היהודים במרסיי אוהבים את ישראל וחולים על נתניהו. מרחוק

הקהילה היהודית בעיר הצרפתית, החמישית בגדולה באירופה, היא מן הימניות והפרו־ישראליות ביותר בתפוצות, אולם חבריה מעדיפים את החיים לצד המהגרים המוסלמים על פני קשיי ההגירה לארץ

אנשיל פפר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חנות במרסיי, ב-2016 . גבאי בית כנסת בעיר: "אנחנו לא צרפתים, אנחנו בני־מרסיי, ולכן המוסלמים כאן הם כמונו"
אנשיל פפר

בערב ראש השנה, מחוץ לבית קפה ומאפייה כשרה ברובע השישי במרסיי, יושבים שני גברים בשנות ה–40 לחייהם ומעשנים מעל כוסות אספרסו. אברהם פרטוש מציג בגאווה לחברו מיכאל סרטון שקיבל מבנו הבכור שהתגייס לפני חודשיים לצה"ל. הבן ניצל את חופשת החג כדי להגיע לתפילת סליחות המונית בכותל המערבי. פרטוש עצמו לא חושב ללכת בעקבות בנו לישראל. ״יש שם יותר מוסלמים״, הוא אומר. אבל גם במרסיי יש קהילה מוסלמית גדולה, שלפי הערכות שונות מהווה כעשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר. ״כן, אבל כאן המוסלמים שונים״, הוא אומר.

אין בכל התפוצות קהילה יהודית שחבריה כל כך מחוברים לישראל כמו 50 אלף היהודים של מרסיי. רבים מהם העבירו פרקי חיים בישראל, בטרם חזרו לצרפת. לרבים עוד יותר יש בני משפחה קרובים שחיים בארץ. אולם, אולי באופן מפתיע, קשה למצוא כיום במרסיי — הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת והחמישית בגודלה באירופה — יהודים רבים שמתכננים ברצינות להגר לישראל. הדבר מפתיע במיוחד לאור התחזיות האפוקליפטיות שריחפו בישראל בשנים האחרונות, אודות גל עלייה עצום של מאה אלף יהודים מצרפת שינוסו מפני פיגועי הטרור האיסלאמי.

במרסיי, בניגוד לפריז, אין כיום כמעט יהודים שנמצאים בעיר יותר משני דורות. במרסיי הקטנה יחסית, היהודים חיים בצמוד יותר אל הקהילות המוסלמית מאשר בפריז, וזהותם הצרפתית חזקה פחות. כמו השכנים המוסלמים, גם משפחותיהם של היהודים הגיעו למרסיי לפני 50 או 60 שנה מצפון אפריקה. אם קיים מקום שבו ניתן היה לצפות למגמת עלייה נרחבת, הרי זו בקהילת מהגרים כמו זה של מרסיי.

כיכר במרסיי, בשנה שעברה. הקהילה היהודית בעיר מונה 50 אלף חבריםצילום: trabantos / Shutterstock.com

"הרבה יהודים כאן לא מרגישים בכלל צרפתים, אלא בני־מרסיי", אומרת מיקה אלפסי, מפיקת רדיו. "זו קהילה מאוד מזרחית, מאוד מסורתית וצפון אפריקאית. מי שלא כל כך דתי ולא מבקר בבית הכנסת, כמוני, פחות מצליח להתחבר לזה". ועדיין, יש נקודות השקה שמחברות את הקהילה אל המרחב העירוני.

"אנחנו לא צרפתים, אנחנו בני־מרסיי, ולכן המוסלמים כאן הם כמונו, כולנו אוהדים את אותה קבוצת כדורגל", אומר רוני אלוש, סיטונאי של נעלי נשים ואחד הגבאים של בית הכנסת הגדול בעיר. יחסו החיובי מעט אירוני נוכח המקום בו מתקיימת השיחה עמו, ביציאה מבית הכנסת בליל ראש השנה, כאשר ניידות משטרה מסיירות בסמוך וחזית הבניין מוסתרת מאחורי משטחי ברזל אטומים. "כן, אנחנו צריכים את זה", אומר אלוש על הסדרי הביטחון, אבל החיים עם המוסלמים באמת טובים כאן".

במהלך התפילות הארוכות של ראש השנה ובשל דרישות הביטחון, הוכשרו בתוך חלק מבתי הכנסת במרסיי חדרי עישון (בניגוד לשבת, ההלכה מתירה לעשן בראש השנה). בחדר העישון של בית הכנסת בית שלום, אליין סניור, סוחר יהלומים שבצעירותו חי בדימונה, מסביר ש"המוסלמים כאן הם לא כמו הפלסטינים. יש להם כבוד אלינו. וגם אין כאן את המטיפים הגזענים של פריז, שמטמטמים אותם. ואין להם פה אל־אקצה. כל מה שהם יודעים על הסכסוך בארץ זה מהטלוויזיה ולכן דווקא בשנים האחרונות המצב איתם השתפר. הם רואים מה קורה ברחבי המזרח התיכון ושאנחנו מתמודדים עם דאעש, אל־קאעידה וחיזבאללה, שטובחים גם במוסלמים. אז הם יותר מבינים את ישראל".

"מזג האוויר והים מזכירים כאן את תל אביב", אומר הארולד זירוני, בעל מרכול כשר ברובע השישי. "אבל פה, בניגוד לישראל, יש כור היתוך אמיתי של אפריקאים, מוסלמים, הודים, יהודים וגם קצת צרפתים. זאת עיר מאוד לא צרפתית במובן הזה. בפריז יש גם יותר אנטישמיות וגם יותר שנאה כלפי מוסלמים. עשרה אחוזים מהלקוחות שלי הם מוסלמים. הם סומכים יותר על הבשר הכשר מאשר החלאל".

הנפש בתל אביב

אולם, יש גם קולות אחרים בקרב היהודים. "כל הדיבורים האלה על החיים ביחד עם המוסלמים הם רק דיבורים", אומר יוסף משיח, יועץ ארגוני שמשפץ מבנה שיאכלס תוכניות יזמות חברתית ליד הנמל העתיק. הוא לא נוהג לפקוד את בתי הכנסת, אבל לרגל החג הביא עימו שופר שבו הוא תוקע להנאתו. "קל לדבר על יחסים טובים עם המוסלמים כאשר לא באמת מדברים איתם. רוב המוסלמים חיים בשכונות העוני בצפון מרסיי ולכן לא מפריעים אחד לשני". משיח עבר למרסיי בשנה האחרונה, אחרי שחי שלוש שנים בתל אביב.

בית ספר יהודי במרסיי, יום לאחר שמורה בו הותקף, ב-2016צילום: אי־אף־פי

"כולם פה מאוד אוהבים את ישראל. לא תשמע כאן מילת ביקורת על הפוליטיקה הישראלית ועל נתניהו", אומר משיח. "אבל אנחנו לא מצליחים לחיות שם. מי שעובר לגור בנתניה או באשדוד הם אנשים שכבר יוצאים לפנסיה. מי שמחפש עסקים וחיים של עיר גדולה יכול לעבור רק לתל אביב, שהיא עיר בלתי אפשרית עבור מהגרים. אלא אם כן אתה מגיע עם המון כסף ומוכן לשלם מיליונים. הנדל"ן כאן במרסיי עולה פחות מחמישית לעומת תל אביב והתנאים הסוציאליים כאן מדהימים".

התלונות הללו חוזרות על עצמן בכל שיחה על עלייה לישראל: מחירי הדיור, הקושי לבעלי מקצוע למצוא עבודה והיחס המזלזל כלפי צרפתים. "אני מרגיש בישראל כל כך בבית בכל מובן אחר", מוסיף משיח. "הנפש שלי נמצאת בתל אביב. אבל אני פשוט לא יכול לעבוד שם".

"אני ישראלי ימני קלאסי. מת על נתניהו", אומר אורן בן יוסף. "אבל התייאשתי אחרי שנה, כי אני נוטריון ואין מצב שאמצא עבודה בישראל כאשר השוק הזה סגור בפניי. אז חזרתי כי אני צריך לעבוד".

לפי נתוני הסוכנות היהודית, שנת השיא של העלייה מצרפת היה 2015, אז היגרו ממנה 7,892 יהודים לישראל. 2015 היתה גם שנת השיא של פיגועי הטרור בצרפת, בהם הפיגוע במרכול ההיפר כשר בפריז, בו נרצחו ארבעה יהודים. מגמת העלייה במספר העולים החלה ב–2012, השנה בה התרחש הפיגוע הגדול הקודם, בו נורו ארבעה יהודים מחוץ לבית הספר אוצר התורה בטולוז. אולם החל מ–2016 נרשמת ירידה ניכרת במספר העולים. ב–2018 עלו 2,715 יהודים ובסוכנות מעריכים כי ב–2019 יעלו כ–2,200 בלבד.

"מספר האנשים שפוקדים את ירידי העלייה עדיין מאוד גדול", אומר השליח הראשי של הסוכנות היהודית בצרפת, אוריאל גוטליב. "אבל אלה אנשים שמתכננים לעלות עוד חמש שנים, או כשיגיעו לפנסיה". גוטליב כופר בהנחה שצרפתים עלו לישראל בגלל גל הטרור. לדבריו, "אין סיבה אחת שבגללה אנשים עולים. זה מכלול של סיבות משפחתיות שמובילות להחלטה. זה לא רק בגלל מיסים או פיגועים. ולא רק בגלל שהם ציונים". בניגוד לרושם משיחות רבות עם יהודי מרסיי, הוא טוען שלא יותר מעשרה אחוזים מהעולים הצרפתים לישראל חוזרים לצרפת. ״ברור שיש מי שחוזר, אבל צריך לזכור שכל משפחה שחוזרת עושה הרבה רעש".

בגלל לה פן

קורין עמאר, פסיכיאטרית החברה במועצת ההנהגה של הקהילה היהודית, אומרת שיש יותר סיכוי שיהודים יעברו ממרסיי לפריז או אפילו לניו יורק — אם יש להם הזדמנות לעבוד שם — מאשר לישראל. לדבריה, השינויים המרכזיים בעשור האחרון הם דווקא תנודות פנימיות. כנערה עמאר היתה חברה בתנועות ״הבונים דרור״ וראתה עצמה כסוציאליסטית, אך היום כבר לא מוכנה להגדיר את עצמה שמאלנית. ״פעם היהודים כאן היו בכל הקשת הפוליטית, היום הם הרבה פחות בשמאל", היא אומרת, "כי הפוליטיקה של השמאל היא מאוד אנטי־ישראלית. התחושה הברורה שלנו היא שזה מכוון נגד יהודים. הם רק לא יגידו זאת כי זה לא פוליטיקלי קורקט. גם אני מאמינה בזה. הרבה אנשים בשמאל הקיצוני הם גם שונאי יהודים. כשאנחנו באים להצביע לנשיא או ראש עיר, קודם נשאל מה היחס שלהם כלפי ישראל, כי זה סימן״.

על אף זאת, אין לה שום מחשבות על הגירה. ״המדינה שלי?״, היא צוחקת. ״גם תוניסיה, שם נולדתי, היא המדינה שלי. עד לאביב הערבי ב–2011 הייתי טסה כל חודש לסוף שבוע בתוניס, כדי לתת טיפול פסיכיאטרי ליהודים בבית אבות שם. אבל מאז המהפכה אני כבר לא מרגישה שם בנוח״. למרות ההתרחקות מהשמאל, עמאר אומרת שעליית הימין הקיצוני עשויה לגרום לה לעזוב את צרפת.

מארין לה פן בפריז, החודש. שימקוביץ': "בסוף נצטרך לעזוב. לא בגלל המוסלמים אלא בגלל משפחת לה פןצילום: Thibault Camus/אי־פי

בעוד ביום־יום השיח מתמקד במוסלמים ובשמאל האנטי־ישראלי, עבור יהודים רבים בצרפת החשש מפני עליית הימין הקיצוני נותר קיומי ועמוק יותר. צרפת הרי כבר נשלטה פעם, לפני 80 שנה, בידי ממשל וישי ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית וגירש יהודים אל מחנות ההשמדה. כמו כן, ממשיכי דרכם של הפשיסטים, בני משפחת לה פן, מנהיגי מפלגת החזית הלאומית (שבשנה שעברה שינתה את שמה לאסיפה הלאומית) הצליחו להגיע לסיבוב השני בבחירות לנשיאות כבר כמה פעמים. "בסוף נצטרך לעזוב", אומרת רחל שימקוביץ׳, מעצבת שמנהלת עסק שמביא אמנים ישראלים לצרפת, "לא בגלל המוסלמים אלא בגלל משפחת לה פן".

גם לשימקוביץ׳, שחיה במרסיי עם בן זוגה ושני ילדיהם, היה פרק ישראלי בחייה שארך שבע שנים. תחילה היא גרה בקיבוץ מעיין צבי ולאחר מכן בתל אביב. היא מתקשה להגדיר מדוע עזבה את ישראל, מלבד ״הגעגועים לאירופה״. אנחנו נפגשים במסעדה איטלקית (לא כשרה בעליל) ומחכים לבעלה, שהלך לבית הכנסת. המסעדה נמצאת בשכונת נוואיי (Noailles) ברובע הראשון, הבנויה סביב שוק ותיק. מרבית דיירי השכונה כיום מוסלמים, אבל מתחילים לפנות את מקומם לבני מעמד הביניים, מחוללי הג׳נטריפיקציה. כל גל הגירה שמגיע למרסיי עובר בשכונה. לפני המוסלמים, בשנות ה–50 וה–60, בנוואיי התיישבו יהודים שהגיעו מצפון אפריקה. כיום היהודים כבר עברו לבתים מרווחים יותר או לפרברים, וכל בתי הכנסת בשכונה הפכו למסגדים, חנויות או דירות מעוצבות. לפני היהודים, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הגיעו לכאן הארמנים, פליטי רצח העם הטורקי. לפניהם היתה בשכונה קהילת מהגרים קורסיקאים.

שימקוביץ׳ מרגישה בנוח פה, בצומת התרבויות, אבל מבכה את העובדה שהקהילה היהודית הולכת ומסתגרת. ״כמעט כל הילדים היהודים הולכים כיום לבתי ספר יהודיים", היא מספרת, "גם מי שלא שומר מצוות בבית. פעם רק הדתיים ביותר הלכו לבתי ספר יהודיים. כל השאר הלכו לבתי ספר ציבוריים או אפילו לבתי ספר קתוליים״. כמו אחרים, גם היא לא מופתעת שהעלייה לישראל קטנה באופן יחסי. ״אחרי פיגועי הטרור גילינו מהתגובה של השלטונות, ששלחו את הצבא כדי להגן עלינו, שאנחנו יותר צרפתים מאשר הערבים. העלייה הגדולה בכלל לא היתה קשורה לטרור אלא לשינויים בחוקי המס וסיבות כלכליות אחרות, שגרמו לאנשים להעביר את הנכסים שלהם לישראל. אבל מי שנסע וחשב שימצא עבודה בישראל, לא הסתדר וחזר לכאן״.

בן זוגה של שימקוביץ׳, ג׳רום לואיס, עובד כאיש נדל״ן שמתמחה בשיפוץ מבנים עתיקים ומכירתם כבתי מגורים, אך במקור היה אנתרופולוג שהתמחה במזרח הרחוק. הם נפגשו באפגניסטאן, אליה הגיעה שימקוביץ' לאחר שעזבה את ישראל כדי לרכוש עתיקות ורהיטים. לואיס התגייר בעקבות אהבתם, ולמרות שהתנגד לחזור לחיות ״בצרפת המאובנת״, הסכים על מרסיי כפשרה. עם זאת, הוא לא מאמין שימשיכו לחיות בעיר. "היה כאן תמיד נמל שהיהודים עברו בו", הוא אומר. "בימי הביניים, יהודים נסעו מצפון אפריקה לקהילות אשכנז, ללמוד בישיבות הגדולות שם. נוצרה כאן סימביוזה של כל המהגרים".

״אנחנו מתווכחים אם להשקיע כסף בנדל״ן בארה"ב", אומרת שימקוביץ'. "אבל גם שם לא יהיה יותר טוב ליהודים. האנטישמיות כאן בסופו של דבר מתגברת ואנחנו אוכלים כאן את החרא של נתניהו. אז בעוד 15 שנה יהיה כאן יותר מסוכן — ואז לאן נלך? אולי לקורסיקה? זאת השאלה היהודית העתיקה ביותר. לאן?".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ