תומכיו ושונאיו היהודים של ברני סנדרס רואים בו את אותו הדבר: את עצמם

הפופולריות של הסנאטור מוורמונט הובילה יהודים־אמריקאים מהשמאל להגדיר מחדש את זהותם. יחסו של סנדרס ליהדותו מאפיין את הדילמה המוסרית של חיי הקהילה בארה"ב כיום

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סנדרס בוועידת ג'יי סטריט בוושינגטון, באוקטובר

מה רואים יהודי ארצות הברית כשהם מסתכלים על ברני סנדרס, הסנאטור המתמודד על מועמדות הדמוקרטים לנשיאות? קרוב משפחה מקסים או זקן נרגן? לוחם צדק או בוגד בעמו? אדם שהקדיש את חייו למנושלים ולמקופחים או כזה שהתנער ממורשתו? בדומה לשמלה שהיתה לתופעת רשת — שנראית לרבים זהובה ולאחרים כחולה — סנדרס פילג את הקהילה היהודית בארצות הברית למחנה מעריצים ומחנה מבקרים.

קבוצת המבקרים גדולה יותר בהרבה. חוסר הפופולריות של סנדרס מושרש היטב בקהילה היהודית. לפי סקרים וניתוחי נתונים, בקמפיין שלו לקראת הבחירות לנשיאות 2020 סנדרס זוכה לאחוזי תמיכה נמוכים יותר בקרב הקהילה היהודית מבאוכלוסייה הכללית — שבה התמיכה בו ממשיכה לגדול.

עם זאת, נוכח ריבוי גילויי האנטישמיות בארצות הברית בשנים האחרונות, הסלידה מסנדרס בקרב היהודים היא תופעה מסתורית. בבחירות לנשיאות ב–2016, הקהילה היהודית העדיפה את פוליטיקת הזהויות של הילרי קלינטון על פני הפופוליזם הכלכלי של סנדרס — עמדות שהוגדרו אז כסותרות. אך זו היתה תקופה תמימה יותר, שבה יהודים עדיין תפשו את קיומם בארצות הברית כנוח ובטוח. לנוכח הוונדליזם, המתקפות האנטישמיות והעלייה במקרי רצח, העובדה שכה מעט יהודים מתנחמים באפשרות שמועמד יהודי יהפוך לנשיא ארצות הברית — אינה ברורה. הדבר הפך תמוה במיוחד לאחר שסנדרס הוסיף לקמפיין הפופוליסטי שלו היבט של פוליטיקת זהויות, שלא היה קיים בו קודם.

בשיחות עם יהודים עולות שלוש סיבות מרכזיות לחוסר האהדה כלפי ברני סנדרס. הסיבה הראשונה שרבים מציינים היא קרבתו של הסנאטור מוורמונט לדמויות שקשריהן לקהילה היהודית מורכבים, בלשון המעטה, כמו הפעילה הפוליטית לינדה סרסור — שאותה סימן כמי שמדברת בשמו בקמפיין — או חברת הקונגרס הדמוקרטית אילהן עומאר — שעמה ערך במשותף אירועים. עומאר נאלצה להתנצל על כמה מאמירותיה שנתפשו כאנטישמיות בקרב הציבור הרחב, וגם היתה חברת הקונגרס הראשונה שתמכה באופן פומבי בתנועת החרם נגד ישראל (BDS), שיהודים רבים רואים בה אנטישמית. סנדרס עצמו מתנגד לחרם. סרסור נתפסת כיריבה של יהודי ארצות הברית, כזו שמשקיעה מאמצים בלתבל את הופעותיה הציבוריות במתקפות חריפות נגד ציונים, בעיקר אלו הפרוגרסיביים.

סיבה שנייה שעולה מפי יהודי ארצות הברית להסתייגות מסנדרס היא אי־הנוחות לכאורה שהוא חש לגבי זהותו היהודית. בקמפיין 2016 דחה סנדרס שאלות לגבי מורשתו היהודית, אך כחלק מאימוץ פוליטיקת זהויות הוא פתוח הרבה יותר לנושא בקמפיין הנוכחי.

הסיבה אחרונה היא העובדה כי יהודים רבים פשוט לא סובלים את תפיסותיו הסוציאליסטיות. הסוציאליזם היה בעבר פופולרי מאוד בקרב יהודי ארצות הברית, אך נזנח ברובו לטובת הליברליזם בעידן שאחרי מלחמת העולם השנייה.

סרסור בוושינגטון, ב-2017צילום: Theo Wargo/אי־אף־פי/ ת

הסיבות שמרחיקות חלק מיהודי ארצות הברית מסנדרס הן דווקא נקודות זכות מבחינת תומכיו: מחויבותו שלו לתיאוריית ההצטלביות (Intersectionality); מערכת היחסים המורכבת שלו עם זהותו היהודית, שיהודים רבים שותפים לה; והסוציאליזם הקיצוני שלו. בדומה למבחן רורשאך, נראה כי סנדרס מייצג עבור היהודים־האמריקאים את הצדדים הטובים והגרועים ביותר של חייהם בארצות הברית: מחויבות מושרשת לצדק לצד חוסר נוחות לגבי כוחם, דבר שיכול להוביל לביטול עצמי.

וכשאני לעצמי מה אני?

רבים סבורים כי מקור תגובת הקהילה היהודית כלפי סנדרס הוא פער דורי: הממסד היהודי בארצות הברית — שלא חש בנוח נוכח נטיית היהודים הצעירים לפנות שמאלה — דוחה את האדם שנתפס כמייצג את התופעה, אם לא מנהיגה. אולם השקפה זאת מוטעית מכמה סיבות.

ראשית, לא רק הצעירים היהודים בארצות הברית נוטים יותר ויותר שמאלה, אלא הקהילה כולה — התופעה חוצה דורות. חשוב מכך, דעותיו של סנדרס על ישראל אינן שונות מאלו של הזרם המרכזי ביהדות ארצות הברית. הוא מבקר את ממשלתו של בנימין נתניהו אך תומך בישראל "ב–100%", כלשונו, וסבור כי "נכון הדבר שביקורת על ישראל יכולה לחצות את הגבול וליהפך לאנטישמיות" — כפי שכתב במאמר דעה באחרונה ב"ג'ואיש קורנטס". לדבריו, "הגאווה וההערצה שאני חש לישראל מתקיימות לצד התמיכה שלי בחירות ובעצמאות הפלסטינים". הוא גם הוסיף: "אני דוחה את הרעיון שיש סתירה בין השניים". יהיה קשה למצוא סיכום טוב יותר של תחושותיהם של רוב יהודי ארצות הברית לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

סנדרס בווירג'יניה, ב–2015צילום: Steve Helber / AP

אם יש רוח צעירה בזהותו היהודית של סנדרס, היא מצויה בנטייה לבכר חלק מאמירתו של הלל הזקן, "וכשאני לעצמי מה אני?" על פני חלקה השני: "אם אין אני לי, מי לי?" בדומה לצעירים רבים שזכו לגדול תחת הגנתה ואהבתה של ארצות הברית, נראה כי סנדרס שכח את ההיסטוריה היהודית (בתקופה שבה יורים ביהודים בבתי הכנסת, הסנאטור השתמש בסיפור הימלטותו של אביו מאנטישמיות דווקא כדי להציג שינוי משמעותי במדיניות ההגירה שלו).

תוכניותיו למאבק באנטישמיות, שאליהן התייחס במאמר ב"ג'ואיש קורנטס", מקמצות בפרטים. מלבד להנחות את משרד המשפטים לתעדף את המאבק בלאומנות הלבנה, אין לסנדרס רעיונות חדשים לגבי האופן שבו יש להילחם במציאות החדשה. הצעותיו הן למנות נציג מיוחד שינטר ויוביל את המאבק באנטישמיות — תפקיד שכבר קיים — ולהצטרף מחדש למועצת זכויות האדם של האו"ם — אם כי לא ברור כיצד הארגון אמור להגן על יהודי ארצות הברית. גרוע מכל, סנדרס מתעלם לחלוטין מצורתה האחרונה של האלימות האנטישמית: גל של מתקפות אכזריות נגד יהודים אורתודוקסים בשכונת הולדתו, ברוקלין.

ההתעלמות אינה מקרית. האחראים לאלימות בברוקלין, שרבים מהם תועדו במצלמות אבטחה, הם צעירים מקבוצות מיעוט. וסנדרס, שכיום מצוי תחת השפעתם של מקדמי תפיסת ההצטלביות, רואה את המלחמה באנטישמיות לא כמטרה בפני עצמה — אלא כחלק מהמאבק לצדק עבור מיעוטים מדוכאים. "המאבק באנטישמיות הוא גם המאבק לחירות פלסטינית", כתב סנדרס, שרואה ב"מאבק באנטישמיות ובעד חירות יהודית דבר הקשור למאבק למען חירות האנשים המדוכאים ברחבי העולם". אלה הן מלותיו של אדם שחושש לתעדף את צורכי קהילתו, אלא אם כן הם משמשים לעזרת אנשים אחרים, מדוכאים יותר. אלה מלותיו של אדם שרואה ביהודים בארצות הברית ובחששותיהם השתקפות של כוח וזכויות יתר. אדם שבאופן מהותי לא חש בנוח עם כוח זה, אלא אם כן הוא מנצל אותו כדי לסייע לאחרים.

יהודים רבים בארצות הברית חשים את אותו חוסר נוחות. סנדרס לא מייצג דמוגרפיה יהודית כזאת או אחרת, אלא את המתח שקיים בלב חייהם של היהודים הליברליים בארצות הברית מהזרם המרכזי ב-2019. לעומת השוליים האנטי־ציוניים, סנדרס מייצג יהודים ציונים — בעיקר ליברלים או פרוגרסיבים — שהאווירה הפרוגרסיבית גרמה להם לחוש לא בנוח עם הציוניות שלהם (ואף עם היהדות שלהם), אך אינם מסוגלים להתנתק ממנה.

סנדרס מייצג את המודעות הכפולה של יהודים פרוגרסיביים, שלא יכולים להגן על פשעיה של ישראל נגד הפלסטינים, אך גם לא לדמיין עולם ללא מדינה יהודית. הוא מסמל את החששות הגדולים ביותר של יהודי ארצות הברית לגבי עצמם במציאות הפוליטית של היום: האם מצבנו כה גרוע עד כדי כך שיש לנו זכות לצפות לאותה מידת צדק שאנו דורשים מאחרים?

כפי שאמר אבי התנועה החסידית, הבעל שם טוב, "העולם הוא כמו מראה — אם אנו מבחינים בחסרונות הקיימים בו, הרי זה משום שחסרונות אלה נמצאים בנו".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ