בודדים בעולם: היהודים בקו החזית של המרד

הגלובליזציה העמיקה והרחיבה את הקשרים האנושיים, אך בד בבד גרמה להגברת תחושת התלישות והניכור. רבים ברחבי תבל מרגישים כיום שעבודתם בסכנה, חסכונותיהם אינם בטוחים וזהותם נמצאת תחת איום. מי מכיר תחושה זאת טוב יותר מהיהודי הנודד, הבודד?

חרדים בברוקלין
חרדים בברוקלין. הבדידות שבבחירה צילום: Seth Wenig / AP
נדב איל
נדב איל

לפני 2,000 שנים בדיוק, ב–19 לספירה, גירש הקיסר הרומי טיבריוס את היהודים מבירת האימפריה. זו היתה, ככל הנראה, גזירת הגירוש הראשונה של קהילה בתפוצות בהיסטוריה של העם היהודי, אשר משום מה לא זכתה בעידננו לתשומת הלב המגיעה לה. האליטה הרומית סלדה מן הדרך שבה יהודים נהרו לרומא, ואופנת הגיור, שחדרה למעגלים הגבוהים בעיר, נחשבה לחילול הקודש ולתופעה של ניוון ובוז למסורת הפאגנית.

כאשר בשורת ההגליה נמסרה לקהילה היהודית העשירה והמבוססת של רומא, שרו הלוויים בבית המקדש בירושלים בעת שהתנהלה עבודת התמיד; עוד לפני חורבן הבית חי עם ישראל לא רק בגלות, אלא גם את הגלות. גירוש פלח מהאוכלוסייה על בסיס דתי מרומא לא היה עניין שכיח, והדפוס שנוצר באימפריה — שחזר על עצמו גם בתקופת קלאודיוס, כמה עשרות שנים מאוחר יותר — נהפך למרכיב יסודי בחוויה היהודית.

פסל ראש של טיבריוס, המוצג באיסטנבול. אחראי ככל הנראה על הגירוש הראשון של יהודים בתפוצותצילום: Giovanni Dall'Orto

הגירוש הוא רק זווית אחת בחוויה כולה. אם צריך לתאר אותה במלה אחת בלבד, תהיה זו המלה "בדידות". אין צורך לפרוט אותה למהויות שעומדות מאחוריה; עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. הבדידות היהודית התבטאה בעידן טרום האמנציפציה במחויבויות יוצאות דופן, שכובדו לעתים קרובות: עבדים יהודים ברומא, למשל, לא עבדו בשבת, ובתי הכנסת לא חוללו בפסלי קיסרים.

אחרי האמנציפציה, הבדידות הזו נהפכה לקשה וחריפה יותר. עם התפוררות שערי הגטו ניצב העם היהודי לפני מה שישעיהו ליבוביץ כינה "המשבר הסופי", שהחל לפחות מאה שנה לפני השואה והקמת מדינת ישראל. הבדידות לא היתה נחלתם הבלעדית של עשרות או מאות האלפים שנספגו במהירות בחברה האירופית הנוצרית בתהליך מהיר של אסימילציה. מבדידות שבכפייה עברו היהודים אל הבדידות שבבחירה — וזו קשה יותר, כמובן.

ההתמודדות עם הבדידות שבבחירה היתה השער שדרכו עוברים כל זרמי היהדות מראשית המודרנה: הרפורמים, שבוחרים בשינוי ההלכה; החרדיות האורתודוקסית מהזרם ההונגרי והחתם סופר, של "חדש אסור מן התורה"; הלאומיות הליברלית שייסד הרצל; הבונדיסטים הסוציאליסטים; והליברליזם ההומניסטי, שרואה את העולם כולו כביתו — כי אין לו בעצם בית כלשהו.

חסרון הבית לא אפיין רק את היהודים. הוא רק הפך אותם למסמני הזמן כולו, משום שאצלם הבית היה חסר באורח מוחשי ולאומי מאוד. מרטין בובר, בסדרת הרצאות ב–1938, אמר כי בני האדם כולם אינם עוד בביתם. כלשונו, "ברצוני לקרוא סוגה זו של משבר חדש בשם נחשלותו של האדם, שהוא נחשל ומפגר אחר פועל־ידיו. אין עוד ביכולתו של האדם להשתלט על עולם יציר כפיו, עולם זה נעשה חזק ממנו, משתחרר ממרותו, מתייצב כנגדו בעצמאות של מעין כוח־איתנים, והאדם אינו יודע עוד את השם המפורש לכבול בו את הגולם שידיו עיצבוהו וליטול את כוחו".

בנימין זאב הרצל. חסרון הבית צילום: אמיל סלמן

הגננים של העולם

אותו "כוח־איתנים" יכול להיות מתואר כגלובליזציה. קשרי הגומלין של אומות, תרבויות ואינדיבידואלים נהפכו לרחבים, אינטנסיביים ומהירים יותר מאשר בכל נקודה אחרת בעבר. הקשרים הללו, יחד עם המהפכה התעשייתית, שינו באורח עמוק את הייצור עצמו, אמצעיו והפצת תוצרתו; את היכולת של השפעות תרבותיות ורעיונות לנדוד; את יכולתם של בני אדם להגר ואת היכולת של מדינות לבלום הגירה; את תחושת המקומיות והקהילה ממש; את פעולתו של ההון ואת חדירתו למרקם היחסים האנושיים עצמם.

גלובליזציה כלשהי תמיד התקיימה, אולם בתקופת הבל אפוק היא נהפכה לקריטית הרבה יותר, עניין שאפשר למדוד כלכלית (סחר בינלאומי כחלק מהתוצר העולמי) ולחוש פוליטית ותרבותית. היא קרסה במלחמת העולם הראשונה, אך לא נעלמה כרעיון פוליטי מובהק, כזה הקשור בליברליזם קפיטליסטי.

מלחמת העולם השנייה הכתה את העולם באלם קצר, עידן נדיר של אחריות ויציבות שבו הצליחו בוחרים ומקבלי החלטות להתאחד לפרק זמן נדיר סביב מיינסטרים כלשהו. במזרח ובמערב התקבלו ההנחות של צורך ברציונליות, בהתקדמות דרך המדע, בדחייה של שרלטנות מאורגנת ודת ממוסדת בפוליטיקה.

מרטין בובר. בני האדם אינם עוד בביתם צילום: Universal History Archive / UIG

הקרב הדו־מעצמתי של המלחמה הקרה הציג תחרות — מי מספק את החיים הטובים, חומרית בלבד; תורות המוסר והדת נדחקו. לרגע זעיר חזרנו אל העולם המסודר שבו "תנו לאלוהים את אשר לאלוהים, ולקיסר את אשר לקיסר". כאשר מדענים התריעו על החור המתרחב בשכבת האוזון והסבירו אילו חומרים גורמים לכך, איש לא ערער על מסקנותיהם. הם לא הואשמו בהטיה בשל זהותם הלאומית ומי שהטיף נגדם בכנסיות היה בלתי רלוונטי. בתוך זמן קצר התכנסו אומות העולם, בהנהגת וושינגטון ומוסקבה, והוציאו אל מחוץ לחוק את החומרים המזהמים. זה היה עידן האחריות, ולמרות עוולותיו הנוראות — בווייטנאם, בקוריאה, בדיכוי בברית המועצות — הוא שתל את העצים שמהם נהנה העולם כיום.

היהודים היו הגננים המצטיינים של העולם ההוא. הם השקו וטיפחו את הסוציאליזם, את הביקורת החברתית, את הקפיטליזם הליברלי ואת הלאומיות הציונית. כאשר שוחחתי פעם עם לאומן גזען אירופי ושאלתי אותו על השואה, הוא הטיח בי בחזרה: "אתם גרמתם נזק לתרבות האירופית באסכולת פרנקפורט".

תום עידן האחריות

הגלובליזציה חזרה כפרויקט פוליטי של ארצות הברית כמעצמת־על יחידה בתבל. תכלית הפרויקט האמריקאי אמנם לא היתה לאיים על מדינות הלאום, אלא להגביר את השגשוג ולהביא לניצחון במלחמה הקרה, אולם זו בדיוק היתה התוצאה החתרנית שלה. יחד עם מהפכת המידע והתפשטות הקפיטליזם התאגידי, כל מקומי וכל מקומיות נהפכו למאוימים. החרב היתה הקפיטליזם, זה שבא לדוגמה להשתלט על האי בוגנוויל בפפואה גינאה החדשה עבור מצבורי הנחושת האדירים שבו; אך השריון היה ליברליזם ואמריקניזציה, שחדרו לקהילות מסורתיות והחלו משבשות תחושות של זהות ומשמעות. ניקח לדוגמה את הצורך היהודי, ההינדי או המוסלמי להינשא בתוך הקהילה הדתית ולשמר כך את הצאצאים כבני הדת. מה זה אל מול האתוס של רומיאו ויוליה, אהבה החוצה הבדלים קהילתניים, הבסיס לחלק נרחב מהרעיונות של הוליווד?

הסרט "רומיאו וג'ולייט" מ-2013. אתוס שמשבש תחושות של זהות ומשמעות

וכך, הגלובליזציה אולי הרחיבה, העמיקה והאיצה את הקשרים האנושיים, אבל גרמה באורח מובן לתחושת תלישות וניכור גוברות. לפני 81 שנה חש בובר שבני אדם חיים בעולם "כבשדה הפתוח תחת כיפת השמים". בימינו הוא היה חש כאילו הם חיים על אסטרואיד בודד, המתנגש תדיר באסטרואידים אחרים.

עידן האחריות שבו חיינו מאז 1945 קרס, כמובן. בכל מקום אנשים חשים שעבודתם בסכנה, חסכונותיהם אינם בטוחים, המהגרים יכולים להגיע לכל מקום, זהות קהילתם מאוימת והטרור יכול להכות בכל עת. הם מורדים. זהו אינו "גל פופוליסטי", הגדרה ריקה מעט המשמשת כאבחנת־סל במערב. פופוליזם לא מתאר יפה, לדוגמה, את עליית הפונדמנטליזם כמעט בכל מקום — ממזרח אסיה ועד לארצות הברית. הימין הקיצוני אינו פופוליסטי, לא באמת, וכך גם לא השמאל הרדיקלי.

האבחנות של "גל" או "ריאקציה" נוטות להתעלם מהאיומים הגוברים על משטרים אוטוריטריים, שחשים אף הם במצוקה עמוקה, הולכת וגוברת — וזו מתאפיינת במחאות ובאתגרים בכל מקום, מסין ועד טורקיה דרך איראן. זהו מרד חסר אידיאולוגיה ועמוס בסנטימנט, נזיל ומשתנה. המרד עוסק יותר בהרס מבני הכוח הנוכחיים ולא בבניית חדשים. הוא הורס אותם כי הם אינם רלוונטיים עוד; הם התגלו כפסאדה של כוח. לפעמים הוא הורס מבנים כי אינם דמוקרטיים דיים, ולעתים הוא חש שהדמוקרטיה משתקת, ומייחל, כמו רבים במערב, ל"שלטון חזק".

המרד אינו צריך להיות אצל "רוב" האוכלוסייה, הרי די בכך שהוא יהיה אצל אלה שקובעים את גורל הבחירות או המדינה — נניח בוחרים לבנים בפנסילבניה, מישיגן, או ויסקונסין. זהו רגע המאופיין בירידת קרנו של המרכז הפוליטי לטובת ההקצנה, משום שהמרכז הכזיב ופתרונותיו התבררו ככושלים וצבועים. זהו אינו מצע אידיאולוגי וקוהרנטי, אלא רגע רדיקלי של התנערות. הוא לא מהפכת אוקטובר 1917, אלא מהפכת פברואר, שבה סולק הצאר ונוצר חלל שאליו זרמה, בתוך כמה חודשים, חבורה נחושה של בולשביקים.

הפגנות בטהראן, בחודש שעבר. מרד העוסק בהרס מבני הכוח הנוכחיים ולא בבניית חדשיםצילום: WANA NEWS AGENCY/רויטרס

הזיוף הרבני

האם התיאורים הללו אינם מבטאים יפה את ניתוץ הסמכויות ההלכתיות הגדולות בעולם היהודי האורתודוקסי החל בסוף המאה ה–20? תום עידן ה"גדוילים"? זאת, לצד התחושה שכל הסמכות הרבנית הנוכחית לעתים נעה בתוך הזיוף ממש, שאין לה הכוח "להורות" או "לפסוק" כפי שבעבר. לחלופין, אם הרבנים רוצים בכוח הזה, הרי שהם צריכים להפוך את היהדות לכת סגורה וקיצונית להחריד, להתעלם ממסורות רכות וגמישות לטובת היצמדות כמעט קראית לטקסט, ולבצע לשם כך עבירות חמורות. חסידויות הכופות על חבריהן כדורים פסיכיאטריים כדי לבלום את יצר הרע הן דוגמה אחת.

הקהילה האורתודוקסית — חרדית וסרוגה — היא מיעוט בעם היהודי, ורובם של היהודים בעולם זה 200 שנה אינם מקיימים חיים מוחשיים שונים מאלה של הלא־יהודים. ליבוביץ, גיבורם של חילוניים רבים, אמר על כך: "כל מה שנשאר כאלמנט יהודי בהווייתו (של זה שאינו מקיים מצוות; נ"א) אינו אלא הקליפה הריקה של תודעת השייכות לעם היהודי".

ישעיהו ליבוביץ. העם היהודי ניצב לפני "המשבר הסופי" צילום: אלכס ליבק

סלידתו של ליבוביץ מדברים שבתודעה, בסנטימנט ובמיסטיקה היא מן הידועות, ועובדה היא שלמרות האתגר החילוני, יש יהודים שהם כבר דור רביעי לחילוניות גמורה ועודם יהודים. מה ששימר אותם ככאלה, לעתים קרובות, הוא היבטים שונים של קהילה, שימור של עבר ודימויים משותפים. זו "קליפה" רק אם האספקלריה הבלעדית של יהדות היא קיום מצוות לפי ההלכה האורתודוקסית.

יהודים חיו באזורים קרובים בארצות הברית לא הרחק מבית כנסת, ובנו לעצמם מוסדות משותפים כדי לשמר את זהותם — גם בגלל הסירוב של הקאנטרי קלאב המקומי לקבל אותם. הם ציינו את החגים ושלחו את ילדיהם ללימודי עברית בסאנדיי סקול. בעיקר הם התעקשו להגדיר את עצמם כיהודים וביצעו מעשים רבים בעולם המעשה הקשורים לכך — מברית מילה ועד הכסף שהפרישו מהונם.

ואולם, המבנה העדין הזה קורס. בכל רחבי ארצות הברית יש צמיחה יוצאת דופן של אנשים המגדירים עצמם "חסרי דת", וזו נהפכה השנה לקבוצה הגדולה בארצות הברית, אפילו יותר מהאוונגליסטים. זה אך טבעי שיהודים יהיו חלק מהמגמה הזו, או אפילו ראש החץ שלה.

נתונים שמגיעים בשני העשורים האחרונים מארצות הברית ממחישים עניין חשוב אפילו יותר: העיקר לא בהתבוללות, עניין שפוליטיקאים ישראלים אוהבים להטיח ביהדות האמריקאית כמין איזה חטא קולקטיבי, אלא הניתוק. מיליוני בני אדם מגדירים את עצמם כיהודים, אך אין להם כל קשר לשום מבנה קהילתי, פעילות פולחנית, שפה או אף פעולה בחייהם ממש. הם יהודים כמו שאליזבת וורן היא אינדיאנית — זו אבחנה גנאלוגית גנטית, בעלת נוכחות אפסית בחיי המעש.

מה שיותר מעניין הוא שרבים מאלה שעודם מגדירים את עצמם יהודים אינם מעוניינים בשום הקשר קהילתי כחלק מחייהם היומיומיים. אלה שתי תופעות מנוגדות, ומובנות לגמרי, של מרד: אלה המתנתקים מכל מבנה כוח מסורתי או אחר, ואלה המתגודדים דווקא סביב גרסה מוקצנת שלו, נניח הקהילה הגדלה ביותר בקרב היהדות האמריקאית: היהדות האורתודוקסית.

מאפייה כשרה במיאמי. יהודים אמריקאים רבים אינם מעוניינים בחיי קהילה צילום: Lynne Sladky / AP

צורות אחרות של אותו מרד הן הניסיון להגדיר מחדש יהדות רק כצוואה פוליטית פרוגרסיבית אחרי השואה, יהדות כקבוצת פעולה פוליטית. ובעוד שמלאכות כאלה הן בעלות ערך הומניסטי כביר, הרי שהזהות היהודית הופכת לכלי בלבד לטיעון פוליטי פנימי. במונחים רעיוניים (אך לא מוסריים), תמונת הראי של היהודי השמאלן האמריקאי שאין לו כל קשר אמיתי ליהדות היא הישראלי הלאומן, שאף הוא רואה בזהות היהודית אינסטרומנט בלבד להשגת מטרות אחרות, טריטוריאליות או אתניות, ולכן אין לו בעיה להפנות את גבו להיסטוריה ולכרות ברית עם גזענים זרים ומקומיים. גזענים אלה עצמם נטענים בעוצמה רבה בזכות המרד בחברה שלהם, ומשום שהם מציעים שיבה לאיזו זהות מומצאת ויקום טהור, כזה שמעולם לא התקיים. מרד פוגש במרד.

במובן הזה, החוויה של המרד שאנחנו חוזים בו היא יהודית באורח מובהק. כמו היהודי הנודד, כולם חשים את חסרון הבית, והגלובליזציה אינה מספקת לאיש בית חדש במקום זה שהוחרב.

ספרו של נדב איל, "המרד נגד הגלובליזציה", יצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2018

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ