תלמדו את התלמוד הבבלי, אבל לא במסגרת "הדף היומי"

למידת דף אחד מן התלמוד הבבלי מדי יום נהפכה למנהג פופולרי חוצה קהילות ומגזרים. ספק אם זאת הדרך הנכונה להיכנס בשעריו של ספר מתוחכם ורב־רבדים זה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ספרי התלמוד הבבלי בצפת
ספרי התלמוד הבבלי בצפת. יצירה מלאת רגישות וחכמה אנושית צילום: דן פרץ
יובל בלנקובסקי
יובל בלנקובסקי

מיד לאחר חנוכה ייערכו רבבות יהודים בישראל ובקהילות ברחבי העולם לחגיגה הבאה: סיום "הדף היומי". העצמת ההישג האינטלקטואלי לכאורה של השלמת לימוד חיבור באורך 2,711 דפים (אם אתם שואלים למה דפים ולא עמודים, כבר נכשלתם במשימה) מוכיח כמה "הדף היומי" נהפך למותג, בלי שאיש טרח לשאול למה בעצם לומדים אותו. האם קריאה מהירה של שני עמודים בארמית ועברית מדי יום היא בכלל לימוד?

"הדף היומי" הוא התארגנות ללמוד דף אחד מן התלמוד הבבלי מדי יום. בכל שבע שנים וחצי הלומדים מסיימים את התלמוד כולו. שיעורי תלמוד במסגרת "הדף היומי" נפוצים בכל מקום: בקהילות חרדיות ליטאיות, בקהילות חסידיות ובמגזר הדתי־לאומי. יש שיעורים המתאימים לחילונים, למשל בניצוחו של קובי אוז, ושיעורים לנשים. מהפכת "הדף היומי" הפכה את התלמוד מספר אקסקלוסיבי לספרות המונים, ולא פסחה על האינטרנט כמובן, שם תמצאו עשרות רבות של שיעורים במגוון רחב של סגנונות וטעמים.

למתבונן מבחוץ נדמה שלימוד "הדף היומי" קיים זמן רב בעולמה של היהדות, בדומה למחזור פרשת השבוע, אולם זהו פרויקט שהתחיל רק ב–1923 ביוזמת הרב מאיר שפירא מלובלין. עתה מסתיים הסבב ה–13. עם השלמת המחזור צפו למודעות וכתבות על "מסיבות לסיום הש"ס" — מפגני כוח של קבוצות ומגזרים המנסים לנכס את התלמוד לעצמם, לרבות עצרות המונים של "עולם התורה", כינוסים רבי משתתפים, ולצדם חגיגות סיום התלמוד של פמיניסטיות דתיות.

"הדף היומי" מבקש לחסל את המחשבה הביקורתית שאפיינה את עולם בית המדרש, ולהציע במקומה אלטרנטיבה שלפיה גם את התלמוד אפשר להשטיח, לרדד ולגרוס

לימודי גמרא לנשים במדרשת מת"ן בירושליםצילום: מיכל פתאל

יש בציבור הדתי־לאומי מי שיחגוג את סיום הש"ס "לכבודם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון", וזאת במסגרת פרויקט המשווק את "הדף היומי" לילדים באמצעות העלון "תלמוד ישראלי". לדעתם אי־אפשר ללמוד דף מן התלמוד בלי לזכור את קרבות תש"ח ושאר עלילות הגבורה של חיילי צה"ל. בדומה להם, בקהילות חסידיות מצמידים את לימוד "הדף היומי" למעשיות חסידיות וסיפורי צדיקים.

כולם מסכימים ככל הנראה על דבר אחד: כדי לרכוש בעלות על התלמוד יש ללמוד אותו במסגרת "הדף היומי". אלא שההנחה זו נראית מפוקפקת מאוד, ולא במקרה לאורך רוב שנות קיומו של התלמוד הבבלי הוא לא נלמד בדרך הזו.

פער בלתי נסבל

לפני שנבחן את הערך של לימוד "הדף היומי", כדאי לחשוב קצת על העניין שהתלמוד יוצר. מה סוד כוחו, ומדוע הזרמים השונים בעולם היהודי מבקשים לנכס את היצירה הזו?

התלמוד הוא ספר הספרים של העולם הרבני־הלכתי, הוא שפת הקוד הפתוח של העולם הרבני שבה נכתבות כל היצירות ההלכתיות — מהספרות הרבנית של ימי הביניים ועד לפסיקותיו של הרב עובדיה יוסף. התלמוד מציג את הידע של רבנים בני המאות הראשונות לספירה, התקופה שבה עוצבה וחושלה היהדות הרבנית המוכרת לנו. כוחו נובע מכך שהוא ספר היסוד של העולם הרבני, ודרכי החשיבה המיוחדות שלו הלכו והשתכפלו לאורך הדורות.

בחורי ישיבה בירושלים. עולם הישיבות החרדי מזלזל בלימוד "הדף היומי" צילוםצילום: אוליבייה פיטוסי

הדיון התלמודי משקף הלך מחשבה ביקורתי ויצירתי שנוצר על ידי תיאורטיקנים של ההלכה והמחשבה היהודית. כך, למשל, במסכת קידושין (ס ע"א) ר' יוחנן בוחן את המצב המשפטי התיאורטי של אשה הנשואה למאה גברים במקביל, ובמסכת נזיר (מב ע"א), מאות שנים לאחר ביטול מוסד הנזירות, רבא מתלבט אם נזיר מקיים את מצוות גילוח השערות בתום ימי נזירותו, במקרה שגילח את כל שערותיו ונותרו לו רק שתי שערות אחרונות ואחת מהן גילח ואילו האחרת נשרה לה מעצמה. לא בדיוק שאלות פרקטיות מחיי היום־יום.

מקרי הקיצון הללו ודומיהם הם לחם חוקו של הדיון התלמודי שנוצר על ידי למדנים מקצועיים, שביקשו להבהיר את עקרונות ההלכה והמחשבה הרבנית באמצעות דיון במקרי מבחן. בנקודה זו מתגלה פער בלתי נסבל בין הפרקטיקה של לימוד "הדף היומי" לבין התוכן של התלמוד. במקרה הטוב, התלמידים מצליחים להבין את מהלכי השקלא וטריא של הדיון התלמודי — הפינג־פונג של שאלות ותשובות שמהן מורכב הדיון התלמודי. ואולם, צורת הלימוד הזאת אינה מאפשרת לחשוב על עקרונות היסוד שהסוגיה בוחנת, שהם למעשה המטרה שלשמה נכתב הדיון התלמודי.

לומדי "הדף היומי" דומים לאדם הרואה לראשונה משחק כדורסל בלי להכיר את החוקים, ובלי לראות את לוח התוצאות. צופה שכזה אמנם מזהה את כל מהלכי הכדורסל שהוא רואה, אך הוא לא מבין את פשרם ואת מטרתם. לומדי "הדף היומי" עוברים מדף לדף ועשויים להבין את מהלכי התלמוד כולו, אך הלימוד הזה מבטיח שהם לא ייתנו את הדעת על אופן הדיון, מה הוא מלמד על תפיסת הדת של חכמים ובמה דרכי הדיון התלמודי דומים ושונים מדרכי הדיון העכשווי.

לא במקרה עולם הישיבות החרדי מזלזל בלימוד "הדף היומי". בחורי ישיבה מקדישים את מיטב זמנם ללימוד בעיון של מספר קטן של דפי תלמוד, ובאמצעותם הם מבררים את עקרונות היסוד הלמדניים כפי שהם מתבטאים במספר מצומצם של מסכתות נלמדות. ייתכן שההמשגה החרדית של עקרונות התלמוד רחוקה מאוד מעולמם של מחברי התלמוד, אך לכל הפחות הם מקדישים מאמץ למחשבה מטא־תלמודית.

גם קריאות אקדמיות של התלמוד מנסות להתבונן באמצעות הסוגיות בעולמם של חכמים ולזהות את המוטיבציות העומדות מאחורי יצירת הסוגיה. זאת לפחות כאשר הקריאה האקדמית מצליחה להשתחרר מהחיפוש ה"אקדמי" הבלתי נלאה אחר זיהוי ההשפעות של תרבויות חיצוניות על חז"ל — חיפוש שהוא קריקטורה, תמונת מראה לקריאה הרבנית המתעלמת לחלוטין מהנסיבות ההיסטוריות שבהן נוצרה הספרות התלמודית. כך או כך, הן בחורי הישיבה והן חוקרי התלמוד באקדמיה מנסים להכיר, איש לפי דרכו, את כללי המשחק של הדיון התלמודי.

לפופולריות של "הדף היומי" יש גם צדדים חיוביים, בעיקר ביטול ההרתעה וההדרה של מעגלים חברתיים מלימוד התלמוד. עם זאת, ההצלחה של חוגי הלימוד השונים מלמדת גם על משהו שלילי בנוף של יהדות זמננו. לימוד "הדף היומי" מגיע מהעולם הדתי המודרני של המאה ה–20, המקדש ציות ומחשבה שמרנית על פני הבנה ומחשבה ביקורתית. "הדף היומי" מבקש לחסל את המחשבה הביקורתית שאפיינה את עולם בית המדרש, ולהציע במקומה אלטרנטיבה שלפיה גם את התלמוד אפשר להשטיח, לרדד ולגרוס. או בקיצור, ללמוד תלמוד כפי שקוראים תהלים: קיום מצווה ותו לא.

יש דתיים לאומיים הסבורים כי אי אפשר ללמוד דף מן התלמוד בלי לזכור את קרבות תש"ח ושאר עלילות הגבורה של חיילי צה"ל. בדומה, בקהילות חסידיות מצמידים את לימוד "הדף היומי" למעשיות וסיפורי צדיקים

סם־חיים או סם־מוות

כדי להדגים עד כמה התלמוד הוא ספר עסיסי, מתוחכם ורב־משמעי, שמבקש מהלומד להתבונן בו במתינות ורגישות ולא לקרוא אותו במרוצה, נציע ניתוח קצרצר של היגד תלמודי אחד ממסכת סנהדרין המופיע בהקשר של המקרה הבא: "אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו (חשק) באשה אחת, והעלה לבו טינא (נהיה חולה). ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל (שיקיים אִתה יחסי מין). אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה? ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר (תדבר) עמו מאחורי הגדר? ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר".

אין שום דבר תמים ב"מעשה" הזה, שבו מול המלצת הרופאים מופיעה עמדתם של חכמים שאינה מוכנה להתחשב באדם שחייו תלויים בכך שיפגע באוטונומיה של אשה על גופה. לא נוכל להתעכב על שאר המסרים המוכמנים במעשה, ועל כן נעבור לדיון התלמודי שעליו. רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני נחלקו בסוגיה אם המעשה הזה עוסק באדם שחושק באשה נשואה או ברווקה. בסיום הדיון מקשה התלמוד: אם מדובר באשה שאינה נשואה, מדוע לא יישא בעל התאווה הנוטה למות את האשה שבה הוא חושק? כך אפשר לפתור את הקונפליקט בין הדאגה לבריאותו של בעל התאווה לבין שמירה על ההלכה והקפדה על צניעותה וכבודה של האשה ומשפחתה. משיב התלמוד שאם בעל התאווה יישא כדת וכדין את האשה שהיא מושא תאוותו, הוא לא יירפא, וזאת משום שחפץ בה דווקא משום שמימוש תאוותו כרוך בעבירה. בעל התאווה שלנו נמצא במצב פרדוקסלי ומגוחך, כאשר תאוותו מותרת לו היא מאבדת מכוחה.

התלמוד מבסס את הטענה הזו על דברי רב יצחק, שמוסיפה רובד נוסף של מורכבות לטענה התלמודית: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר 'מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם'". על פי רב יצחק, באיזשהו עבר מרוחק ומתוקן, שהוא מסמן כתקופה שבה בית המקדש היה קיים, אכן נהנו אנשים מיחסי מין המותרים על פי ההלכה. אלא שכל זה אבד לנו במציאות החיים העכשווית. בעולם שבו אנו חיים ניטלה ההנאה מיחסי מין מותרים, והנאה זו מצויה כעת אך ורק ביחסים אסורים. זוהי אמירה אירונית, המגחכת הן על אלו החוטאים ביחסי מין בעבירה, והן על אלו שאינם חוטאים אך מרגישים שהם מפסידים בכך שהם מונעים את עצמם מלחטוא. רב יצחק סבור ש"הכל בראש", שהמטען התרבותי שאתו אדם ניגש לקיום יחסי מין הוא שמכתיב את אופי ההנאה ועוצמתה מהם. יש הנאה מיוחדת ליחסי מין בעבירה, הנאה שמלמדת על החולשה האנושית, עד כמה מערך המוסכמות החברתי מכתיב לאדם אפילו את ההנאה הפיזית שלו מהחוויה הבלתי אמצעית של קיום יחסי מין.

מסכת תענית דף כ"ד, מאת קובי אוז. שיעורים גם לחילונייםקרדיט: מרכז שטיינזלץ

המימרה של רב יצחק מדגימה היטב את המרחק האדיר שעבר העולם הרבני, מתקופת התלמוד, שבה הוא התאפיין בחשיבה מורכבת ומלאת רגישות וחכמה אנושית, ועד לעולם הרבני של זמננו. לימוד התלמוד במסגרת "הדף יומי" הוא ניסיון לקרוא את התלמוד כמוצר שטוח, תוצר רבני מכני, הדן במימרות סותרות ומנסה ליישב אותן, בדומה לתוצרים הרבניים המכנים הרגילים בזמננו.

חז"ל המשילו את התורה לסם שהוא תרופה, היכול להיות סם־חיים או סם־מוות, תלוי מי צורך אותו. הדרך המתאימה לצרוך את הסם המיוחד של התלמוד היא ללמוד אותו בעיון ולקרוא אותו מתוך רגישות למורכבות שבו. התלמוד הוא ספר מתוחכם ורב־רבדים, ו"הדף היומי" אינו דרך מתאימה להיכנס בשעריו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ