כך המיתוס של חנוכה בנה את המצ'ואיזם הישראלי

סיפור מרד החשמונאים הוצנע על ידי היהדות הרבנית, אך התנועה הציונית רוממה אותו לכדי אתוס לאומי. על הדרך, נולד הגבר הישראלי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פטר פאול רובנס, "ניצחונו של יהודה המכבי", 1636.
פטר פאול רובנס, "ניצחונו של יהודה המכבי", 1636צילום: Nantes Museum of Arts
שירה מייקין - צרובה
שירה מייקין
שירה מייקין - צרובה
שירה מייקין

פרשנות רווחת לסיפור מרד החשמונאים היא שמדובר בניצחונה של הקנאות הדתית הלאומנית על הרוח הליברלית, החילונית והאוניברסלית. מתתיהו ובניו לא רק נלחמו באנטיוכוס הרביעי, מלך מטעם האימפריה הסלווקית שניסתה למחוק את זהותם, אלא גם הנהיגו מלחמת אזרחים עקובה מדם נגד אחיהם היהודים ה"מתייוונים" — אותן אליטות יוונופיליות בירושלים שאימצו לחיקן ערכים הלניסטיים כמו אסתטיקה, השכלה ומודעות לגוף ולנפש. ישעיהו ליבוביץ אף טען כי "מלחמת החשמונאים היתה מכוונת בעיקרה נגד יהודים ולא נגד יוונים". ההרוג הראשון במרד היה יהודי: מתתיהו הקשיש "קינא לאלוהים" וטבח ביהודי ממודיעין שהקריב קרבן על מזבח יווני. אחרי המעשה הזה ברחו הוא ובניו להרים ופתחו בפעולות גרילה נגד היוונים.

בפרפראזה לימינו, אפשר לומר שהמתייוונים היו חלק גאה מ–Woke Culture: כאלה ששותים הפוך על חלב שקדים ומצייצים בטוויטר פניני חכמה מספרו החדש של יובל נח הררי. המכבים, מנגד, היו סוג של נערי גבעות ונאמני הר בית עם שמות מוזרים כמו חנמאל ויהומדף, שחולמים בלילות על טיהור בית המקדש.

המיתוס של חנוכה עמוס אירוניות ופרדוקסים כמו קלוריות בלביבה, למשל העובדה שהחג החביב על החילונים מציין בעצם את הפסד המתייוונים הצורב במערכה והוביל לכינונה של מדינת הלכה; או שאותם חשמונאים שנאבקו בתרבות ההלניסטית נהפכו תוך דור למתייוונים, ונתנו לעצמם שמות בהתאם (יוחנן הורקנוס הראשון, אריסטובולוס הראשון, שאף כינה עצמו "פילהנוס", אוהב יוונים, אלכסנדר ינאי); או שהמכבים נלחמו בכיבוש זר ובניסיון למחוק את זהותם הדתית והלאומית, באופן שמזכיר היום יותר מכל דווקא את מאבקם של הפלסטינים בכיבוש הישראלי; או שהחרדים חוגגים חג שמסמן ניצחון צבאי־יהודי, בעוד הם עצמם לא ממש נוהגים לשרת בצבא.

ציור של יהודה המכבי מהמאה ה-16. מיתוס עמוס אירוניות ופרדוקסיםצילום: Photo Josse / leemage / AFP

אבל יש למיתוס על המכבים, שמושרש בכל ילד וילדה יהודים בישראל, גם זווית מגדרית. אפשר לומר שכאן — לצד המיתוסים על דוד המלך ויהושע בן נון — נולד המצ'ואיזם הישראלי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, הגרעין שממנו צמח האתוס של הגבר הישראלי המיליטריסט וחובב הכיבושים על כל מובניהם, עם הזיפים והשרירים ואפס האינטליגנציה הרגשית, שלא בוכה אף פעם ב"מאסטר שף". תפיסות הגבריות הללו מעצבות את זהותו של הגבר המקומי עד היום, ומכתיבות את אופיים של החיים החברתיים והמוסדות המנהלים את חיי היום־יום של כולנו.

תחלואים רבים כל כך של החברה הישראלית — מיליטריזם, הומופוביה, מיזוגיניה, כוחניות, הדרת נשים, אלימות מגדרית ותרבות האונס — נובעים מהאתוס של הגבריות הרעילה, שפוגעת לא רק בנשים בחברה — אלא גם בגברים עצמם, שסופגים דרך דפנות הרחם "הוראות הפעלה" לאופן שבו הם צריכים להיראות ולהתנהג, ויוצרים עולם שבו על הגברים להפגין בכל עת חזות קשוחה, ואסור להם חלילה להפגין חולשה, להראות רוך או לחשוף רגשות.

איפה אלוהים היה במרד?

סיפורו של יהודה המכבי, בנו של מתתיהו שהנהיג את המרד ביוונים, הוא סיפור על גבר צעיר ומזוקן — טרנדי כבר אמרנו? — אשף של טקטיקות צבאיות, מעין שילוב בין גנרל פאטון למאיר הר ציון של המאה השנייה לפני הספירה, שאפילו זכה לכינוי הפאלי "יהודה הפטיש" (הכינוי "מקבי" הוא מלשון מקבת, פטיש קרב). ממש כמו תור, רק אחרי ברית מילה.

אותו גבר־בין־גברים הנהיג חבורה של צעירים, שריריים ומזוקנים כמוהו, שעשתה את הבלתי אפשרי והביסה אימפריה שלמה. בשנת 165 לפני הספירה, כשמתתיהו הקשיש מת, הוא מסר את הנהגת המרד דווקא ליהודה, אף שלא היה בנו הבכור. "יהודה המכבי איש גיבור ובן חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם לראש במלחמה", הסביר. "כגור אריה ישאג לטרף, וימוגו הפושעים מפחדו". מאז ימי דוד המלך, רודף הנשים המציצן וחובב הרוגטקות בעל הבלורית הג'ינג'ית, לא זכו היהודים — שאיך לומר זאת, לא ממש היו ראשונים בכיתה בשיעורי ספורט — בזכר אלפא עשוי ללא חת שכזה כמודל לחיקוי. אם הוא היה חי היום, יהודה הפטיש כבר היה מזמן מככב בקמפיין לקפה שחור עלית או בירה גולדסטאר.

חנוכה מוצג כחג לאומי שמספר על יהודים אמיצים שניצחו במלחמת שחרור לאומית. המכבים הצטרפו בכך לשורה של מיתוסים אחרים שהותאמו לאידיאל הציוני, בהם מרד בר־כוכבא וסיפור מצדה

ציור של המכבים, סוף המאה ה-15. מיתוס עמוס אירוניות ופרדוקסיםצילום: Hartmann Schedel

האלמנטים המיליטריסטיים הפונדמנטליסטיים לא נעלמו גם בהמשך סיפור מרד החשמונאים, כשהשושלת שיצאה ממתתיהו הקימה מדינה חשוכה ואלימה, ששרדה 80 שנה. אפשר רק לדמיין כמה נמוך הידרדר מעמד האשה במדינה שכזו. במדינת ההלכה של החשמונאים הוכתר הכוהן הגדול למצביא העליון, והגבולות בין דת למדינה וצבא התאדו לחלוטין. צאצאיו של מתתיהו כבשו עוד ועוד פיסות מהארץ, "ייהדו אותה בחרב" וגיירו את שכניהם בכפייה. הם הקימו צבא שכירים, ומי יודע, אולי גם הם כינו אותו "הצבא המוסרי בעולם".

יוחנן הורקנוס מל בכפייה מאות אלפי אדומים. אלכסנדר ינאי טבח במאות יהודים (הפרושים, מעצביה של היהדות האורתודוקסית), קיבע את מעמדו מעל לחוק והחריב כל עיר שתושביה סירבו להתגייר. אריסטובלוס והורקנוס השני כבר היו עריצים של ממש, ששיעבדו את האזרחים וביצעו מעשי רצח על ימין ועל שמאל. הם דרדרו סופית את מדינת החשמונאים, שניוון מוסרי וסכסוכים פנימיים פשו בה כמו גידולים ממאירים, עד שנפלה כפרי בשל בידי הרומאים.

הייתם מצפים שהמסורת היהודית תעלה על נס את סיפור ההצלחה הצבאי הזה, מתודלק באהבת השם, שהוביל להקמת הממלכה הריבונית היהודית בארץ ישראל — היחידה מאז חורבן בית ראשון ועד להקמת מדינת ישראל. אבל חכמינו דווקא העדיפו לקבור את סיפור הגבורה של המכבים, והוא כמעט אינו מוזכר במשנה (יש שם סיפור ביזארי על גמל שנשרף מנרות חנוכה).

חוקרים הציעו לכך מספר סיבות. אחת מהן היא כישלונן הצורב של ההתקוממויות שהגיעו בהמשך: "המרד הגדול" שהוביל לחורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, ומרד בר־כוכבא, שהתרחש 60 שנה אחר כך והסתיים בתבוסה ובהרס החיים היהודיים בארץ ישראל. יש הטוענים שסיבה נוספת טמונה בעובדה שבספר מקבים א' אין התערבות שמימית. אלוהים נדחק לשולי המערכה והניצחון הצבאי המהולל הושג ללא עזרתו (הבעיה הזו נפתרה כשבתלמוד, שנכתב מאות שנים לאחר מכן, התווסף נס פך השמן, שנתן את מלוא הקרדיט לאלוהים).

ספרי המקבים נשמרו דווקא הודות לכנסייה הנוצרית, שהתחברה לאתוס המרטירי והפכה את דמותו של יהודה לסמל לגבורה ולקנאות דתית. הוא נמנה יחד עם יהושע בן נון ודוד המלך עם תשעת המכובדים של תרבות ימי הביניים, שנועדו לשמש דוגמה לכל אביר.

גם בקרב יהדות הגולה נדחקו המכבים לשוליים, והרבנים העדיפו להדגיש את נס פך השמן וההתערבות האלוהית. סיפור הגבורה הצבאי־גברי־לאומי סותר את האתוס החרדי, שהגבורה המועדפת עליו היא זו שבין דפי הגמרא — ברוח ולא בגוף. במאמרו "מראית עין מזויפת של שוויון", שפורסם ב"הארץ" ב–2013, מסביר משה הלברטל את תפישת הגבריות המקובלת במסורת היהודית כך: "אחד הכינויים לעם ישראל במקרא הוא 'תולעת יעקב'. את הדימוי המפתיע והמוזר הזה הבין המדרש מתוך השוואה לתולעת המכרסמת את הארז הגדול ומפילה אותו. כמו התולעת, כוחו של עם ישראל בפה בלבד, בתפילה ובלימוד. מי שנכנס לבתי המדרש ומתבונן ביושביהם, מבין עד כמה רחוקה ההוויה הצבאית מאופן העמידה, ההליכה, לחיצת היד והדיבור של בני הישיבות".

אפשר רק לדמיין כמה נמוך הידרדר מעמד האשה במדינת ההלכה של החשמונאים. הכוהן הגדול הוכתר למצביא העליון, צאצאי מתתיהו כבשו את הארץ וגיירו את שכניהם בכפייה

כרזת "מירוץ הלפיד" של תנועת המכבי הצעיר, 1949. פה נלחמנו, פה ניצחנוצילום: ללא קרדיט

עם הספר נהפך לעם החרב

מי שחילצה את מיתוס החשמונאים מתהומות הנשייה, תוך כדי הדגשת המוטיבים ההירואיים־לאומניים, היתה התנועה הציונית, שאחרי השואה חיפשה בנרות מיתוסים מתולדות ישראל שיתאימו לדמות "היהודי החדש" שלוקח את גורלו בידו, כדי למחוק מהזיכרון הקולקטיבי את דמותו הרופסת לכאורה של היהודי גלותי בעל הניחוח השטעטלי, זה ש"הלך כצאן לטבח".

במהרה מותג חנוכה כחג לאומי שמספר על יהודים אמיצים שנלחמו בכוחות הרשע וניצחו במלחמת שחרור לאומית, ואגב כך טושטש הממד האמוני־קנאי של המרד והמדינה החשמונאית. אידיאל המוות על קידוש השם הוחלף במוות למען המולדת, בסגנון "טוב למות בעד ארצנו". המכבים הצטרפו בכך לשורה של מיתוסים אחרים שהומרו בדרך כזו או אחרת כדי להתאים לאידיאל הציוני, בהם מרד בר־כוכבא וסיפור מצדה.

כך, לוחמי דור תש"ח כינו עצמם "ניני המכבים". דוד שמעוני, מראשוני משוררי היישוב, כתב באחד משיריו: "תש"ח דולקת עוד חנוכייה... אני רואה ניני המכבים... הם נלחמים נכדי בית חשמונאי מלחמת הגבורה והקדושה... המכבים של חנוכה תש"ח". עד היום מדביקים תלמידי בית ספר בימי זיכרון לחללי צה"ל מדבקה על החולצה הלבנה עם תצלום פרח אדום הקרוי "דם המכבים", בשל אגדה שלפיה פרח זה פורח בכל מקום שבו טיפת דם של המכבים נגעה באדמה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מקפיד לכנות את חיילי צה"ל "המכבים החדשים". לפני שנתיים אמר בטקס הדלקת נרות: "לכל אלה שמנסים היום לשכתב את ההיסטוריה, אני רוצה להזכיר: המכבים לא היו פלסטינים. הם היו יהודים, אחים, לוחמים. איזו גבורה, איזו גאווה, ואנחנו ברוח המכבים הופכים היום את ישראל למדינה חזקה מאוד, לכוח עולמי עולה!"

שירי חג כמו "מי ימלל גבורות ישראל", על הגיבור שקם בכל דור וגואל את העם ("מכבי מושיע ופודה, ובימינו כל עם ישראל, יתאחד, יקום וייגאל") מעבירים את המסר הזה בדיוק. כך גם "באנו חושך לגרש", שנהפך להמנון הלא רשמי של פעילי השכונות בהפגנות נגד מבקשי המקלט השוהים בישראל.

גם מקס נורדאו, שקרא בקונגרס הציוני השני בסוף המאה ה–19 לעצב גבריות יהודית חדשה בשם "יהדות השרירים", אימץ את מיתוס המכבים. זה הסתדר לו מצוין עם החזון של היהודי בעל העוצמה הגופנית והרוחנית שיגשים את יעדי הציונות בארץ ישראל. בהשראתו הוקמה תנועת הספורט "מכבי", שיזמה בין השאר מרוצי לפידים ואת "המכביה", הגרסה היהודית לאולימפיאדה (מתנגדי המתייוונים בטח התהפכו בקברם). כשחברי תנועת הנוער "המכבי הצעיר" שרים את ההמנון שלהם, הם מפנים שלוש אצבעות מעלה המסמלות "אני מגן על עמי, ארצי ושפתי". ההמנון כולל משפטים כמו "המכבים הם פה כולנו", "פה נלחמנו, פה ניצחנו, פה כוחנו עוד יגבר" ו"עמוד ענן מאחורינו, פנו דרך מכבים". המהפך הושלם: עם הספר נהפך לעם החרב והגבריות המתפרצת, והתלמיד החכם והעדין של תולעת יעקב נזנח לאנחות.

מאז חוגג עם ישראל את חג החנוכה, שקיבל זווית פירומנית וצרכנית. הורים אומללים נאלצים לצפות עם ילדיהם במופעי חג צעקניים, לסובב סביבון ולבלות את השבועות הבאים בניסיון להתגבר על הצרבות שנגרמו משמונה ימים של אכילת גושי בצק טבולים בשמן עמוק, מפוצצים בריבה זולה ומכוסים באבקת סוכר.

נשים רצחניות

סיפור המכבים הוא אולי סיפור על גבריות, אבל מוזכרות בו גם כמה נשים, שלמרבה הצער מתגלות כקיצוניות ורצחניות אפילו יותר מהגברים — ואחת מהן ששה לשחוט את ילדיה למען קידוש השם. דמויותיהן רק מאשררות ומכפילות את האתוס האלים נוטף הלאומיות, ולא באמת מציעות אלטרנטיבה לתפיסת הגבריות הרעילה.

למשל, סיפור יהודית, "בתו של יוחנן", שבחלק מהמקורות נטען שהיא אחותו של יהודה המכבי. מדובר בפאם פטאל עברייה. לפי האגדה, היא ניצלה את יופייה כדי לפתות מפקד צבא יווני, האכילה אותו בגבינה כדי לגרום לו להיות צמא, ואחרי ששתה יין ונרדם — ערפה את ראשו. הסיפור מופיע במקור בספר יהודית מן התקופה הבבלית, אבל השתרבב לחנוכה. המסורת נותנת ליהודית קרדיט על הניצחון במערכה, ובגמרא נאמר: "נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס".

בתלמוד ובספרי מקבים ב' וד' מופיע סיפורה של "האם ושבעת בניה", שנהפך במסורת לסיפור על קידוש השם של בת ישראל. בתקופת גזרות אנטיוכוס נתפסו האם ובניה על ידי היוונים, והם הכריחו אותם להשתחוות, לפסל ולאכול חזיר. הבנים סירבו והוצאו להורג בעינויים קשים לעיני אמם. כשהגיע תורו של הבן השביעי, הקטן, לחשה לו האם: "בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות". לאחר שגם הוא הוצא להורג, היא עצמה קפצה מהגג והתאבדה. "יצאה בת קול ואמרה: 'אם הבנים שמחה'".

חנה ושבעת בניה בציור של וויצ'ך סטאטלר, 1842

שמה של האשה? לא חשוב באמת, הרי היא אשה. בחלק מהגרסאות קוראים לה מרים, במקורות אחרים היא חנה או ששמה אינו מוזכר כלל. בגרסה של יוסף בן מתתיהו היא נהפכה לגבר. במסורת היהודית נחשבת חנה לקדושה של ממש, "צדקת דינה פורייה כי הקריבה ענפיה", ובחלק מהגרסאות היא כה נלהבת שהיא טובחת בבניה בעצמה. במקרה הזה לא די לאשה להקריב את עצמה, אלא תפקידה גם לגדל בנים ולהקריבם למען המטרה הנעלה.

דוגמה נוספת ל"גבורת האשה העברייה" מביא איתמר גרינולד ברשימה שפורסמה ב–2014 באתר זה ובה הוא מספר על עדותה של נערה כפי שהיא מובאת בגמרא. נערה זו היתה משרידי בית חשמונאי, והורדוס רצה לשאתה לאשה כדי ליצור לעצמו לגיטימציה חשמונאית, אך היא סירבה לחיזוריו, עלתה לראש הגג והכריזה שהורדוס הוא עבד ויהדותו מוטלת בספק. לאחר ההכרזה היא קפצה מהגג ומתה.

דמויות הנשים בסיפור רק מאשררות ומכפילות את האתוס האלים נוטף הלאומיות, ולא באמת מציעות אלטרנטיבה לתפיסת הגבריות הרעילה

דיוקן משוער של שלומציון המלכה, המאה ה-16. תקופתה אופיינה בשלום וברווחה כלכלית צילום: Guillaume Rouille

במאמרו מ–1964 בכתב העת "מחניים", סיכם זאת חוקר היהדות שלמה אשכנזי כך: "האשה העברייה עמדה במבחן, שמרה על כבודה וערכה האישי והלאומי, כבוד דורות ותפארת המוסר". בקהילת יהדות תוניסיה אף מציינים בחנוכה את "עיד אל־בנאת" (חג הבנות) לציון גבורת הנשים העבריות במסורת היהודית, כפי שהיא מתבטאת בסיפוריהן של יעל, חנה, יהודית, ברוריה ואסתר. תפקידן של הנשים במסורת ברור: לרצוח, להתאבד, לפתות או לשחוט את בניהן למען קידוש השם והגנת המולדת. רק ככה הן ייזכרו בדפי ההיסטוריה היהודית כגיבורות.

אבל יש גם מודל מנהיגות יהודית־נשית אחר שמסתתר בשולי ההיסטוריה. אשה שהציעה אלטרנטיבה לאלימות הגברית: המלכה שלומציון אלכסנדרה, שעלתה לשלטון לאחר מות בעלה אלכסנדר ינאי והיתה אחת המלכות המעטות (לצד עתליה, בתו של אחאב) שמלכו לבדן בתולדות העם היהודי.

בניגוד לימי שלטונם של בעלה ובניה, נתפשה שלומציון כמתונה, ושלטונה בן תשע השנים מתואר כתקופה של שלום ורווחה כלכלית, שבה הארץ שבתה ממלחמות. חבל שמכל המודלים לחיקוי שמרכיבים את מיתוס המכבים, דווקא זה של שלומציון נדחק מחוץ לאתוס הציוני. לכולנו לא יזיק ללמוד ממנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ