כתבנו לפסקי הלכה הזויים

אם מחפשים את האשמים בהפיכתם של החרדים לבעלי הבית על היהדות בישראל,כדאי לבדוק גם את עבודתם של הכתבים לענייני דתות לדורותיהם

נתי טוקר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הפגנה נגד חוק הגיוס בירושלים, ב– 2014 . אמנון לוי: "אותי עניין מה המנגנון לבחירת אדמו"ר, מה המשמעות של הבגדים, מעמד האשה, מהי השפעת הרבנים ושאלות מהסוג הזה"
נתי טוקר

פסקי ההלכה של הרב פרוייכמן נחום מנדלברוט תמוהים במיוחד. הוא קובע כי אסור לאסטרונאוטים לאכול מוצרי בשר כאשר הם נמצאים בשביל החלב, הוא מורה להוציא במשחק קלפים את כרטיס המלכה מפאת צניעות ויש לו אפילו אסופה של דיני טחורים. אלא שהרב מנדלברוט כלל לא קיים. הוא דמות פיקטיבית שמפרסמת לעשרות אלפי עוקביה ברשת פסקי הלכה מופרכים במיוחד, אך בעלי חזות אותנטית, באמצעות עיבוד תמונה המדמה גזיר עיתונות.

הפעילות הסאטירית הזו מכוונת כביקורת שנונה בעיקר כלפי חלק מהרבנים ופוסקי ההלכה השונים, ואולם היא מכילה בתוכה גם ביקורת סמויה כלפי העיתונאים שפיתחו את פורמט פסקי ההלכה ההזויים שהתפרסמו באופן קבוע בעמודים האחוריים של העיתונים, כמעין אתנחתא קומית. דוגמאות לפסקי הלכה אמיתיים שפורסמו בעיתונות יש בשפע, מ"אסור לחרדים לסלסל פיאות בשבת" ועד "אם לעד בחופה היה אייפון — הנישואים פסולים".

כתבי הדתות לדורותיהם מודים כי ז'אנר פסקי ההלכה המשעשעים הוא דוגמה, מעט קיצונית אך מייצגת, לאופן שבו התקשורת הישראלית עסקה בסיקור היהדות. רוב כלי התקשורת הגדולים מקצים כתב ייעודי שתפקידו לכסות את תחום הדתות — עם בלעדיות כמובן לדת היהודית. אלא שכתבי הדתות עסקו במגוון רחב של נושאים — חוץ מסיקור היהדות.

במה הם כן עסקו? לא רק בפסקי הלכה מוזרים, אלא בעיקר בפוליטיקה החרדית שהתפתחה והתעצמה בעשורים האחרונים וסיפקה שפע של קונפליקטים ציבוריים מהדהדים; במסעות אנתרופולוגיים לחקר החברה השמרנית והמסוגרת; בעיסוק יתר באישים פוליטיים ורבנים בולטים שהתקשורת רוממה; ובעיקר — סיקור הדתות הפך לסיקור הדתיים, וכך המסגור התקשורתי העניק, שלא במתכוון, את הבעלות על הדת לנציגים ממגזרי המיעוט על חשבון שאר חלקי האוכולוסייה.

אמנון לוי
אמנון לויצילום: אייל טואג

העיתונאית טלי פרקש: "דרעי, יעקב ליצמן ומשה גפני נתפשים כחזות הכל, אבל יש מרחק אדיר בינם לבין הציבור. מה בין גפני לבין אברך תפרן מכולל חזון איש? מה בין דרעי, בוגר ישיבת חברון האליטיסטית, לבין ספרדי חרדי מהפריפריה? זה עולם אחר לגמרי"

תחום סיקור הדתות כפי שהוא כיום התפתח רק באמצע שנות ה–80. בעשורים הראשונים לקום המדינה היו בעיתונות כתבים שעסקו בסיקור העם היהודי והתפוצות ושתפקידם היה להציב זרקור גם על הבסיס הרעיוני של היהדות והקונפליקטים הפנימיים שהוא מייצר בישראל המתחדשת.

מי שבעיקר עיצבו את התחום היו אמנון לוי, אז בעיתון "חדשות" המנוח, ושחר אילן, תחילה בשבועון הירושלמי ״כל העיר״ ולאחר מכן ב״הארץ" שבאופן מודע מיקדו את הסיקור בחרדים. לוי עסק בעיקר באנשים, באורח החיים ובתרבות. הוא תיאר את סגנון הלבוש, המנהגים, המאכלים, הפוליטיקה הקהילתית הפנימית ואת חיי המין — והתרחק מעמדה שיפוטית. הוא פירסם גם את הספר "החרדים". אילן סיקר בביקורתיות רבה את המגזר ועסק רבות בהיבטים תקציביים ובסוגיות דת ומדינה. הוא כתב את הספר "חרדים בע"מ".

אילן, כיום כתב הכנסת של "כלכליסט", אומר כי כתבי הדתות אכן לא ממש עסקו בתחום הדתות. "צריך לזכור את הדבר הבסיסי ביותר — הסיקור של החרדים בישראל הוא לא סיקור של היהדות, אלא של המגזר", אומר אילן. לדבריו, "יש בעיתונים סיקור של העולם החרדי והדתי כמו כל תחום חדשותי אחר, דרך מבט עיתונאי שכולל ביקורתיות. לטעון שזה הסיקור של היהדות זה להוציא את היהדות מהקשרה. אני גם לא בטוח שחדשות זה המקום לסקר תרבות או דת. בחדשות אתה מסקר שינויים, אתה לא מסקר גישות רעיוניות. 'הארץ' סיקר חרדים במבט ביקורתי, אבל אין זה אומר שהוא סיקר את היהדות במבט ביקורתי".

הוא מסכים שללוי יש חלק מרכזי מאוד בבניית המיתוסים של החברה החרדית עד לימינו אנו. "אנשים לא תופסים שעד 1977 החרדים לא עניינו אף אחד. אף גוף תקשורת לא העסיק כתב לענייני חרדים״. לוואקום הזה בדיוק נכנס לוי.

ניצן חן
ניצן חן צילום: אוליבייה פיטוסי

אבישי בן חיים, פרשן חדשות 13 לענייני חרדים: "אולי עברנו מעודף ביקורתיות לעודף אפולוגטיקה ורומנטיזציה. כך למשל, ניפחנו את ההתנדבות החרדית, עד כדי כך שכשרציתי לפרסם שחילונים מתנדבים יותר מחרדים — חוץ מכך שהם שולחים ילדיהם לצבא — התייחסו אליי בספקנות"

לוי, כיום מגיש בערוץ 13, החל את תפקידו ב"חדשות" ב–1984, כאשר היה אחראי על סיקור ארבעה משרדי ממשלה "משעממים" כהגדרתו, ביניהם משרד הדתות. הוא מודה כי "לא עסקתי כלל בשאלה התיאולוגית. הדת לא עניינה אותי בכלל". במקום זאת התעניין בהיבטים אנתרופולגיים של החברה החרדית. "אותי עניין מה המנגנון לבחירת אדמו"ר, מה המשמעות של הבגדים, מעמד האשה, מהי השפעת הרבנים ושאלות מהסוג הזה. שואלים אותי גם למה אני מתעניין במין החרדי. התשובה היא שאני לא מתעניין במין החרדי, אלא ביחסים בין גבר ואשה, כולל עניין המין. היחסים בין המינים הם אחד הדברים המהותיים ביותר שמבחינים בין חילוני לחרדי ולכן יש לכך חשיבות“.

הרב ותלמידו

לאחר המהפך ב–1977 הלך והתעצם כוחם הפוליטי של המגזרים החרדים והדתי־לאומי. הקמת ש"ס ב–1984 והתרחבות הייצוג הפוליטי של הציבור החרדים והפיכתם ללשון מאזניים, החריפו גם הקונפליקטים בסוגיות דת ומדינה. העימות הגיע לשיא ב–1999, אז נערכה הפגנת החצי מיליון בירושלים נגד בית המשפט העליון על רקע החלטות שנגעו לנושאי דת ומדינה.

באותן שנים חלק נרחב מהעיסוק של כתבי הדתות היה בזירה הפוליטית. הסוגיות המהותיות שעוררו שיח בציבוריות הישראלית — נישואים, שבת, שירות בצבא — סוקרו בעיקר דרך המשקפיים הפוליטיים ובאמצעות הנציגות בכנסת. העיסוק היה בתסמינים — היציבות הפוליטית והחשש להפלת הממשלה — ופחות במהות.

שני אנשים משכו את מירב תשומת הלב של תא כתבי הדתות — רב ותלמיד: מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף ויו"ר התנועה אריה דרעי. "בשלבים הראשונים הוא הקסים את כולם — כולל את יוסי שריד", אומר לוי. "דיברו עליו כמזרחי החרדי הראשון שישבור את המוסכמות שהיו עד אז. הוא היה חיה שלא נכנסה לשום קופסה". במשך שלושה עשורים, נתח עצום מסיקור תחום הדתות הוקדש למוצא פיו של הרב עובדיה, בעיקר בשיעורו הקבוע במוצאי שבת, ולסיפור עלייתו, נפילתו, ושוב עלייתו של דרעי.

טלי פרקש
טלי פרקש

ניצן חן, לשעבר כתב הדתות הוותיק של ערוץ 1 וכיום מנכ"ל לשכת העיתונות הממשלתית, אומר ש"זה היה אך טבעי. מה שכיום ב–2019 עושה אביגדור ליברמן, עשו אז המפלגות החרדיות. הן היו לשון המאזניים. שמעון פרס התחיל את זה עם עלייה לרגל לרב עובדיה, אריק שרון ובנימין נתניהו המשיכו. היתה כמיהה גם בתקשורת וגם במפלגות אחרות שש"ס תהיה המפלגה שתשמור על השיוויון בגושים, ש"ס תקרב את החרדים הספרדים לישראליות ותוביל קו מדיני מתון יותר. הרי היה פסק הלכה נודע של הרב עובדיה שהתיר להחזיר שטחים תמורת שלום. לימים זה התברר כפיקציה".

עם זאת, לדברי חן, "זה לא אומר שלא היה סיקור שוטף של עניינים תרבותיים. לדעתי, בארכיון רשות השידור יש כ–3,000 דיווחים, כתבות מגזין וסרטים דוקומנטריים שלי ואם הייתי צריך לאפיין את החלק הפוליטי והחלק הדתי־פולוקטריסטי ותרבותי אני חושב ששני שליש היו הצד הפוליטי ושליש הצד הסוציולוגי ותרבותי. עסקנו רבות במעמד האשה, בעמותות צדקה למיניהן. עסקנו רבות בתופעות פנים חרדיות".

מסיקור שלילי לסיקור רומנטי

בקרב הדור הנוכחי של כתבי הדתות, ניכר שינוי מסויים בדגשים — לא מעט כנראה בזכות העובדה שבניגוד לעבר, רבים מבין הכתבים באים בעצמם מרקע דתי או חרדי. טלי פרקש, בעלת טור באתר ynet העוסק במגזר החרדי, סבורה כי עיסוק היתר בייצוגים הפוליטיים של המגזר החרדי בא על חשבון היכרות מעמיקה יותר עם פלח האוכלוסייה שעל סיקורו היו אמונים כתבי תחום הדתות. "דרעי, יעקב ליצמן ומשה גפני נתפשים כחזות הכל. הם כביכול הייצוג האותנטי. הם קווי דמותה של הציבוריות החרדית. אבל יש מרחק אדיר בינם לבין הציבור. מה בין גפני לבין אברך תפרן מכולל חזון איש? מה בין דרעי, בוגר ישיבת חברון האליטיסטית, לבין ספרדי חרדי מהפריפריה? זה עולם אחר לגמרי".

פרקש מפרסמת טורים שמאירים זרקור על מגמות לא ידועות במגזר. "המטרה שלי היא לצאת מהשבלוניות לגבי החרדים. ליצור את התשליל כדי לשבור סטריאוטיפים. אי אפשר להשוות בין אדם שמכיר את החברה החרדית דרך מאמרים אקדמיים או באמצעות היכרות עם כמה נציגים, לבין אנשים שחיו וגדלו בתוך הריכוזים החרדיים ועשו את כל תהליך הסוציאליזציה המתבקש במגזר זה. בסיקור תחום הדתות והחרדים יש בורות רבה ויש מקרים שבהם סיקור החרדים הוא למעשה הקראת דף מסרים שברורה לחלוטין זהות הכותב".

אבישי בן חיים
אבישי בן חייםצילום: עדי אירני

לצד בעיית חוסר הידע, פרקש סבורה כי תחום הדתות עוסק בעיקר בסיקור תחום הדתות על שני צירים נוספים. "הציר הראשון זה האקזוטיקה. יש תפישת אחרות. סוג של היקסמות מהחרדים, יותר או פחות. הסיקור הוא כמו של שבט הזולו שאינו חי באפריקה אלא בבני ברק. הכל מאוד אנתרופולגי, במובן הרע של המלה. החלק השני — שהוא זה שמעסיק הרבה יותר את המגזר החרדי, נובע מההיבט של תודעת איום. בשלב מסוים שבט הזולו הפך לאיום על הציבוריות הישראלית. חברת הלומדים צמחה והחרדים הפכו להיות כוח פוליטי. אני לא מבטלת כלל את האיום הזה — בראייה כלכלית הרי עוד עשור עשוי להיות פה רע מאוד — אבל נקודת המבט היא של מגזר שמהווה איום. בפועל הרבה מאוד פוספס בסיקור החברה החרדית. השינויים שעוברת החברה הזו לא סוקרו. אני התחלתי לכתוב את הטור שלי ב–2007 כי הרגשתי שאני מסתובבת שקופה. יש הרבה אנשים שהחווייה הישראלית שלהם לא סופרה".

אבישי בן חיים, פרשן חדשות 13 לענייני חרדים, דווקא מצדיק את המשיכה של כתבי תחום הדתות לעבר הזירה הפוליטית. "כתבים לענייני חרדים הם במידה רבה כתבים לענייני הקונפליקט החרדי־ישראלי או החרדי־ציוני, ולכן ממילא זו הזווית", אומר בן חיים.

בן חיים לוקח על עצמו אחריות על חלק מהשינוי — גם לרעה — במסגרת הסיפורית של החברה הדתית כיום. "אולי עברנו מעודף ביקורתיות לעודף אפולוגטיקה ורומנטיזציה. כך למשל, ניפחנו את ההתנדבות החרדית, עד כדי כך שכשניסיתי להסביר מעל כל במה אפשרית שחילונים מתנדבים יותר מחרדים — חוץ מכך שהם שולחים ילדיהם לצבא — התייחסו אליי בספקנות. באופן אישי, הכיסוי שלי של תחום החרדים והדת עבר מסיקור שלילי לסיקור רומנטי, כמעט מעריץ, לעתים יצא משליטה יותר מדי, בעיקר של חברת הלומדים. התפישה שלי היא שזה לא משהו שתפקידה של החברה הישראלית לתקן, אלא זה מודל מסקרן ומאתגר, ואף מעורר הערצה, של חברה שמציבה במוקד את האינטלקט ואת לימוד התורה".

בן חיים סבור כי כיום ההתמקדות של כתבי הדתות בסיקור אינטנסיבי של הפערים האידיאלוגיים הביא להזנחה של תחום חשוב אחר — האספקטים של הנזק הכלכלי הנגרם מהחברה החרדית ותופעות של שחיתות. ומה בנוגע לפסקי ההלכה? "דווקא בעניין זה אני חושב שאין מה לעשות, והפרסומים האלה ביטאו מציאות שזכות הציבור לדעת: היהדות החרדית והדתית בכלל במידה רבה עסוקה בענייני דקדוקי הלכה קטנים ולא בעניינים מוסריים ופילוסופיים גדולים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ