פולחן ההדתה מטביע את השמאל בשנאה ובהיסטריה מוגזמת

עם קריסת התהליך המדיני, איבד המרכז־שמאל את דגל השלום. המלחמה בהדתה, שמרחיקה מהמחנה את קומץ תומכיו המסורתיים והדתיים ואת מי שקץ בשיח השנאה והפילוג - אינה תחליף ראוי

רוית הכט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תפילת סליחות בכותל המערבי, החודש
רוית הכט

המלחמה בהדתה הפכה לדגל ראשי בשדה הפוליטי כיום, ורבים — בעיקר בשמאל־מרכז — רואים בה את הקרב הדחוף ביותר המשחר לפתחו של המחנה הליברלי בפרט ושל ישראל בכלל. כוונתם אותנטית והם חמושים בדוגמאות כמו משפטים מספרי לימוד, מערכות שעות שהולכות ומתמלאות בתכנים משיחיים ומיסטיים, ונתונים על כניסת גורמים דתיים לבתי הספר, לעתים מבעד לדלת הראשית.

אולם, ההתנגדות להדתה מעידה יותר על המחנה החרד מאשר על הרשעים בצד השני של המתרס, שלדידם של קורבנות ההדתה הפוטנציאליים רוצים לחלל את זהות הישראלי הליברל בעיני עצמו ולשנות אותה באמצעות "חטיפת" תודעת ילדיו. היחס להדתה כמגיפה חדשה שמאיימת לכלות את הדי־אן־איי החילוני תמוה במקצת. ישראל היא מדינה שהילכות הדת שלובות בחוקיה האזרחיים בקשר יוצא דופן מאז היווסדה. זהו קשר אנטי־ליברלי ואף אנטי־דמוקרטי, משום שהמדינה כופה על אורח חייהם של האזרחים פרקטיקות דתיות, בין היתר בבואם להתחתן, להתגרש ואף להיקבר. כדי לעקוף את הממסד הדתי — בחיים ובמוות — יש להשקיע מחשבה, זמן וכסף. המציאות הזאת מדכדכת כי היא מעלה באופן טבעי אסוציאציות של חברות החיות על פי חוקי השריעה, אבל היא איתנו מאז קום המדינה — ואף לפני כן.

ראשי הציונות שאבו את הצדקתם להשתלט על ארץ ישראל ולהביא אליה המון רב, על חורבות עם אחר, מהתנ"ך וההבטחה האלוהית על הארץ. ספק אם יימצא תלמיד בוגר מערכת החינוך הישראלית לדורותיה שיוכל להעיד כי אלוהים לא היה גורם טבעי ולגיטימי בתוכנית לימודיו, ואם אי־פעם ניתן בה ביטוי הולם לתפיסות כמו אתאיזם. אפילו הרפורמים והקונסרבטיבים, זרמים מרכזיים בקהילה היהודית הגדולה והמשגשגת בארצות הברית, נחשבים פרועים מכדי לקבל מקום של כבוד בתוכנית הלימודים. התלמיד הישראלי יודע עליהם מעט, אם בכלל.

תחבורה ציבורית בשבת בטבריה, בחודש שעבר. חלה במהלך השנים התקדמות יחסית בנושאים אזרחייםצילום: גיל אליהו

למרות החולשות הללו, אפשר להסתכן בהערכה כי תלמידים בכל תקופה וזמן עיצבו את עמדתם ביחס לדת בעיקר לפי הגישה אליה נחשפו בביתם. במקרים בהם נוצר פער בין מה שלמדו בבית הספר לבין מה שראו בביתם, הם מן הסתם דרשו מהוריהם הסברים, כפי שקורה מדי יום בכל נושא (וברוב המקרים, כפי שקורה לרוב, שוכנעו הילדים שההורים צודקים ואימצו את אורחותיהם). אם כבר, בישראל חלה במהלך השנים התקדמות יחסית בנושאים אזרחיים. זאת באה לידי ביטוי בחילון הפרהסיה הציבורית בשבתות והכרה בלגיטימיות של תאי משפחה אלטרנטיביים — כמו משפחות להט"ביות — גם אם חקיקה בעניין נמנעה בגלל הכוח הפוליטי של המפלגות החרדיות. אם כך, מדוע העמיקה חרדת החילונים והדתה הפכה לנושא כה ער?

שיח ההדתה הוא גייס קולות יעיל ופופולרי, עד כדי כך שבבחירות האחרונות קיבל ביטוי גם בקמפיינים של מפלגות ימין — יותר מכל בזה של ישראל ביתנו — אך השיח החילוני עדיין מזוהה יותר עם המרכז־שמאל. לא בכדי כחול־לבן בראשות בני גנץ, שמזוהה כמפלגת הראש של הגוש למרות בריחתה מכל זיהוי מדיני, אימצה בחום את המסרים האנטי־דתיים בקמפיין האחרון שלה ואף נחלה, בין היתר בזכותם, הצלחה יחסית. לעומת זאת, לימין יותר נוח עם הדת, שתכניה רתומים לחזון המדיני — מדינה יהודית בין הים לירדן, בה הערבים הם אורחים בעלי זכויות מסוימות במקרה הטוב ומועמדים לגירוש במקרה הרע. היוצא מן הכלל הוא אביגדור ליברמן, שמייצג את עולי ברית המועצות לשעבר, שסובלים אולי יותר מכל אוכלוסייה אחרת מהממסד הדתי האורתודוקסי.

במלאת 52 שנים לכיבוש וקריסתו הטוטאלית של הצורך בפתרון מדיני איבד השמאל את אחד מדגליו הראשיים — דגל השלום — שהתנוסס בתקופה הקצרצרה שבה נמהל מחנה השלום במיינסטרים של השמאל. החרדה מהדתה מאפשרת לגוש המרכז־שמאל לעקוף נושאים נפיצים כמו היחס למיעוט הערבי, עתיד הכיבוש וקביעת גבולות הארץ, שבהם הוא חש חוסר ביטחון להציג עמדה נחרצת. "יש רק דרך אחת להעביר מנדטים מהימין לשמאל", אמר לי פעם ח"כ דוד ביטן (הליכוד) בראיון עמו. "שיח של שחיתות והנושא של דת ומדינה". ואכן, בבחירות האחרונות הימין בראשות בנימין נתניהו ניזוק אלקטורלית כי נתפס כמחויב לקואליציה חרדית־משיחית. החדרת תכנים דתיים לזהות הישראלית משרתת כמובן את הכיבוש והגזענות, שכן אלו מלווים ב"אמיתות" על בחירה אלוהית בסוג מסוים של אנשים על חשבון אחרים, אבל הם אמצעי — לא הדבר עצמו.

נתניהו בירושלים, השבוע. ראש הממשלה ניזוק אלקטורלית כי נתפס כמחויב לקואליציה חרדית־משיחיתצילום: ליאור מזרחי

המלחמה בגזענות ובכיבוש מנוגדת לאינסטינקט האנושי הבסיסי, שמעקר רגשות אשם על גזל ועוול בשם חיזוק ישראל כבית לאומי לעם היהודי. מנגד, למלחמה בהדתה שורשים זהותניים טבעיים. כשם שיהודים חילונים ונאורים מברלין, וינה ובודפשט לא רצו להיות מזוהים עם יהודי גליציה וכפרי הקש של רומניה, כך החילונים הליברלים של היום אינם יכולים לשאת את הכוח שניתן בידי מי שנראים כסבי־סבותיהם, ושמבקשים לחטוף את ילדיהם ולהסיגם במנהרת האבולוציה — ועוד מגישים את החשבון לחילונים. מי שעשו את הדרך מהגטו הקרתני, מהזקנים הארוכים, המטפחות המוכתמות, העיסוק הפרימיטיבי במיסטיקה והשיעבוד לקהילה מצמיתה בכוחה — כל הדרך לניו יורק ולבירות אירופה, לשפה האוניברסלית ולנוחות הבורגנית, לא מוכנים לחזור לאחור. לדידם, העבר האורתודוקסי מייצג דיכוי פנימי שאינם מוכנים לשחזר.

דחליל ההדתה נהנה מקליינטורה מגוונת, שבמשך שנים גילתה בביקוש קשיח לשנאת דת, דתיים וחרדים. הפיכתו לאבן ראשה ערכית יכולה אולי לחצוב משהו מהמכרה האלקטורלי הזה. עם זאת, ההפסד בצד פולחן ההדתה גדול יותר: הוא מרחיק מהשמאל את קומץ תומכיו המסורתיים ודתיים, חלק חיוני במרקם גוש פוליטי השואף לשלוט, ומרחיק את מי שקץ בשיח השנאה והפילוג. אך מעל הכל הוא מטביע את השמאל, שליבתו אמורה להיות פתיחות לאחר וסובלנות כלפיו, בשנאה ובהיסטריה מוגזמת. וכאלו יש לנו מספיק תוצרת נתניהו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ