מותר גם לריב: הצעירים היהודים שכחו את תרבות המחלוקת

המסורת היהודית גדושה בדיונים מפרים — גם אם מרים וסוערים במיוחד. בשנים האחרונות, רוח התקופה מבקשת להימנע מוויכוחים שנחשבים "פוגעניים" ולהשתיק את בני הפלוגתא. אולי כדאי לחזור למקורות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איור של אנשים צועקים
איור: אילה טל
נעה לנדאו
נעה לנדאו
נעה לנדאו
נעה לנדאו

פולמוס, פלוגתא, ויכוח או מחלוקת — לא חשוב באיזה מונח בדיוק נבחר, אין דבר יותר יהודי מזה. המסורת היהודית כולה, הכתובה ושאינה כתובה, שלובה מראשיתה — מבנית, תוכנית והיסטורית — בערך הדיון וריבוי קולות מפרה.

מהציטוטים המוכרים יותר כמו "שבעים פנים לתורה" ו"קנאת סופרים תרבה חכמה" ועד "את וָהֵב בסופה" ממסכת קידושין, הפחות נפוץ, שמבהיר כי חילוקי דעות, גם הסוערים במיוחד, אינם סותרים ידידות. "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה", אמר רבי חייא בר אבא.

במסכת תענית (דף ז ע"א) הומשלה המחלוקת ההלכתית ל"ברזל בברזל" כי "שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה". במעשה על "תנורו של עכנאי", המחלוקת הארצית שבין החכמים אף מנצחת את דברי אלוהים. גם הקביעה שלפיה "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים", מבהירה שהמחלוקת אינה שלילית בהכרח לכשעצמה.

לפי ההגדרה הרשמית שישראל דוחפת מדינות רבות לאמץ, ביקורת חריפה על הציונות מוגדרת כאפליה וגזענות. אבל האם יש דבר יהודי יותר מוויכוח על הציונות?

הפגנות נגד ישראל באוניברסיטאות באנגליה. יותר ויותר צעירים בקמפוסים מבקשים הגנה מפני דעות "פוגעניות"קרדיט: PressTV

אמרו חז"ל גם "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ו"כל מקום שיש אמת אין שלום", שמותחים עוד יותר את השמיכה אל מחוזות השאלה מה זו בעצם אמת ואם היא אחת. באותה הרוח ממש, יוכל מי שירצה למצוא מקורות נגד המריבה.

מובן שלא רק ביהדות נדונה תרבות הוויכוח בלי סוף, אז נזכיר מנגד לסיכום ההקדמה הקצרה את ג׳ון סטיוארט מיל, מאבות הליברליזם, שהכריז בחיבורו "על החירות" כי "אין לנו רשות להניח את אמיתות דעתנו ולפעול לפיה, אלא בתנאי שהיא מועמדת לערעור ולסתירה על יסוד חופש גמור". הוויכוח החופשי, הוא גרס, גם בחיים המדיניים־פוליטיים, הוא שמאפשר למשל, את האיזון הנדרש בין השמרנות לקדמה.

במסורת המחלוקת המרה הזו בין יהודים ובכלל נתקלתי בכנס יהודי בארצות הברית בייצוג נוסף לתופעה ישנה־חדשה: הניסיון להימנע מוויכוח סוער כי זה "לא נעים" ו"פוגע" ולקטלג את החולקים עליך כ"לא לגיטימיים" במקרים השכיחים, "בוגדים" במקרים הקשים, ודרישה להשתקה והדרה של ממש במקרים החמורים.

באחד המקרים, בעת דיון בשאלה "האם יש פער בין דורי בארצות הברית לגבי ישראל", שלושה צעירים נסערים במיוחד, סטודנטים בברקלי, ביקשו להביע מחאה. הדוברים בפאנל לא מבינים עד כמה קשה להם בקמפוס כיהודים. במיוחד כי קבוצה אחרת של יהודים באוניברסיטה עושה להם "דה־לגיטימציה" בוטה ואינה מאפשרת להם להגדיר את עצמם כציונים. לכן צריך להילחם בקיומם של אלה, האחרים, בקמפוסים. הקבוצה השנייה, שנאשמת למעשה באנטישמיות, אף שהיא מורכבת מיהודים בעצמה, גם כן סבורה כי "האחרים" הם המסוכנים הגזענים באמת — כלפי הפלסטינים, ולעתים מנסה להשתיקם בקמפוס.

דיון בוועדת הכספים בכנסת, 2014. צד אחד "לא לגיטימי", צד שני "בוגד"צילום: אוליבייה פיטוסי

הדיון הזה חוזר על עצמו לא מעט בשיח היהודי באמריקה בשנים האחרונות, ואף הגיע החודש לכדי צו נשיאותי שעשוי למנוע מימון ממשלתי מאוניברסיטאות ומגופים שלא יספקו הגנה ליהודים מפני אפליה וגזענות. עד כאן מצוין. אבל מה הן בדיוק אפליה וגזענות? לפי ההגדרה הרשמית שישראל דוחפת מדינות רבות לאמץ, גם ביקורת חריפה על הציונות בכלל וזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת ישראל. אבל האם יש דבר יהודי יותר מוויכוח על הציונות?

אז היכן עובר הקו הדק בין הזכות לומר דברים חריפים ומרגיזים במיוחד, כל עוד מדובר במלים בלבד שאינן פוגעות בפועל באיש, לבין הצורך בהגנה על החברה מפני גזענות והסתה? שאלה עתיקה. אך נראה שבקהילות יהודיות במדינות רבות, שחשות יותר ויותר מותקפת, ובצדק, בין השאר אך לא רק על רקע התקפות נגד מדיניות ישראל, נוטים לבחור בהסתגרות: לצמצם את השיח באופן שימנע עד כמה אפשר "פוגענות" ומתח גם בתוך הקהילה. איך עושים את זה? מוציאים החוצה מגבולות השיחה את כל מי שדבריו פוגעים במיינסטרים, או הרבה יותר גרוע: בתורמים.

בקרב קוראי אתר זה, למשל, לא נדיר לשמוע טרוניות על פרסום מאמרים שאינם מתיישבים בדיוק עם רוח הבועה. לפעמים זו אף עילה לביטול המינוי. בגלל דעה "פוגעת" אחת. קוראי טור זה מוזמנים להיפגע גם ממנו, כמובן

גם זו כמובן לא תופעה ששמורה ליהודים. יותר ויותר צעירים בקמפוסים ברחבי העולם בכלל מבקשים הגנה מפני דעות שהם תופסים כ"פוגעניות". החלה להיות נפוצה, למשל, גם תופעת "המרחב הבטוח" ודרישות לא להכניס בכלל לקמפוסים דוברים שנתפסים כקיצוניים. בעולם הרשתות החברתיות, שבו כל דיון מועצם מיד למסכת בלתי נסבלת רגשית של שקרים, קללות, הצקות ואיומים של ממש — נדמה כי כולם רוצים להגן על עצמם יותר ויותר מפני הסערה. תופעת "המרחב הבטוח", האמיתי או הווירטואלי, מספקת הגנה כזו מפני האחר הפוגע. לפעמים לטובה, כדי שיהיה מקום לעצב בו זהות הרחק ממתקפה, וכדי להילחם בסכנות לליברליזם עצמו, ולפעמים לרעה כשהאחר ודעותיו "הפוגעניות" מוקעים מגבולות הדיון לחלוטין גם כשהם לחלוטין יכולים להיות נסבלים בשם ההגנה על חופש הביטוי.

בקרב קוראי אתר זה, למשל, לא נדיר לשמוע טרוניות על פרסום מאמרים שאינם מתיישבים בדיוק עם רוח הבועה. לפעמים זו אף עילה לביטול המינוי. בגלל דעה "פוגעת" אחת. קוראי טור זה מוזמנים להיפגע גם ממנו, כמובן. אבל אולי הגיע הזמן לנשום עמוק ולחזור למקורות (רחמנא ליצלן)? היהדות אף פעם לא חששה ממחלוקת אידיאולוגית קשה. גם הדור שלנו יכול לעמוד בזה בגבורה ולהתנצח בעוז — במקום לברוח מהמציאות, שלא תיעלם אם נשתיק אותה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ