זה דור ההפרטה של המגזר הדתי־לאומי

נקודת המבט החילונית המיושנת מחמיצה דרמה עצומה המתחוללת בציונות הדתית, המכילה כיום מספר חסר תקדים של התנהגויות וזהויות, אשר לא יכלו להתקיים בעבר בגבולות האורתודוקסיה. ואולם, העימות בין השמרנים לליברלים בקרב הדתיים־לאומיים רחוק מהכרעה

יאיר אטינגר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ועידת בני עקיבא בלטרון
ועידת בני עקיבא בלטרון, 2013. מה יהיה איתם בדור הבא? צילום: תומר אפלבאום

פעמים רבות, כשכותבים על דתיים, יש נטייה בולטת להימנע מעיסוק בדתיות שלהם. כתיבה על דתיים תעבור, לרוב, דרך הסוציולוגיה והכלכלה שלהם ("למה על חשבון משלם המסים?"), פה ושם היא תיגע בפולקלור (במיוחד אם הם חסידים) ובתרבות שלהם, אבל יותר מכל היא תעבור דרך הפוליטיקה שלהם.

כבר 50 שנה הדתיים־לאומיים מזוהים בציבור כמתנחלים. הסיבה המוצדקת לכך היא שהדתיים עצמם מזהים את עצמם ככאלה. רבים אכן מתנחלים או תומכים בהתנחלות. האליטה הפוליטית והרוחנית של הסרוגים שמה מאז 1967 את ההתיישבות על ראש שמחתה, ותנועת גוש אמונים הדביקה מאז דורות של צעירים דתיים בהתלהבות מהפכנית, שניתנת למימוש כאן ועכשיו בגבעות של יהודה ושומרון ובין הדיונות של רצועת עזה.

ההתלכדות של דמות הסרוג עם דמות המתנחל נובעת גם מהעניין שקיים בחברה הכללית, החילונית, בסכסוך הישראלי־פלסטיני. הקונפליקט, ובייחוד הפצע הלאומי שנפער אחרי מלחמת ששת הימים, גרם לזיהוי של הסרוגים כסוכנים של ארץ ישראל השלמה — דוקטרינה שנויה במחלוקת בחברה הישראלית. באופן דומה, בשנים האחרונות יש מי שמתבוננים על הדתיים דרך השסע העדתי, שם הם נתפשים לרוב כנציגיה האשכנזים והפריווילגים של "ישראל הראשונה", או דרך המאבק על הפרהסיה הישראלית, שם הם נתפשים כמחוללי ה"הדתה".

מצעד הגאווה בירושלים
מצעד הגאווה בירושלים, 2017. הסטטוס־קוו הדתי־הלכתי משתנה על ידי אנשים מבפנים צילום: אוליבייה פיטוסי

הקונפליקטים והשסעים בין ה"שבטים" בישראל ובין הישראלים לפלסטינים חשובים ואמיתיים, ולדתיים יש בהם חלק; אולם אי־אפשר להבין את הציבור הדתי דרכם. נקודת המבט המיושנת מחמיצה דרמה עצומה המתחוללת בציבור הדתי־לאומי — והיא הפיצול הפנימי בתוכה. הפיצול, בעיקרו, הוא לא פוליטי אלא דתי ותרבותי. שורה ארוכה של דיונים אידאולוגיים, אתיים והלכתיים חוצים את המחנה ונוגעים לחיים ה"אזרחיים" ולא הפוליטיים. לנגד עינינו קמות כמה תפיסות של שמרנות — כולן מחויבות לתורה ומצוות, אבל אחרת. התפיסות הללו מתעצבות דווקא על רקע ההתיישרות הפוליטית של הדתיים לימין, כלומר על רקע קיומו של קונצנזוס שמרני־ימני ביחס לפלסטינים ולהתנחלויות, למערכת המשפט ולכלכלה.

אין אפשרות להבין את החברה הישראלית בלי המרכיב הדתי, ולא כל שכן אי־אפשר להבין את החברה הדתית בלעדיו. אבל גם עיתונאים וסופרים מעמיקים, שעומדים על משמר החברה בישראל, נוטים להחמיץ את החוויה היהודית הכה מרכזית בחיי כל אדם דתי, וממעיטים בערכה או מצמצמים אותה לסיפור של כוח. הזהות, האמונה, ההלכה, ה"יידישקייט", היחס לעולם החיצון ולערכיו — כל המרכיבים שמגדירים את היחסים בתוך המחנה הדתי ובינו לבין העולם המודרני — נעדרים ככלל מהשיח על החברה הדתית.

יותר מהקצנה או התמתנות, הכוח העיקרי שמשפיע על הציונות הדתית הוא כוח ההפרטה, וההפרטה הופכת למהפכה כאשר — לצד הדיבורים והרעיונות — היא מתבטאת גם בעולם המעשי של עבודת האל: בתפילות, באופן שבו אנשים מתחתנים או צורכים מזון כשר, באופן שבו נשים טובלות במקוואות ובעניינים הלכתיים נוספים. לעולם הדתי פורצים כעת מושגים כמו תחרות, יוזמה פרטית, חופש בחירה והגדרה עצמית. גם מושג השוויון נכנס אליה. בעולם מופרט, כל קבוצה דתית מגדירה לעצמה מה הם גבולות ההלכה, ואלה שונים ומשתנים; תחת ההגדרה העצמית "דתי" ו"אורתודוקסי" מתרוצצות כעת התנהגויות וזהויות מגוונות יותר מאי־פעם. ההפרטה היא אפוא המאפיין של הדור הדתי הנוכחי בכל מקום.

בשנים האחרונות, עם הבשלת דור חדש של פמיניזם דתי, עם התפתחות האינטרנט והפצעת פייסבוק, עם היחלשות סמכותם של הרבנים, הדיונים האידיאולוגיים מתקדמים לנגד עינינו משלב התיאוריה לשלב המעשה. הדיונים מתורגמים במהרה להקמת מוסדות חינוך חדשים ובתי כנסת, ולהופעתן של תופעות דתיות שספק אם היו יכולות להתקיים בתוך גבולות האורתודוקסיה בעבר. אורתודוקסיה חדשה קמה, והיא נמצאת בעימות גובר עם האורתודוקסיה מהסוג הישן. שני סוגים של שמרנות, שנמצאים בעימות זה עם זה סביב שלל סוגיות.

חיילת דתייה
חיילת דתייה. הסוף לאיסור ההלכתי על נשים לשרת בצבאצילום: דודו בכר

התנגשות בסיכון גבוה

כאשר אומרים כיום "דתיים־לאומיים" חייבת לבוא שאלת המשך: איזה מין דתיים־לאומיים? לאילו רבנים הם נשמעים, אם הם נשמעים? האם, ועד איזה גבול, הם דוגלים בשוויון בכלל, ובין המינים בפרט? האם הם בעד נשים כמנהיגות רוחניות ונשים בתפקידי שליחות ציבור בבית הכנסת, או נשים במדי צבא? האם יקבלו בקהילותיהם לסביות והומואים מוצהרים כחברים שווים? מה יחסם לרבנות הראשית לישראל? מה יחסם ליהודים שאינם שומרי מצוות? ולחרדים? ומה עם בני דתות אחרות, או יהודים רפורמים וקונסרבטיבים? איך הם מתלבשים ונראים כלפי חוץ, וכיצד יגדירו את עצמם מול תפריט הגדרות פנים־מגזרי הולך וגדל? ולבסוף, עם איזו מפלגה או עם אילו פוליטיקאים דתיים הם מזדהים, אם בכלל. שאלות של זהות, אידיאולוגיה והלכה מפצלות את המגזר הדתי־לאומי לאורכו ולרוחבו.

אחד החידושים המרכזיים טמון בעובדה שהסטטוס־קוו הדתי־הלכתי משתנה על ידי אנשים מבפנים, שומרי מצוות. כך אנו רואים שינויי גישה לגבי הטאבו המוחלט על הומוסקסואליות, או האיסור לעלות להר הבית מפאת קדושתו, האיסור, שהוצג כהלכתי, על נשים לשרת בצבא, או האיסור על נשים למלא תפקידים בבית המדרש או בבית הכנסת.

פעמים רבות מובילי השינוי אינם אלה שהוסמכו לכך באופן פורמלי או מסורתי, כלומר אינם רבנים. לפעמים אלה אנשים ונשים מן השורה, יודעי ספר והלכה. הרב כבר אינו נושא לבדו באוצר הידע התורני, ובמסגרת ההפרטה הדתית ה"הון התורני" מצוי כיום בשפע בזכות דורות של בוגרי ישיבות גבוהות, מדרשות לנשים, וכמובן עם גישה חופשית פתוחה לספרות הלכתית באינטרנט. כך, גם מי שאינם מוסמכים רשמית כרבנים, תובעים לפרש בעצמם את ההלכה או לפעול על פי צו מצפונם.

זהו שינוי משמעותי, משום שהיהדות האורתודוקסית — מראשיתה ומעיקרה — ביקשה לשמש חומה מפני שינויים מבחוץ, מפני החילון והתנועות החיצוניות. השינוי הזה בוודאי מושפע מן הנעשה בעולם החיצון, אבל הסוכנים שלו אינם עוד חילונים או יהודים־רפורמים, אלא דתיים המחויבים לתורה ולמצוות ורואים עצמם כפופים למסורת חז"ל ולפסיקה הרבנית. זהו שינוי אדיר ומהפכני. תחת אותו זרם דתי קמים כעת שני זרמים, שנותנים תשובות שונות לשאלות זהות. מדובר בשני סוגים של שמרנות — ושניהם נתלים בטיעונים הלכתיים כדי לבסס את עצמם.

מכינה קדם־צבאית בהתנחלות אלון
מכינה קדם־צבאית בהתנחלות אלון. קו תפר מיטשטש בין דתיים לחילונייםצילום: קובי גדעון/באובאו

זה דור ההפרטה בציונות הדתית — המתחזקת, מתגוונת ומתפצלת, השמרנית, הפתוחה, המגזרית והלא־מגזרית. היא אינה מתחלקת לשני מחנות מסודרים תחת שני מטות מרכזיים, אלא למחנות רבים: לייטים ודתיי־רצף, פוסט־אורתודוקסים, דתיים אוטונומיים, תורניים וחרד"לים, ממלכתיים ולא־ממלכתיים, מסורתיים־דתיים, ליברלים שמקפידים על קלה כחמורה וליברלים שפחות. ויש גם סתם דתיים־לאומיים, ללא כותרות־משנה. קשה, ובעצם לא ממש נחוץ, לקטלג ולמסגר הכל. אדם עשוי להזדהות עם קבוצות יריבות בסוגיות שונות, לעתים בתקופות שונות בחייו, לפעמים גם במקביל.

ובכל זאת, זהו דור ההפרטה של הסרוגים, שחרף כל המגוון מבליט שני סוגים של דתיים שיש ביניהם התנגשות קשה: האחד מקדש חייו בתורה, וגם כשהוא עוסק בענייני חולין הוא שומר לעצמו מרחבים מבודלים שבתוכם אנשים כמוהו; האחר שואף, לעתים במקביל, לצמצם פערים מגדריים ומגזריים, ובין חלקים שונים בנפשו הדתית והישראלית המודרנית.

זו התנגשות בסיכון גבוה בין שני סוגי שמרנות. הליברלים, בחיפוש אחר כנות, מנסים ליישב את השמרנות הדתית עם העולם המשתנה. שאיפתם תיעצר במוקדם או במאוחר בקיר ההלכה, בציווי מוחלט שתמיד נידון לאכזב חלק מהציפיות. זו התורה, היא קבועה. לעומתם, השמרנים מתקשים להצדיק את הסדר הקיים בתחומים מסוימים בלי לשקר לעצמם ולילדיהם. כאשר נשים, להט"בים ובעלי מוגבלויות הם חלק מהחברה, כאשר המושגים האנושיים משתנים וגם השפה הדתית משתנה, מי יתכחש לצורך לחשוב מחדש על יחסה המפלה של ההלכה כלפי קבוצות אלה ואחרות? זו המציאות, והיא משתנה כעת דרסטית.

יש שיגידו כי לנגד עינינו מתפרקת הקונספציה הדתית־מודרנית שלפיה ניתן לחיות גם וגם, בשני העולמות. ייתכן שהתסיסה הנוכחית תדחף כל מחנה להקצין בדרכו. אבל עד שזה יתברר, שני הצדדים האורתודוקסיים שבקטבים — השמרנים מזה, הליברלים מזה — ימשיכו לגבש זהות ולחיות על פיה, ואולי גם לנסות להשפיע על הציבור הגדול שבאמצע. זה סיפורה של הציונות הדתית. הכל גועש, רעיונות חדשים נבחנים, ובתוך כך נבחנת גם ההנהגה. כל השאלות נפתחות מחדש, והכל החל לקרות בתקופה שלאחר ההתנתקות.

נשים בתפילת הושענא רבה
נשים בתפילת הושענא רבה שוויונית בירושלים, 2014. אורתודוקסיה חדשה קמהצילום: מיכל פתאל

תנועה בתנועה

התהליכים הללו משפיעים על התמונה הישראלית הגדולה ומושפעים ממנה. חלק גדול מהציבור הדתי יוצא כעת מתוך המגזריות ומבקש להתחבר לחלקים אחרים מן החברה היהודית בישראל. שאיפתו נובעת מביטחון עצמי וגם מהשקפה: סרוגות וסרוגים רבים רואים בדתיותם חלק מזרימת החיים, כזו העולה בקנה אחד עם ערכים מערביים של בחירה ושוויון והגדרה עצמית. זו יהדות שמעדיפה לא לכפות כלום על איש, מכירה במגוון דעות, ואינה מאוימת מהעולם החיצון. גם סביבם הכל בתנועה. הרבה ישראלים, שנולדו חילונים או נעשו חילונים, משנים את יחסם כלפי המסורת, מתפייסים אתה, וכך האופציה הדתית־לאומית, שבעבר היתה שולית ולעתים מאיימת, עוברת תהליך של התמרכזות ונורמליזציה.

לכן הרבה כל כך קורה עכשיו בתפר המיטשטש בין דתיים לחילוניים. חלקו טבעי וספונטני, כמו מפגשים בצבא ובשכונה, וחלקו מאורגן: יישובים קהילתיים משותפים לחילונים ודתיים, מכינות קדם־צבאיות ובתי ספר, אירועי לימוד ופסטיבלים, הכל תחת הכותרת "משותף". גם אופציה פוליטית משותפת קמה, שמתחרה באופציה המגזרית הישנה. כל זה מחדד את העמדות במחנה השני, התורני, שם גוברים הקולות הקוראים לערוך בירור רעיוני שבסופו יוכלו להביע עמדות דתיות לא מתפשרות, לקבל את סמכות הרבנים ולשלב ידיים עם עוד שומרי מצוות לאומיים, גם עם החרדים. בירור רעיוני שבסופו, אולי, גם היפרדות גוברת מדתיים־לאומיים אחרים.

הציונות הדתית כבר אינה תנועה צעירה, אך היא עדיין בתנועה. מתוכה מסתעפות כעת תנועות־משנה חדשות וגם סוגי דתיות חדשים. מה יהיה איִתם בדור הבא? באיזה מובן התורניים ימשיכו להיות מודרניים? האם הליברלים יראו עצמם אורתודוקסים בהכרח, או שמא הדתיות שבידיהם מבשרת סוג חדש של יהדות מסורתית או קונסרבטיבית? מה יהיה הסיפור הדתי והפוליטי של קבוצת האמצע של הסרוגים? הרבה שאלות מסקרנות ממתינות פתוחות, וכמו תמיד אצל היהודים — התשובות תלויות בעיקר במה שיעשו, הלכה למעשה, הדורות הבאים.

יאיר אטינגר הוא פרשן לענייני דת ומדינה בכאן 11. ספרו "פרומים: המחלוקות שמפצלות את הציונות הדתית" יצא לאור החודש בהוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ