הפחד החילוני מפני החרדים הוליד שיח של שנאה

גם אם החרדים ישרתו בצבא וילמדו לימודי ליבה, החילונים ימשיכו לראות בהם סכנה. השיח על "שוויון בנטל"מסתיר אמת פשוטה: החילונים לא רוצים שיהיו חרדים. ואם כבר יש, עליהם לוותר על אמונותיהם ולאמץ את הערכים החילוניים־ליברליים

חיים ולדר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חיילים בגבול עזה, ב-2012
חיים ולדר

כמי שנפגש רבות עם חילונים, אני נתקל לאחרונה בגילויים רבים של פחדים מפני חרדים. ליתר דיוק, פחד לגבי העתיד בגלל החרדים, שבא לידי ביטוי בקשת רחבה של דרכים: מביקורת קשה, דרך זלזול נורא, בואכה שנאה כבושה ועד לפחד טהור ומזוקק שאינו חבוי כלל. העובדה שהציבור החרדי העניק לשתי המפלגות המייצגות אותו 16 מנדטים בבחירות האחרונות מבעיתה את כל מי שחונך לראות בציבור זה גוש שחור, תרתי־משמע, שמסכן את אורח החיים הליברלי ומאיים על עצם הקיום החילוני בארץ. אם לא עכשיו, אז בעוד 20 שנה.

פחד וחשדנות כלפי השונה מזוהים בדרך כלל עם פרימיטיביות ובורות. אולם בכל הנוגע ל"פוביה החרדית" של החילונים, הפחד גדל בהתאמה ל"איכותם" והשכלתם של המפחדים. דווקא הציבור שמהווה את הפריפריה החברתית של ישראל לא פוחד מהחרדים — אולי מפני ששני הציבורים נפגשים יותר זה עם זה, אולי בשל הקרבה לדת ואולי משום שליברליות היא לעתים כסות להתנשאות ולדעות קדומות.

הפחד מפני "מדינת הלכה" יצר "מדינת הלכה חילונית" — שבה על התושבים נכפים ערכים ואורח חיים חילוני. הפחד מפני כפייה דתית יצר כפייה חילונית. הפחד מפני הדתה יצר רצון עז לחלן את הציבור החרדי בכל דרך אפשרית.

הספרייה הלאומית בירושלים, ב– 2014. במגזר הציוני־דתי מתגייסים ולומדים לימודי ליבה, ועדיין החילונים לא מקבלים אותםצילום: אמיל סלמן

בשיחה שקיימתי לאחרונה עם כמה אנשי חינוך חילונים המזוהים עם השמאל, הם דיברו באופן גלוי על הפחד מהדמוגרפיה החרדית והביעו ודאות מוחלטת — ושגויה לחלוטין — שכאשר יהיה רוב חרדי בישראל, הם לא יוכלו לחיות כאן יותר.

שאלתי אותם מה צריכים החרדים לעשות כדי שיפסיקו לפחד מהם ולראות בהם סכנה. "אנחנו דואגים רק שתהיה שותפות בנטל", אמרה הבכירה במשתתפים, הממלאת תפקיד בכיר בתחום החינוך, "שהחרדים יתגייסו לצבא ושתוכנית הלימודים שלהם תהיה כזו שתאפשר להם להשתלב בשוק העבודה".

"ואז יהיה בסדר?"

"ברור. למה שתהיה לנו בעיה עם החרדים?"

"מעניין", אמרתי, "יושב כאן אתנו איש חינוך מהמגזר הציוני־דתי. הם עשו את זה. הם לומדים לימודי ליבה, מתגייסים לצבא, משתלבים בשוק העבודה, חלקם מתלבשים כמעט כמו חילונים. כעת, עם יד על הלב, עם מי יש לכם בעיה גדולה יותר? אתנו או אִתם?"

היתה לנוכחים מספיק הגינות כדי להודות: "נכון, עם דתיים־לאומיים 'כמו סמוטריץ'' יש לנו בעיה גדולה יותר".

חיילי צהל בגבול עזה, ב-2012. במקום לחפש מי התחיל את המאבק, אולי הגיע הזמן לחשוב איך לסיים אותוצילום: ניר כפרי

"הבנתם?" אמרתי לבני שיחי. "הציונות הדתית הלכה לקראת החילונים ככל שיכלה, ומה היא קיבלה? לעג, רדיפה וגירוש. תודו לפחות, שאם גם החרדים היו נענים לדרישות החילונים בתחום החינוך והצבא, זה לא היה עוזר למצבם — רק מחמיר אותו".

שמורת טבע של חרדים

את הפחד החילוני מפני הדמוגרפיה החרדית וההשתלטות הצפויה על אורח החיים בישראל ראוי להפיג. דווקא הסירוב החרדי לשרת בצבא אמור להרגיע את החילוני־הליברלי, לא להרגיז אותו. כל מי שרוצה להגיע לעמדת כוח בישראל מבין שהצבא, המשטרה ובית המשפט הם הגופים שבאמצעותם ניתן לשלוט. אם החרדים היו מעוניינים לכפות את אורח החיים שלהם על כלל האוכלוסייה, הם היו צריכים להידפק על לשכות הגיוס, לדאוג שיהיו בצבא חיילים "משלהם" ולהפעיל את קשריהם הפוליטיים כדי לשבץ את עצמם במערכת המשפט ובמשטרה. אולם החרדים מזניחים את התחומים הללו, אפילו בורחים מהם. אין כמעט שופטים חרדים — ודאי שלא בבית המשפט עליון — בחורי ישיבות לא משתלבים בצבא וח"כים של יהדות התורה נמנעים במפגיע מליטול תפקידי שרים. כדי להכריח את יעקב ליצמן לכהן כשר, יאיר לפיד היה צריך לחוקק חוק מיוחד.

כך מתנהגים מי שרוצים להשתלט על המדינה ולכפות על החילונים את אמונתם? אם החילונים כל כך פוחדים מהחרדים, האם לא כדאי לעצור ולחשוב אם הם בכלל רוצים אותם בצבא?

תחבורה ציבורית בשבת, בתל אביב בחודש שעברצילום: תומר אפלבאום

האמת, זו שהחילונים לא רוצים להודות בה, היא שגם אם החרדים יתגייסו לצה"ל וילמדו לימודי ליבה, הפחד מפניהם לא ייעלם אלא ילך ויגבר — ואתו גם השנאה. והאמת היא שהחילונים־הליברלים לא רוצים חרדים בצבא ולא באמת מעניין אותם מה או כיצד הם ילמדו.

האמת הצרופה, זו שאיש לא מעז לומר אותה אפילו בשקט, היא שהחילונים־הליברלים לא רוצים שיהיו חרדים. יותר נכון, הם מוכנים שיהיו חרדים — אבל לא הרבה ושלא תהיה להם השפעה; מוכנים ל–400 חרדים שלהם בן־גוריון העניק פטור מגיוס. מעין שמורת טבע לא מזיקה של חרדים, בעלת ערך אנתרופולוגי. החילונים מוכנים להשקיע מיליארדים בשמורה כזו, שניתן יהיה לבקר בה, להאיר פנים ולהרגיש הכי נאור בעולם — אני הליברל שמאפשר לילידים הללו להתקיים.

מכיוון שבישראל של היום חלום השמורה התפוגג, החילונים מוכנים להתפשר על יותר. הם מוכנים שהחרדים ימשיכו לקרוא לעצמם חרדים, אבל עליהם ללמוד את חומרי הלימודים של החילונים — כולל תורת דארווין המנוגדת לאמונתם — ולוותר על הערכים הלא־ליברליים שלהם, כמו לימוד ושהייה בהפרדה והאיסור על שירת נשים. כמו כן, שלא יעזו לחשוף את הילדים החילונים לערכים דתיים כמו אמונה באלוקים, תפילה, שמירת שבת, עולם הבא וגן עדן וגיהינום. הילדים החילונים לא צריכים אפילו להכיר את המושגים של החרדים. מנגד, ילדי החרדים חייבים ללמוד ואף לחיות על פי המושגים החילוניים־ליברליים.

מי התחיל?

סביר להניח כי החילונים רוצים איזו הכאה על חטא מצד החרדים. אז הנה: יכול להיות שהגזמנו. שהרמנו קצת את הראש, או אפילו חטאנו בחטא ההיבריס וזלזלנו בחילונים ובערכים שלהם. החילונים סבורים שהחרדים התחילו את העימות האידיאולוגי, עם הזלזול בערכי החילונים והרצון להחזיר אותם בתשובה. אך אולי הדבר שווה בירור קצר, כדי לגלות "מי התחיל" באמת.

אירוע בהפרדה בירושלים, בשנה שעברה. פחד לא מבוסס מפני "מדינת הלכה"צילום: אמיל סלמן

לצורך כך, יש לחזור 270 שנה אחורה, לתקופת ההשכלה. לפני תקופה זו, כל היהודים — כל אבות אבותיהם של החילונים — היו חרדים. ואז הגיעה האמנציפציה, משה מנדלסון, והשאר היסטוריה. דרכם של אבות ההשכלה להחריב את העולם הישן היתה ביטול ערכי הדת וזלזול במאמיניה, כמו גם כפייה לחנך על פי ערכי העולם הגוי ולמחוק ככל שניתן את מצוות התורה וערכי היהדות. אז מי היה הראשון לכפות את דרכו על הצד השני?

אך במקום לחפש מי התחיל את המאבק, אולי הגיע הזמן לחשוב איך לסיים אותו. הפתרון חייב להיות הכרה הדדית.

אמנם קשה לחילוני־ליברלי להכיר בתרבות שמקדשת את האמונה בבורא עולם ולימוד תורה, תרבות עתיקה שנשמעת להלכה ושנראית כנוגדת את הערכים הליברליים שחודשו בעשרות השנים האחרונות. ואמנם, קשה לחרדי מאמין להכיר בתרבות המנוגדת לתורה ולהלכה, שנראית לו יותר כאופנה ולא כערכים יציבים ושורשיים. אך אלה כמו אלה יהיו חייבים לשבת ולהגיע להבנות כי "איש באמונתו יחיה" וכי הדרך היחידה להתקיים היא להגן על ערכי האחר, גם אם אתה חולק עליו לחלוטין.

אנו חיים בארץ שאין רבות כמותה. הצלחנו להסתדר כאן לא רע עד עכשיו. כעת נוצר מצב ששני המחנות עומדים זה מול זה, מוכנים למאבק. כולם יודעים איך זה מתחיל וההיסטוריה יודעת איך זה נגמר. כי כשאח נגד אח, המנצח תמיד מפסיד.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ