לאחר תבוסת קורבין, יהדות בריטניה מתחילה לאחות את הפצעים

הקהילות היהודיות התאחדו בשנים האחרונות סביב המאבק בגילויי האנטישמיות בלייבור ובעומד בראשה. כעת, אחרי שקורבין ומפלגתו הובסו בבחירות, יהודי בריטניה מנסים לשקם את תחושת הביטחון שאפיינה את חייהם במשך עשרות שנים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קורבין בלונדון, החודש. רוב אזרחי בריטניה זנחו את הלייבור, בין השאר בגלל אישיותו מעוררת המחלוקת

בכל מקום בעולם שבו יש קהילה יהודית גדולה, משגשגת ובטוחה בעצמה, אף פעם לא מדובר בקהילה אחת — אלא במאות.

החופש לחיות כיהודים וכאזרחים שווי זכויות מאפשר גם גיוון יהודי טבעי. כאשר אין איום קיומי, לא צריכים כולם להצטופף יחדיו לשם הגנה. לכן המונח "הקהילה היהודית" בארץ דמוקרטית שבה מתגוררים רבבות יהודים הוא כמעט תמיד אשליה. יש קהילות חרדיות, דתיות, רפורמיות וקונסרבטיביות; קהילות שכל קיומן נע סביב מרכז תרבות או תנועת נוער יהודית; קהילות של ערים גדולות ושל עיירות; קהילות רשמיות וכאלה שאין להן שיוך ארגוני או דתי, שמתאספות יחד כמעט ביד המקרה. לכל קהילה ההנהגה והממסד שלה, ולכאורה נדמה כי הן כמעט לא זקוקות זו לזו וחיות בנפרד לגמרי. ישראלי שמשוכנע שפגש את "הקהילה היהודית המקומית", בדרך כלל לא מבין שלמעשה פגש רק בקהילה אחת מני רבות שמתקיימות באותה המדינה, שונות מאוד זו מזו.

לקח לי זמן להבין, כאשר בשנות ה–30 המאוחרות שלי התחלתי פרק שני בחיי בבריטניה, שאין כמעט דמיון בין הקהילה היהודית שהתוודעתי אליה ובין זו שהכרתי בפרק הראשון. לא היה כל דמיון בין הקהילה הדתית־בורגנית הקטנה בשנות ה–80 במנצ׳סטר, שרוב חבריה הצביעו בהתלהבות למפלגה השמרנית של מרגרט תאצ׳ר, אהדו את יונייטד וקיימו את חייהם סביב קומץ מוסדות חינוכיים שניסו לשלב מקצועות כלליים עם לימודי יהדות, לבין היהודים שחייתי בקרבם בלונדון, 30 שנה מאוחר יותר. יהודי לונדון שהכרתי היו יהודים מבחירה, ללא מחויבות למסגרת קהילתית, שעיצבו את זהותם היהודית בתוך עיר של עשרה מיליון תושבים ומאה תרבויות; יהודים שחשו בנוח עם זהות מורכבת, קוסמופוליטית, שקבעו בעצמם את מינון היהדות בחייהם, באופן שלא סותר מחויבות עמוקה לזכויות אדם ורגישות חברתית. ומובן שכולם הצביעו לשמאל — ללייבור.

הפגנה נגד אנטישמיות בלונדון, בשנה שעברה. יהודים רבים ראו כיצד האנטישמיות החלה להופיע במפלגת הלייבורצילום: TOLGA AKMEN / AFP

לא הצלחתי ליישב את הפער הזה בין שתי חוויות וזהויות בריטיות־יהודיות; פער שבעיניי היה רחב בהרבה מזה שבין דתיים לחילונים בישראל, שלתחושתי חולקים זהות ישראלית אחת — עד שהרבנית הבכירה של התנועה הרפורמית בבריטניה, לורה ג׳אנר־קלאוזנר, אמרה לי ש״אין קהילה יהודית בבריטניה. יש מאה ואחת קהילות״. דרוש הרבה ביטחון עצמי לרב או מנהיג בקבוצת מיעוט כדי להודות ברבים כי הוא למעשה מייצג רק חלק קטן מהקבוצה. "יש ביטחון במספרים", נהוג לומר. מי שבכל זאת יכול לוותר על המספרים הגדולים ולהסתפק רק בחלק, ככל הנראה מרגיש שהוא חי בביטחון מלא.

אולם בארבע השנים האחרונות, הביטחון הזה נסדק. הבחירה בג׳רמי קורבין למנהיג מפלגת האופוזיציה העיקרית, הלייבור, איחדה 90% מיהודי בריטניה בחשש מפני ממשלה בראשותו, כך לפי סקרים. שאלתי בשנים האחרונות יהודים רבים בבריטניה ממה הם בדיוק חוששים. איש לא ידע לתאר את הפחד באופן מדויק. הם לא ציפו שממשלת קורבין תעביר חקיקה מפלה או תעודד אלימות נגד יהודים, אבל האמינו שמעמדם כבר לא יהיה מובן מאליו. הם ראו כיצד מתחילה להיווצר בחלקים מהמפלגה נורמליזציה לאנטישמיות, לעתים במסווה של אנטי־ציונות ולעתים לא מוסתרת, וחששו שתתרחב.

מי שמשוכנע שהאשמת מנהיג הלייבור ומקורביו באנטישמיות היתה תכסיס ציוני־ציני, שנועד כולו למנוע את היבחרו של פוליטיקאי שנלחם עשרות שנים למען זכויות הפלסטינים, יצטרך להאמין גם כי 87% מיהודי בריטניה שציינו שהם מאמינים שקורבין אנטישמי הפכו לפתאים גמורים או שקרנים. מתי היו כל כך הרבה יהודים תמימי דעים לגבי דבר כלשהו?

מאוחדים נגד

פתאום הקהילות היהודיות הנפרדות החלו להתאחד. אלפים שמעולם לא הפגינו — ודאי לא יחדיו — נאספו בכיכרות למחות נגד קורבין. ידוענים בריטים שמעולם לא הזדהו פומבית כיהודים הפכו את חשבונות הטוויטר לפלטפורמות אנטי־קורביניסטיות. בשנה שעברה, 68 רבנים מכל הקשת הדתית, מחרדים וחב״דניקים ועד רפורמיות, חתמו יחד על מכתב לקורבין ובו דרשו כי הלייבור תאמץ רשמית את ההגדרה הבינלאומית לאנטישמיות. אין תקדים למכתב כזה בתולדות העם היהודי. חלק מהחותמים לא מוכנים לשבת יחד עם חותמים אחרים, ובוודאי אינם מכירים בהם כרבנים. קורבין הפך אותם לנציגי קהילה יהודית אחת.

״לקורבין והדאגה מפני האנטישמיות היה אפקט עצום על יהודי בריטניה״, אומר ריימונד סיימונסון, מנכ״ל JW3 — מרכז התרבות היהודית בצפון לונדון, המקום היחיד אולי שבו חברי הקהילות היהודיות השונות מתערבבים. ״אבל זו אחדות הנובעת ממניעים שליליים. מזה שהרגשנו שהגב שלנו אל הקיר״. כעת, לאחר הבחירות שנערכו לפני שבועיים והסתיימו בתבוסה מוחצת של הלייבור, שהכניס לפרלמנט את מספר החברים מטעם המפלגה הנמוך ביותר מאז 1935, חושש סיימונסון שהיהודים כבר התרגלו למצב של עימות. ״אני מקווה שנוכל לחזור לעסוק בנושאים חיוביים, אבל נראה שיש מי שהתמכר למרירות הזו״, ציין. עם זאת, קורבין כבר הצהיר שיפרוש בקרוב מההנהגה, והלייבור נערכת לתקופת חשבון נפש ארוכה במדבר האופוזיציה.

יום הבחירות בבריטניה, החודש בלונדוןצילום: AFP

״אני מקווה שהיהודים יצליחו לשמר משהו חיובי מהתקופה הזו, שבה הנחנו בצד את המחלוקות הפנימיות שלנו״ אומר סיימונסון, בעצמו בוגר תנועת ״הבונים״ הציונית־סוציאליסטית, שמעיד על עצמו כי הצביע לייבור כל חייו עד לבחירות האחרונות, שבהן כבר לא היה מסוגל והצביע לליברל־דמוקרטים. ״יש לנו הרבה אתגרים פנימיים, כמו היחס לישראל או זכויות להט״בים בתוך הקהילה. נראה אם הרבנים יוכלו לארגן מכתב משותף גם על נושאים אלו״.

סיימונסון גם חושש לגבי השפעת אירועי השנים האחרונות על היחסים בין יהודים ומי שאינם יהודים. ״יש הרבה אנשים בבריטניה שמעולם לא פגשו יהודי", הוא מסביר, "ועכשיו, עם כל העיסוק באנטישמיות סביב הבחירות, אנחנו עולים ברדאר שלהם דווקא בהקשרים האלה. יש הנחה שכולנו ימניים, מצביעים לבוריס ג׳ונסון ומתמוגגים מהממשלה החדשה שלו״. בפועל, למרות החשש מפני קורבין, יהודים רבים לא נסחפו ימינה אלא הצביעו למפלגה הליברל־דמוקרטית. מלבד קומץ יהודים מהשמאל הרדיקלי שתמך בקורבין, יש גם כאלה שהמשיכו להצביע ללייבור כי לא היו מסוגלים אחרת, או כי תמכו במועמד המקומי שלהם לפרלמנט — אבל קיוו שכל עוד קורבין המנהיג, מפלגתם לא תזכה בשלטון.

סיימונסון חש על בשרו את הכעס בקרב היהודים. קורבין הגיע פעמיים בשנים האחרונות ל–JW3, במערכות הבחירות להנהגת הלייבור, כדי לקיים עימותים בין המעומדים לפני חברי המפלגה היהודים. בפעם הראשונה שהתמודד, ב–2015, היה האירוע מחויך למדי. למרות החשש שעלה כבר אז נוכח החברות של קורבין במרוצת השנים עם אנשי חמאס וחיזבאללה ומכחישי שואה למיניהם, בכל זאת היתה תקווה שניתן לבנות מערכת יחסים. בסוף העימות השתרך תור ארוך של אנשים שביקשו לצלם אתו סלפי. כעבור שנה נערכו בחירות מחודשות להנהגה, לאחר שחברי הפרלמנט מהלייבור מרדו בקורבין. בעת זו, כאשר הגיע קורבין לעימות מול המתמודד נגדו, האווירה היתה כעוסה בהרבה. היו אף גורמים יהודים שניסו לבטל את האירוע, האשימו את סיימונסון ב״סלחנות לטרור״ ואיימו עליו שיזכור ״מה קרה לרבין כשדיבר עם ערפאת״.

ג'ונסון לאחר ניצחונו בבחירות, החודש בלונדוןצילום: AFP

אולם גם לאחר שקורבין הובס בבחירות, יש מי שמתקשים להרפות. יהודים רבים מתבטאים בכעס כלפי כל פוליטיקאי בלייבור ותומכיה — גם המתונים שבהם שמתחו ביקורת על קורבין בכל תקופת הנהגתו — על שנותרו במפלגה תחתיו. יש גם חשש מפני מתיחות מול הקהילה המוסלמית, שנקטה עמדה הפוכה מהיהודים ו–85% מחבריה הצביעו ללייבור, ושרואה דווקא בראש הממשלה בוריס ג׳ונסון גזען. על אף שרוב אזרחי בריטניה זנחו את הלייבור לטובת מפלגות אחרות — בין השאר בגלל אישיותו מעוררת המחלוקת של קורבין — 32% כן הצביע למפלגה. חלקם עשו זאת בחירוק שיניים, ״למרות קורבין״, אבל רבים, בייחוד מצביעים צעירים, האמינו במשנתו הרדיקלית והתייחסו להאשמות האנטישמיות בזלזול. גם לאחר לכתו של קורבין, יש יהודים רבים שיתקשו לשכוח זאת. חברויות ארוכות שנים בין יהודים ולא־יהודים נהרסו סביב מערכת הבחירות. היהודים לא יכלו לקבל את היעדר הסולידריות שציפו לה מחבריהם בשמאל. מנגד, תומכי קורבין לא הבינו מדוע אנשים מאמינים ל״הכפשות״ שמפיצים על קורבין בתקשורת המיינסטרים.

מביטחון לטראומה

דילמות הזהות של יהודי בריטניה אינן שונות מאלו שקיימות במקומות אחרים בעולם: קהילות דתיות המטיפות להיבדלות למען המשכיות, מול אלו המשוכנעות שניתן לקיים חיים יהודים במשפחות מעורבות; המתח שבין ההזדהות עם ישראל לביקורת על מדיניותה; ההתמודדות עם חברה שנסחפת לימין הפוליטי וללאומנות, שבשוליה האנטישמיות — בבריטניה הצטרף לכל זה גם משבר זהות לאומי סביב ההיפרדות הצפויה מהאיחוד האירופי והתערערות הממלכה המאוחדת, שחלקים ממנה משתעשעים במחשבות על עצמאות. לנוכח כל אלה, ניתן היה לצפות שהמרכז־שמאל ישמש ליהודים רבים בית מחסה פוליטי. אולם דווקא במחנה זה רוב היהודים חשו לא רצויים בשנים האחרונות. אלפי חברי לייבור יהודים הרגישו שאינם יכולים להתבטא בחופשיות בלי להיחשד כציונים. הדבר הקרין החוצה גם על יהודים שאינם מהשמאל ושאינם פעילים פוליטית.

אין עוד מדינה באירופה שבה נהנו היהודים מתקופה ממושכת כל כך של שוויון וחופש, מבלי שעלה בה הפשיזם או הקומוניזם. לא רק שוויון פורמלי, אלא קבלה מוחלטת בכל תחומי החיים הציבוריים. ודווקא בצד השמאלי של המפה הפוליטית הרגישו היהודים שכבר לא מקבלים אותם. עבור יהודים שמעולם לא חוו אנטישמיות ממסדית, זו טראומה שלא תחלוף במהרה.

קורבין כעת בדרכו החוצה. השאלה שריחפה מעליו, אנטישמי או לא, כבר הרבה פחות רלוונטית. השאלה החשובה יותר היא לגבי יהודי בריטניה. האם ימשיכו להצטופף ולהתגונן יחדיו או שיחזרו בבטחה אל מאה הקהילות שלהם. ואולי תיווצר זהות בריטית־יהודית חדשה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ