הפרשנות המסורתית לביקורת המקרא, היא אומרת: "גם הפרשנים המסורתיים מצביעים לעתים על סתירות בפסוקים, גם חז"ל מעלים קשיים שעולים מתוך הטקסט. פתאום הפער בין הפרשנות החילונית והדתית מצטמצם, וזה עוזר להסיר את המגננות של התלמידים, בין אם הם חילונים או מסורתיים".

בלי מלכים ובלי גילגמש

לצד הוויכוח המתמשך לגבי אופיים החילוני או הדתי של לימודי התנ"ך, לאורך השנים נוכח גם דיון נוסף, לגבי החומר שיש ללמד. תוכנית הלימודים השתנתה תדיר מאז החלו תלמידי ישראל ללמוד תנ"ך, אך מגמה אחת השתמרה: צמצום מספר הפרקים הנלמדים. "לפני קום המדינה היתה שאיפה ללמד פרקים רבים ככל האפשר", מסבירה למפרום. "לאחר קום המדינה, לעומת זאת, בכל תוכנית לימודים חדשה מקצצים עוד את מספר הפרקים, במקביל לצמצום המתמשך במספר שעות לימוד התנ"ך בחינוך הממלכתי".

תוכנית הלימודים הראשונה בתנ"ך פורסמה ב–1954, והוצמדו לה תקוות גדולות: משרד החינוך הסביר כי היא תקנה לילדים "אהבה וכבוד לספר ואת הרצון להגות בו תמיד, את הדחיפה הפנימית לשאוב ממנו השראה". אולם כבר ב–1957 פורסמה תוכנית לימוד מתוקנת, עמוסה פחות. פרקי הנבואה והמזמורים נדחקו הצידה בנימוק שהם קשים להבנה, ובמקומם בוכרו החלקים הסיפוריים יותר.

היו אלה ימים בהם התנ"ך תפס מקום של כבוד בתרבות הישראלית. הארכיאולוגיה נתפסה כחיזוק לאמיתות סיפורי התנ"ך, חידון התנ"ך זכה לפופולריות עצומה ושירים רבים נכתבו בהשראת סיפורי המקרא. אולם, מאז שנות ה–60 וה–70 דעך מעמדו של התנ"ך בחברה הישראלית, לאור תמורות אידיאולוגיות, ירידה במעמדם של מדעי הרוח והמרחק הגדל בין שפת התלמידים לבין שפת המקרא. במהלך תקופה זו אימץ משרד החינוך גישה אקדמית יותר כלפי מקצועות הלימוד, בהם גם תנ"ך.

"בתוכנית הלימודים מ–1971 נכנסו ללימוד המקרא מושגים אקדמיים כמו 'מלה מנחה', לצד דרישה להיכרות עם תעודות מהמזרח הקדום השופכות אור נוסף על האירועים המתוארים בתנ"ך", אומרת למפרום. מספר הפרקים הנלמדים שוב קוצץ, בנימוק כי יש להשקיע בלימוד מעמיק יותר של החומר. היו שביקרו את הגישה החדשה כמקלקלת את הוראת התנ"ך וחווית הקריאה בו, אחרים טענו שלא ניתן בה מספיק כבוד למפרשים המסורתיים.

בשנה שעברה פורסמה תוכנית חדשה בלימודי תנ"ך, בה לראשונה מאז קום המדינה אין חובה להיבחן בבגרות על סיפורי המלכים, החורבן ושיבת ציון — אלא על סיפורי האבות בספר בראשית. "השיח פחות היסטורי, והדגש הוא על: 'איפה זה פוגש אותי?', 'למה הסיפור משמעותי עבורי?'", מסבירה וולפיש. מתוכנית הבחינה הוסרה גם ההשוואה בין התנ"ך לסיפורי המזרח הקדום, כמו עלילות גילגמש. "איך אפשר ללמוד על המבול בגישה ביקורתית בלי לדעת שקיימים סיפורי מבול מקבילים מאותה התקופה?", תוהה וולפיש, אך מסכימה שיש בכך גם מידה של היגיון. "בסוף נוצר מצב שהתלמידים מכירים את ה'אנומה אליש' (סיפור הבריאה הבבלי, ש"ק), אבל לא מיהם אברהם, יצחק ויעקב. הלכו על הנרטיב הכי פשוט ובסיסי, שהוא גם הכי נוגע ורלוונטי".

שיעור תורה ב"חדר" בתל אביב, ב-1946. הרב קוק על החינוך בגימנסיה: "עוקרת בידיים את שורש האמונה ומכבה את זיק אש הקודש שבלב חניכיה"צילום: זולטן קלוגר / לע"מ

ההתמקדות בפרקים הסיפוריים ביותר היא תוצר בין היתר של הקושי ההולך ומחריף להבין את שפת התנ"ך. "לתלמידים קשה באופן כללי עם קריאה, והשפה המקראית מרתיעה", מסביר ברביבאי. בחינת הבגרות כיום מתמקדת בהבנת הנקרא ולא בשינון, אך כמה מהמורים מודים כי ניתן לעבור אותה בלי להתמודד באופן מעמיק עם הטקסט המקראי. "אפשר ללמוד לבגרות בלי לקרוא מלה אחת בתנ"ך", אומר אחד המורים, ואחר מספר על תלמידים שהתרגלו לקרוא את תקצירי הפרקים בוויקיפדיה, ועל בתי ספר שבהם נוהגים לפשט את הטקסט עבור התלמידים ואף להציגו בשפה עכשווית. "בעיני, כל המהות של לימוד המקרא היא התמודדות עם הטקסט", אומר ברביבאי. "שהתלמיד יאמר: 'אם יש מלה שאני לא בטוח לגביה, אני רוצה להתמודד איתה ולפרש אותה'".

חרף הקשיים בלימוד תנ"ך, כל המורים ש"הארץ" דיבר עמם ניחנו בלהט למקצוע, וכולם העידו כי חשוב להם שהתלמידים יאהבו אותו. הם מספרים על יוזמות שונות להנגשת החומר לתלמידים — כתיבה יוצרת בסגנון תנ"כי, "חפש את המטמון" ברחובות ירושלים הקרויים על שם דמויות מהמקרא, האזנה לשירים שנכתבו בהשראת התנ"ך ואף ביקור בגלידרייה ששמות הטעמים בה הוחלפו לשמות תנ"כיים — "יפה כלבנה" לווניל, "שחורה ונאווה" לשוקולד. יותר מכל, המורים מזכירים כי כל פסוק הוא הזדמנות לדיון ער בכיתה. "מכל טקסט אפשר לעשות חומר טוב", אומר סוניס, ובלומנטל־גורדון מזכירה שחלקים ניכרים מחומר הלימוד עוסקים ברגשות אנושיים עזים, אהבה, קנאות, תככים ומלחמות. "הם הרי רואים 'משחקי הכס'", היא אומרת, "התנ"ך מעניין לא פחות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ