"אני מבקש אותך כי לא כועסת לי": מחברת אבודה של קפקא היא עדות למשיכתו לעברית

מחברת העברית של הסופר חולצה לאחרונה מכספת בנק בציריך. מצויים בה טיוטת מכתב שניסח קפקא למורתו הצעירה לעברית ותרגולי מלים וביטויים. את אחד מהם הוא הקיף במסגרת: "איבד את עצמו לדעת"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מחברת העברית של קפקא. דיווח על שביתת המורים בישראל

"ע(ל)מתי הנכבדה! לפני הצהריים חיכיתי עליך בהתאם להתוועדות אבל אתמול שכחתי בהתרגשות העברית כי היום נצרך ללכת לרופא. אני מבקש אותך כי לא כועסת לי וכי את מראה אבתך בחכ עלי עצלי רגע קטן. אני אשוב בקרוב כי לא אחכה אצל הרופא אם אראה שם רבים חולים בחדר המחכים".

במבט ראשון המכתב הקצר הזה, ששלח גבר לאשה לפני קרוב למאה שנים, אינו מעורר עניין מיוחד. העברית עדיין לא היתה שגורה בפיו של הכותב, הקריאה בו לא קלה, אך גם מעבר לטעויות הדקדוק ושגיאות ההגהה, התוכן לא מאוד מרגש. לא כל המלים שכתב מחבר המכתב מובנות. אחדות חסרות או כוללות טעויות, אבל המסר עובר. הכותב מבקש להודיע לחברתו כי יאחר לפגישה שקבעו מפני שיש לו תור לרופא.

הדבר שהופך את המכתב מפיסת נייר חסרת עניין למסמך היסטורי בעל ערך (ושווי כספי לא מבוטל) הוא, כמובן, זהותו של המחבר: אנשל קפקא, המוכר יותר בשמו הנוכרי פרנץ, אחד מגדולי הסופרים בני המאה ה–20. הקיץ, 95 שנה לאחר מותו של קפקא בטרם עת, נחשפת לציבור טיוטת המכתב, כפי שנוסחה במחברת עברית של הסופר, בתום עשרות שנים שבהם המסמך הוסתר.

מחברת העברית של קפקא. "אל תהיי כועסת אני כועס כבר די לשנינו"צילום: עיזבון מקס ברוד /

טיוטת המכתב הוא אחד הפריטים המסקרנים ביותר באוסף כתבי קפקא, שהגיע בחודשים האחרונים לידי הספרייה הלאומית בירושלים לאחר שהיה סגור במשך כמה עשורים בכספות בנק בציריך בשווייץ. הבעלים של הכספת היתה אסתר הופה, מזכירתו של חברו הקרוב של קפקא, מקס ברוד. במקום למלא את צוואתו של ברוד, שנפטר ב–1968, ולהעביר את עזבונו ובהם מסמכי קפקא לארכיון ציבורי, היא מכרה אותם במשך עשרות שנים לכל המרבה במחיר. את מה שלא הספיקה למכור, הפקידה בכספות, אולי כדי להבטיח את רווחתם של יורשיה.

ערב מותה ב–2007, ניסתה הופה להוריש את מסמכי קפקא גם לבנותיה, חווה ורות. אולם בקיץ האחרון, בתום משפט ממושך שסוקר ב"הארץ" בהרחבה, הוצאו המסמכים מידי המשפחה (בנותיה של הופה מתו אף הן בעשור האחרון) ועברו לידי הספרייה הלאומית.

מבין המסמכים, שכוללים טיוטות של כמה יצירות בולטות של קפקא, בהן "המכתב לאב", מעניין במיוחד לבחון את כתבי היד העבריים של הסופר. כמו יהודים רבים שחיו בפראג בתחילת המאה שעברה, קפקא היה רב־תרבותי ולשוני, ונע בין המרחב היהודי, הצ'כי והגרמני. את יצירותיו הספרותיות, כמו גם את רוב מכתביו ויומניו, כתב בגרמנית. ואולם באחד המכתבים שחולץ מהכספת, פונה קפקא למורה לעברית שלו, פועה מנצ'ל (בן טובים), בעברית.

"בטרם את תתקני כל השגיאות במכתב […] אהיה כבר שוב בבתיך. רק על כן עשיתי שגיאות […] אני הכינותי גם ספר תחת מכתבי. ספר שאולי תענין אותך. אבל אם אי אפשר לך להמתין כתבי מתי את תבואי מחר. כי אני מקוה בטח, כי את תשמחי אותי בלכתך מחר. עוד פעם אחת: אל תהיי כועסת אני כועס כבר די לשנינו".

קפקא בפראג, קפקא בפראג, ב–1921-1920. ייתכן שהותיר עוד חומרים בעבריתצילום: Sovfoto / UIG / Getty Images

המשפט האחרון — הקפקאי למדי — מעיד יותר מכל על האותנטיות של המסמך.

"קפקה דיבר עברית"

מנצ'ל נולדה ב–1903 בירושלים, 20 שנה אחרי קפקא. היא למדה בגימנסיה העברית רחביה אצל המורה פרופ' שמואל הוגו ברגמן, חברו של קפקא מפראג, שעלה לארץ ב–1920 ולימים היה לרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית. לאחר לימודיה הוא סייע לה להשיג מלגת לימודים באוניברסיטה הגרמנית בפראג, לשם יצאה על מנת ללמוד מתמטיקה.

כדי להתקיים, עבדה מנצ'ל כמורה לעברית. אמו של ברגמן, שאצלה התאכסנה, הפגישה אותה עם סופר יהודי צעיר שלא הסתפק בידיעת עברית אקדמית — שבה השתמשו סופרים ופרופסורים בני דורו — וביקש ללמוד עברית "מדוברת" לקראת אפשרות לעלות לארץ ישראל. הצעירה הארצישראלית קיבלה עליה את המשימה, בלי לדעת שאחרי מותו הקרוב יוכר תלמידה כאחד מחשובי הסופרים במאה ה–20.

מסוף 1922 החלה מנצ'ל להעביר לקפקא שיעורים בשפת הקודש. היא היתה אז בת 19, קפקא בן 39. השיעורים התקיימו בחדרו בבית הוריו, שם קיווה להחלים מהשחפת שבגינה יצא לפנסיה מוקדמת מעבודתו כפקיד בחברת ביטוח.

את צעדיו הראשונים בשפה החל קפקא עוד ב–1917, השנה בה אובחן כחולה בשחפת. הוא למד לבד ועם חברים, בהם מקס ברוד ופליקס ולטש. בין היתר למד קפקא אצל המשורר העברי הנשכח מרדכי לאנגר, חסיד בעלז. האחרון סיפק ב–1941 עדות מסקרנת לידיעת העברית של קפקא: "קפקה דיבר עברית. תמיד דיברנו עברית בינינו בזמן האחרון. הוא, אשר תמיד היה מבטיח וחוזר ומבטיח שאינו ציוני, למד את שפתנו בשנות העמידה ובשקידה רבה למד אותה, ושלא כשאר ציוני פראג, דיבר עברית רהוטה. הדבר גרם לו נחת רוח מיוחדת, ונראה לי, שלא אגזים אם אגיד, שהתפאר בלבבו בידיעתו זו".

מחברת העברית של קפקא. לפי אחת העדויות, ברוד אמר שיש בעזבון יותר עברית מגרמניתצילום: עיזבון מקס ברוד /

בהמשך תיאר לאנגר סצינה מסמרת שיער, ממנה עולה כי קפקא ממש דיבר עברית בקולו ולא רק ידע קרוא וכתוב. "כשנסענו בחשמלייה (רכבת חשמלית) ודיברנו על האווירונים, אשר סבבו באותה שעה בשמי פראג, הצ'כים השומעים אותנו, בשומעם את צלילי שפתנו, אשר ערבו כנראה לאוזניהם, שאלונו מה עתה אנו דוברים. וכאשר ענינו להם מה שפה היא ועל מה נדבר בה, התפלאו שאפשר בעברית לשוחח אפילו על מטוסים... מה צהלו פניו של קפקה מרוב שמחה וגאון!". ב–1922 העתיק קפקא למחברתו, בסיוע של מנצ'ל, מלים וביטויים מהרומן "שכול וכישלון" של יוסף חיים ברנר שעניינו אותו, עדות לרמה הגבוהה אליה הגיע בעברית.

השיעורים עם מנצ'ל לא האריכו ימים. ב–1923 היא החליטה לשנות כיוון מקצועי ולוותר על רצונה להיות מורה למתמטיקה בגימנסיה בירושלים. היא עזבה את הלימודים בפראג והתכוננה לצאת ללמוד פדגוגיה בברלין, ושם עבדה במוסד "אהבה" המפורסם, בו טופלו פליטים ויתומים ממזרח אירופה. בקיץ 1923 יצאה מנצ'ל עם קבוצת ילדים למחנה נופש ומשם התכתבה עם קפקא וסיפרה לו על חששה מתגובת הוריה נוכח החלטתה המקצועית.

קפקא השיב לה, בעברית, וניסה להרגיע אותה. "אינני מבין כליל את דאגותיך משום איזו התנגדות של הורייך ללימודך. אני חשבתי כי כבר קבוע כי את תשבי בארפ (אל צחקי) עוד שנה וחצי וגם אינו עוד קבוע? ודווקא עתה יכריעו את השאלה הזאת? אגב, אי אפשר שאת קבלת כבר מכתב של הוריך, אשר בו תמצאי את תוצאת שיחה של הוגו (ברגמן, ע"א) אם הוריך. גם אשת־הוגו אשר עמה דברתי היום לא קבלה עד עתה מכתב מאישו מירושלים. אבל אני מבין היטב את הבהלה אשר בה מחכים מכתב חשוב. הנודד כל זמן. כמה פעמים בחיי בערתי בחרדה כזאת. פלא שאיש לא יהיה לאפר מאוד קודם כשה יהיה במציאות. צר לי מאוד כי צריך גם לך לסבול ככה, פועה מסכנת חביבה. אבל בינתיים בא כבר המכתב והכל טוב". חוקרי קפקא טרם פענחו את המכתב עד סופו, כך שחלק מהדברים אליהם הוא מתייחס אינם ברורים.

ככל הנראה, מנצ'ל אף ביקרה את קפקא בתקופה זו, שכן באוגוסט 1923 הוא כותב לידידה אחרת בגרמנית: "לאחרונה, באה לבקרני ידידה טובה החיה בפלסטינה. זו שספרתי לך עליה. הביקור היה קצר מאוד אולם בטחונה העצמי ועליזותה, נשארו עמי וחיזקו אותי עוד זמן רב".

איור מתוך המחברתצילום: עיזבון מקס ברוד /

עם זאת, בהמשך ניתק הקשר בין קפקא ומנצ'ל. לפחות כך עולה מעדותו שלו, בחודשי חייו האחרונים. בנובמבר 1923 כתב לרופאו וידידו, רוברט קלופשטוק: "לא ראיתי את פועה מזה חמישה שבועות, היא נעלמה מחיי לגמרי ואפילו לא עונה על גלויות". ולאחר חודש כתב: "אינני יכול להגיע אליה מזה חודשים. אולי העלבתי אותה?".

ב–1925 סיימה מנצ'ל את לימודי ההוראה בסמינר בברלין ושבה לארץ עם בעלה, אותו הכירה בגרמניה, יוסף מנצ'ל. בהמשך עסקה בהוראה וב–1954, לאחר מות בעלה, עברה לבאר שבע, שם הקימה וניהלה את בית הספר התיכון מקיף א'.

הנסיעה — אינני יודע

לימים תרמה מנצ'ל כמה ממחברות העברית של קפקא, אותן כנראה העניק לה, לספריה הלאומית — בה עבדה כמקטלגת בצעירותה. לצד המחברות הללו, שמר קפקא בידיו לפחות מחברת עברית אחת נוספת. זו התגלגלה, עם יתר עיזבונו, שעבר ב–1939 מפראג לתל אביב בתיווכו של מקס ברוד. לא ידוע עדיין מדוע בחר ברוד לא לפרסם בחייו את המחברת או להעבירה בעצמו לארכיון או לחוקרים. בגלל שהפקיר אותה בידיה הבלתי נאמנות של אסתר הופה, רק במזל היא ניצלה מכליה או מאבדון. בקלות יכולה היתה המחברת להתגלגל דרך מכירה פומבית אל ידיו של סוחר כתבי יד אלמוני, שגם אם לא שמע על קפקא מימיו — היה מבין כי הגיע אליו נכס ששווה להחזיק בו.

כך או כך, המחברת הצטרפה לאחרונה לאוסף מחברות העברית של קפקא, ששמור בספרייה הלאומית. בדפים אחרים במחברת, לצד נוסח המכתב לפועה מנצ'ל, מצויים תרגולי מלים חדשות שקפקא למד בעברית. אחד הביטויים שהקיף במסגרת היה "איבד את עצמו לדעת". לצד זאת, כתב שמות של בעלי מקצוע: רופאת שיניים (הא' מנוקדת בצרה), עורכי דין ומהנדס, וכן המלים מחוסר עבודה, תעמולה, הכרה, סגנון לקוי, ליקוי חמה, מן ההכרח, מוכשרים, ביקורת, חרם, ראינוע, המלצה ותעמולה.

במחברות עברית אחרות של קפקא באוסף נמצאות גם המלים שחפת, דיכאון ומקק — כל חובב קפקא מיד מבין מדוע. לצדן הוא כתב גם: "גאון, גאוני, גאוניות, כרת ברית, דבר, הישמד, הטבה, הופעה, מלשין, מלשינות, צפיפות". ויש גם מלים שאינן רווחות בשפת היום יום כמו כחש, תרבית ומוך.

במחברת שהתגלתה לאחרונה והועברה לספריה הלאומית תיעד קפקא גם אירוע היסטורי שהתרחש ב–1922 בארץ ישראל, וכנראה עניין אותו: שביתת מורים. ייתכן כי הסופר העתיק קטע שקרא במקום אחר, או שחיבר את הטקסט בעצמו: "מהאנחות הכבדות והעמוקות הבוקעות ועולות מתוך הלחץ הכלכלי שהציונות והעבודה הא"י נתונות בו לקחו המורים תשעה קבים ושמונה קבים מאלה לקחו מורי ירושלים. אין קץ לאיומי־שביתות ואין מספר למחאות ולתזכירים העפים מהכא להתא [מפה לשם] בסגנון מרעיש עולמות. מתקבל רשם כי אכן נפלו המורים במצבם לרע מכל העובדים את עבודה הישוב והם היחידים הסובלים ומקופחי השכר".

מקס ברוד, ב-1937. לא ידוע מדוע בחר לא לפרסם בחייו את המחברתצילום: Getty Images

במחברת אחרת שהגיעה לאחרונה לספריה הלאומית, ומלאה באיורים פרי עטו של קפקא, מופיע פרגמנט ספרותי תחת הכותרת "הנסיעה — אינני יודע". בתוכו, בין השורות שנכתבו כרגיל בגרמנית, מופיעה מלה אחת בעברית, "סנאית". קפקא הכיר את המלה בזכות ספר לימוד העברית של משה רות, שבו מופיע סיפור בשם "יער" ובו תיאור של משפחה שמטיילת ופוגשת סנאי קטן.

העדויות ה"חדשות" לידיעת העברית של קפקא מצטרפות לאינספור אחרות, שפזורות ומסתתרות בין כתביו. ב–1920, בעת ששהה בחופשה מחוץ לפראג, פטפט קפקא בעברית עם אחד האורחים, סוחר שטיחים יהודי מטורקיה. "החלפתי עמו כמה מלים בעברית המועטה שלי", התגאה במכתב ששלח משם. במכתב אחר, שכתב לארוסתו יולי ווריצ'ק, שילב את המלים "מנוחה נעימה", בעברית. במכתב לאחותו, אוטלה, התייחס הסופר לידיעת העברית של בתה, אחייניתו ורה, שהיתה אז תינוקת. "היא בטוח מאוד מוכשרת. אחרי הכל, היא כבר מדברת עברית, כמו שכתבת", כתב. בהמשך ביקש מאחותו לתקן טעות בהגיית המלים של בתה. "היא לא מבטאת את המלה באופן מדויק", כתב קפקא, והסביר איך על אחייניתו הפעוטה לומר את המילה "העם".

ההיסטוריונית והבלוגרית ענת פרי איתרה בארכיונים רמזים שונים לכך שקפקא הותיר אחריו עוד חומר בעברית, אשר לא ידוע מה עלה בגורלו. לפי אחת העדויות, ברוד סיפר כי בעיזבון קפקא "יש יותר עברית מגרמנית" — במלים אלה ממש. בפעם אחרת כתב ברוד כי קפקא הותיר "הרבה מאוד מחברות לימוד עברית". לאן נעלם החומר הזה, והאם מסתתר בו גם סיפור שלם בעברית פרי עטו? אולי הוא ממתין בכספת נוספת, סודית, אולי כבר נמכר ויצוץ עוד מאה שנה במכירה פומבית. ואולי לא נדע לעולם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ