סבים רעים: סיפורו של פרטיזן יהודי וקומוניסט נלהב מעלה שאלות, סתירות ומבוכה

עיתונאי צרפתי יצא למסע בעקבות סבו, מגיבורי גטו מינסק, בניסיון להבין למה היה מחויב למפלגה הקומוניסטית והוקיע יהודים שלא היו נאמנים לה. ספרו החדש מציף תהיות על הזהות היהודית ועל הפערים שמאפיינים את שרשרת הדורות

רחל קפריסין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סמולר בירושלים, ב– 2018. "אני לא צריך הסמכה או דיפלומה, שינשקו אותי על הלחי ויגידו לי שאני יהודי דגול"
רחל קפריסין

דמיינו שאתם מגלים כי סבא שלכם היה פרטיזן גיבור שהציל אלפי יהודים בגטו. כעת דמיינו שאותו הסב היה גם סטליניסט נלהב, שהוקיע באכזריות את היהודים הפולנים על שלא היו די קומוניסטים. זהו בדיוק התהליך שמתאר העיתונאי הצרפתי פיוטר סמולר בספרו החדש, Mauvais Juif ("יהודי רע"). בספר, יצירת כלאיים בין ממואר עיתונאי וסיפור משפחתי, יוצא סמולר במסע אחר סבו, הרש סמולר, ואחר ההיגיון המוזר שבסטליניזם היהודי.

"(הרש) סמולר הבטיח טיהורים לאותם פעילים פוליטיים יהודים שלא הסכימו לקבל קומוניזם פולני־לאומי", מצטט ההיסטוריון טימותי סניידר בספרו מ–2010, “Bloodlands: Europe Between Hitler and Stalin". "אם יתברר שיש בקרבנו אנשים שמזמזמים כמו זבובים על מין מטרות יהודיות לאומיות דגולות ומהותיות יותר כביכול, אז נסלק את האנשים האלה מקרבנו, בדיוק כפי שהלוחמים בגטו סילקו מקרבם את מוגי הלב ואת מי שגילו רצון חלש".

משקלה של ההיסטוריה היהודית כבד על משפחת סמולר. "יהודי רע", שהתפרסם בחודש שעבר בצרפת, מבקש להתיר סיפור משפחתי סבוך בן שלושה דורות ומקשר אותו ללא חשש לשאלות הקשות של העת הזו. הנרטיב מדלג קדימה ואחורה בין מינסק בזמן המלחמה, פולין שלאחריה וישראל בת ימינו. בין העבר להווה, סמולר מתעמת עם האמביוולנטיות שלו בנוגע להיותו יהודי — ובמיוחד יהודי רע, כהגדרתו — בעולם של היום.

יהודי רע

סבו הרש (1993–1905) היה מגיבורי גטו מינסק והוביל את הצלתם של כעשרת אלפים יהודים. לאחר המלחמה הוא שב לפולין, שם נותר נאמן ומסור למפלגה הקומוניסטית. סמולר למד בזמן כתיבת ספרו כי בקרב היהודים בבלרוס של ימינו הפועלים לשמר את זיכרון הפרטיזנים במלחמת העולם השנייה, המוניטין של סבו הוא יותר של קדוש מאשר של סטליניסט. סיפור מנהיגותו בתנועת ההתנגדות חב חוב גדול לארגון ולהכשרה שקיבל מהמפלגה הקומוניסטית — שמיד לאחר המלחמה דרשה שסיפור הגבורה היהודית ימוזער.

הרש סמולר. בנו נעצר, אחיו נורה למוותצילום: ללא קרדיט

בסוף שנות ה–60 נאסר אלכסנדר, בנו הסטודנט של הרש ואביו של סמולר, בגין פעילות שנחשבה עוינת למפלגה הקומוניסטית ולמדינה. כבר אז עמד הירש תחת העין הבוחנת של השלטונות, משום שכתיבתו העיתונאית לא היתה די אנטי־ציונית. בהיותו עורך העיתון "פאלקסשטימע", שפורסם ביידיש, הואשם הרש כי שמר על שתיקה בדבר "התוקפנות הישראלית" ביוני 1967, ורמז כי המפלגה הקומוניסטית מגלה סובלנות כלפי האנטישמיות (עשרות שנים מאוחר יותר, בהיותו כתב זר בירושלים, גם סמולר יהיה מטרה להאשמות — לפיהן אינו ציוני מספיק). הרש הציע לגלות מרצון לישראל בתמורה לשחרור בנו. אלכסנדר שוחרר ונסע לצרפת — שם נולד סמולר — אך המשיך לפעול במסגרת ההתנגדות הפוליטית הפולנית.

יהדותו של סמולר, שגדל בצרפת, היתה קשורה כמעט באופן בלעדי לפרטים בתולדות משפחתו, אף שנותרו מעורפלים משך עשרות שנים. בשנות התבגרותו החליט סמולר להתנצר, אך הלהט הדתי בחייו חלף באותה מהירות שבה הגיח, והוא הוסב לגישה מכבדת אך מרוחקת כלפי האמונה הדתית. מבחינה מסוימת, חייו של סמולר הם מרד כלפי המחויבות האידאולוגית של אביו וסבו — בעוד שהאידאולוגיה מספקת תשובות, העבודה העיתונאית הטובה מחויבת לשאלות.

כאשר נשאל סמולר אם הוא מזהה תכונות משותפות לכתיבתו העיתונאית לזו של סבו, הוא השיב: "אני... לא רוצה להסתכל אחורה בבוז על ההיסטוריה מפני שהיו אלה זמנים שונים לגמרי, אבל אין בינינו דבר משותף. זו לא אותה העבודה. הוא היה תועמלן. הוא עבד למען מטרה, אני עובד למען עיתון".

שליש מתוך "יהודי רע" עוסק בפרק בן חמש השנים שבהן סמולר עבד ככתב "לה מונד" בירושלים. זהותו היהודית של סמולר אינה בדיוק מן הסוג שמתקבל בישראל בברכה.

כריכת "יהודי רע"צילום: EQUATEURS

"הספר הזה הוא וידוי", הוא אומר. "אני יהודי רע מבחינה זו שאני יהודי בור: בור ביהדות, בור בדת ובור בתרבות... אפילו לא הכרתי את החגים היהודיים לפני בואי לישראל. וגם הייתי בור בנוגע למשפחה שלי". במשך תקופה ארוכה התכוון סמולר ללמוד על הרש, אבל הצבתו ככתב בישראל היא שדחפה אותו סוף סוף לצאת אל מסעו האישי.

סינטזה יידית־מרקסיסטית

למרבית הקוראים ככל הנראה אין היסטוריה משפחתית דרמטית כמו זו של סמולר, אך רבים יזדהו עם האמביוולנטיות של "יהודי רע". חייו של סמולר עוצבו על ידי התרבות וההיסטוריה היהודית, אבל נגישותו אליהן מוגבלת. התעקשותו על זהות אישית, לא לאומית, מציבה אותו מחוץ ליהדות הנורמטיבית בישראל, ונוח לו לחלוטין בעמדה זו.

"אני לא צריך הסמכה או דיפלומה, שינשקו אותי על הלחי ויגידו לי שאני יהודי דגול", הוא אומר. "זו פרספקטיבה חסרת משמעות, ונוח לי עם מי שאני... לא חיפשתי תשובה קסומה למשבר זהות, להפך". כעיתונאי, מעמדו כמי שאינו מפה ואינו משם הוא יתרון מקצועי. סמולר יודע ששמו לא מסמן אותו כיהודי. בספר הוא כותב כי בתעודת העיתונאי שהנפיק לו חמאס ברצועת עזה, הוא רשום בטעות כנוצרי. הוא לא מוחה על כך. חשיפת יהדותו עלולה להשפיע או לצמצם את נגישותו, ואם כדי לשמר אותה עליו להסתיר את זהותו, אין לכך חשיבות.

אחותו אניה, לעומת זאת, מרגישה אחרת. היא עשתה "עלייה לפולין", כפי שמכנה זאת סמולר, והפכה שם לאשת תיאטרון מפורסמת. כיוון שאביהם ידוע היטב בפולין בשל פעילותו הפוליטית — כמו גם בשל יהדותו — אין לה ברירה אלא לאמץ את יהדותה.

כשר באוניברסיטת בר אילן, ב-2017צילום: תומר אפלבאום

סמולר אינו רואה צורך לבחור צד: "הספר אומר שהזהות שלי היא רבת־רבדים. אפשר לתמוך בקיומה של מדינת ישראל ובמקביל להתנתק ולהביע ביקורת על מה שמתרחש בה. ההתקפות על הערכים הדמוקרטיים ועל מיעוטים מנוגדות לערכים שהיהדות צריכה לייצג". סמולר הוא מבקר גדול של ממשלתה הנוכחית של ישראל וכותב באמפתיה רבה על תנאי המחייה של הפלסטינים. עם זאת, הוא נמנע באופן עקבי מפולמוס ומשימוש בשפה פוגענית. הוא עושה שימוש מצוין במבנהו המשולש של ספרו כאשר הוא יוצר דו־שיח בין החומרים ההיסטוריים לאלו העכשוויים. אין כאן שחור ולבן, רק הפיתולים האינסופיים והעקובים מדם של התפתחות המאה ה־20.

סמולר מראיין בספר את פרופסור אסא כשר, מחבר הקוד האתי של צה"ל, שמהווה מעין מחשבון לפעולות תגמול: אם פלסטיני הורג ישראלי אחד, כמה פלסטינים מותר לצה"ל להרוג בתמורה? סגנונו העובדתי והאלגנטי של סמולר מבליט את הזוועה שבדבר.

ואז חוזרים לפולין שלאחר המלחמה ולאוכלוסייתה היהודית, שהוכחדה כמעט במלואה. במה שמהווה שינוי מסחרר נוסף בעמדתה, הממשלה הקומוניסטית תכננה לספק הכשרה צבאית ליהודים־פולנים שרוצים להילחם בשורות ארגון ההגנה. 3,000 יהודים פולנים נסעו בעקבות כך לארץ ישראל. אולם, אחרי מאי 1948, כאשר התברר שישראל לא תצטרף לגוש הסובייטי, פולין שוב שינתה את עמדתה והעבירה את תמיכתה לערבים.

הרש היה מחויב לתרבות היהודית ולמהפכה המרקסיסטית. הוא נשאר בפולין ונאבק ליצור סינתזה בין השניים, גם כאשר הדבר נעשה יותר ויותר קשה. באחד הפרקים בספר יוצר סמולר דיאלוג אינטימי מדומיין עם הרש, בו הוא מנסה להבין את מהלך חייו המסובך של סבו.

הגיע הזמן שתכתב ביוגרפיה שלמה על הרש, אך "יהודי רע" לא ממלאת תפקיד זה. "האיזון בספר עדין מאוד, ומסובך מאוד לשמר אותו מפני שהוא עוסק בשלושה גורלות, שלושה גברים בני משפחה אחת", אומר סמולר. "לא רציתי שום שומנים. רציתי שהספר יהיה חד ויבש". סמולר מצליח להעלות בספר שאלות דחופות ורלוונטיות, אך הוא נכשל לספק תשובה מלאה ומספקת. הקורא נשאר עם תחושה שיש צורך במעט מאותו שומן שסמולר טרח כל כך לסלק.

מחוק מההיסטוריה

החיים היהודיים כיום מאופיינים בחוסר המשכיות בין הדורות. כיצד ניתן ליצור קשר עם הסבים שלנו ואף עם ההורים שלנו? סמולר נאבק כדי להבין את מחויבותו המוחלטת של הרש למערכת פוליטית שהתבססה על ההנחה המופרכת לפיה סטליניזם פולני־יהודי הוא דבר אפשרי.

כיצד הוא נשא את המתח הזה ומדוע? השאלות הללו אינן קלות או פשוטות, אך הן חשובות. סמולר, שאינו קורא עברית או יידיש, לא מסוגל לענות עליהן. ללא גישה לכתיבתו של הרש ביידיש, אין כל אפשרות להבין את הבסיס לבחירותיו. בקריאה בכתבי המקור של הסב, מתגלים כמה מפתחות לפתרון החידה שהנכד כלל לא היה מודע לקיומם. לדוגמא, אחד הכרכים של הממואר שכתב הרש ביידיש, "וו ביסטו חבר סידורוב?" ("איפה אתה חבר סידורוב?") נפתח בתקופת המלחמה הקשה בין צבא פולין לצבא האדום בשנים 1919–1918. בתקופה זו צבא פולין ערך פוגרומים איומים, ואחיו של הרש, נתן ("נוסן" באשכנזית), נעצר לצד צעירים יהודים־סוציאליסטים אחרים ונורה למוות. השתתפותו של הרש במועצת הפועלים המקומית סיפקה לו חלופה ללהיות קורבן.

אין זה נדיר שהאידאולוגיה המהפכנית של צעירים יהודים עוצבה על ידי רגשות חולשה וחוסר אונים. תהליך התבגרותו של הרש התרחש באותו רגע קצר בהיסטוריה שבו אפשר היה לחוות ביידיש בלבד את הלהט המהפכני הצעיר. הוא למד במחלקה ליידיש באוניברסיטה במוסקבה ועבד בעיתון הסטודנטים "מערבקע". לאחר שראה מקרוב את הפוטנציאל של הקומוניזם היידי שלאחר מלחמת העולם, מחויבותו של הרש לפרדוקסים ששחקו אותו מובנת יותר.

ב–1949 ביקר פול רובסון, הזמר־שחקן־פעיל פוליטי האמריקאי האגדי, באתר שבו עמד גטו ורשה. ניתן להניח שהוא פגש בביקורו את הרש. היה להם חבר משותף, משורר היידיש איציק פפר. באותה תקופה היה רובסון אחד האנשים המפורסמים בעולם, אך סירובו להוקיע את ברית המועצות ואת סטלין הובילו לכך שנשכח לאחר מותו.

גורלו של רובסון היה כגורלם של אלפי קומוניסטים יהודים נלהבים שראו בו אחד מהם, ושנמחקו לעתים קרובות מתולדות יהדות ארצות הברית. בסרט התיעודי שיצר לו ריד על בת דודתו המבוגרת ממנו, "שירלי האדומה", המלה "קומוניזם" לא נזכרת ולו פעם אחת, למרות עשרות שנים של פעילותה הפוליטית ואף שהיתה נשואה לעורך העיתון הקומוניסטי ביידיש "מורגן פרייהייט", פול נוביק. בדוגמא נוספת, הסופר אירווינג האו הקדיש פרק שלם לעיתונות ביידיש ב"העולם של הורינו" (1976), ספר היסטורי מקיף לכאורה על המהגרים ממזרח אירופה והעולם שבנו בלאוור איסט סייד, אך סילק ממנו לחלוטין את העיתונות הקומוניסטית ביידיש.

בשנים האחרונות הדור הצעיר של יהודי ארצות הברית מגלה עניין מחודש באותם קומוניסטים יהודים ובתנועת הבונד הלא־ציונית. צעירים אלו תרים אחר עבר שיכול לשמש אותם ומסתכלים מעבר לנרטיב הרשמי של הקהילה. אולם, מאמציהם מעלה סדרה של שאלות קשות. ללא ידע היסטורי מספק, הם אינם מצוידים כהלכה להתעמת עם המבוכות שגודשות את העבר. במקומות שבו מחפשים גיבור, עלולים למצוא נבל — לעתים, שני הצדדים הם חלק מאותה הדמות. האם אנחנו באמת מוכנים לפגוש את הסבים הרעים שלנו?

רוחל קפריסן היא עיתונאית פרילנס הפועלת בניו יורק וכותבת טורים על התרבות והאמנות היידיש בת ימינו. קפריסן קיבלה מענק מחקר מטעם LABA ב–2019 והיא תכתוב מחזה שיעסוק בהתנגשות התרבותית בין התיאטרון האוונגרד ביידיש שהתקיים בין המלחמות ובין האקדמיה המודרנית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ