הרבה אחרי מות - הרבה אחרי מות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדרת לוגו שקוף
הספדים שלא נכתבו

הרבה אחרי מות

לכתבה

לרגל שנת המאה ל"הארץ", נפרסם בכל שבוע הספד לדמות היסטורית נשכחת, שלא זכתה שייכתבו מלים לזכרה מעל דפי העיתון. קוראות וקוראי "הארץ" מוזמנים להשתתף באופן פעיל במדור החדש, ולהציע לנו שמות של מועמדים

5תגובות

שם המחזה "אנשים, מקומות ודברים", לקוח מתוך רשימת החוקים או ה"אני מאמין" של שיטת 12 הצעדים לגמילה מסמים ואלכוהול. הוא מורה לנגמל להימנע מטריגרים הקשורים למשקה או לסם, והטריגרים עשויים להיות אנשים, מקומות או דברים מסוימים שהנגמל מכיר ככאלה המועדים לפורענות. זה שם יפה למחזה, יש בו משהו מסקרן ופתוח. אלא שהפתיחות הזאת, הגלומה בשמו, נעשית מעט מופשטת מידי כשניגשים לצפות בהצגה עצמה. זהו סיפורה של שחקנית המתמוטטת יום אחד על הבמה ומביאה את עצמה פעמיים למכון גמילה.

בתהליך הגמילה הראשון היא עוברת את ימי הגמילה הפיזית בהצלחה אך מסרבת בעיקשות להיכנע לחוקי המקום והשיטה, שמורה, ראשית, להודות בהתמכרות, (גם הנפשית) ושנית: להיפתח רגשית, להתוודות על הפגיעות הקשות של הנגמל/ת בעצמו/ה ובסביבתו/ה, וכל זה תוך חשיפה כנה ומוחלטת של פרטי חייו/ה האינטימיים: סיפורי הילדות (הקשה, מן הסתם), הטראומה שהביאה להתמכרות, וכמובן: התחייבות טוטאלית, כמעט דתית, לתהליך הריפוי. בתהליך הגמילה השני, השחקנית כביכול נכנעת לחוקים, וכשהיא יוצאת שוב לחיים (לבית הוריה) היא מתנצלת בפניהם, ובכך, כביכול, תהליך הגמילה שלה נשלם.

המחזה העכשווי הזה, שכתב המחזאי הבריטי דנקן מקמילן, נכתב בנימה צינית – מודעת לעצמה. הוא כתוב באופן אינטליגנטי, ויש בו לא מעט משפטים שנונים. אלא שהנימה הצינית, שמתגלמת בדמות הראשית, טומנת בחובה גם בעיה דרמטית. המחזאי, כמו דמות השחקנית, וכמו גם הקהל שיצפה בהצגה מכיר כבר סיפורים על נגמלים. אלה ממלאים את חיינו בטלוויזיה ובקולנוע בלי סוף. כולם שמעו על שיטת 12 הצעדים, שפותחה אי אז בשנות ה–30 של המאה שעברה, ופועלת מאז על סוגים רבים של התמכרויות. ולכן, באמת קשה לחדש בנושא.

המחזאי לקח אם כן את הציניות המובנית של הקהל וההיכרות עם הנושא הכמעט שחוק הזה, והחליט להשתמש בבנאלייה לטובתו, ולהצמיד אותה כמאפיין התנהגותי של הגיבורה. מה זה אומר? שהשחקנית הזאת, בנוסף להכחשת המצב שלה, שמאפיין נגמלים בראשית הדרך, אימצה לעצמה עוד שכבה של ציניות, והיא צוחקת על הקלישאות שכולנו מכירים: היא מלגלגת על המשוואה 'ילדות קשה = התמכרות', היא מסרבת להאמין באלוהים או בכל כוח רוחני אחר שלו נזקק הנגמל כדי "להיוושע", ומטילה ספק בכוח הקבוצה, או בקשר אנושי בכלל, כאפשרות לתיקון.

וכך היא אמנם פולטת משפטים מרירים־משעשעים מדי פעם, אלא שכשהציניות הזאת נמשכת כמעט עד סוף המחזה, וכשהגיבורה לא רק משחקת את מי שאינה רוצה להיפתח אלא באמת לא נפתחת — כלומר לא מתפתחת ולא עוברת תהליך — נותר מעט מדי מקום להזדהות.

גם הדמויות המשניות, שותפיה לקבוצה הטיפולית, משמשים לרוב כסטטיסטים הנושאים על גבם כקולב נרטיב גנרי של "מכור". העובדה שהשחקנית לועגת להם על הנרטיב ה"מתבכיין" שלהם, כמו גם הלעג לעצמה, לא מסייע לה, וגם לא למחזה. הרי כל מכור הוא אדם, וכל אדם הוא עולם ומלואו, עד כמה שתובנה זו היא בנאלית. ועם זאת, כוחה של הסוגה הריאליסטית בתיאטרון, היא בכל זאת לחצוב שוב בנפש האדם, המוכרת, ולמצוא את המיוחד בסיפור "רגיל", אפילו כזה שסופר כבר עד דק. הסיפור של השחקנית הזאת, המשקרת לגבי שמה וזהותה שוב ושוב, ושוב, ומסרבת לחשוף את נפשה, נותר לא ספציפי מספיק כדי לעורר הזדהות אנושית כללית, המושגת דווקא על ידי ספציפיות.

מעבר לנושא ההתמכרות, מנסה המחזה לגעת בנושא נוסף: שחקנים, ובמה. וגם הוא מטופל באופן כללי. הגיבורה היא שחקנית. ככזאת, על פי המחזה, היא מרגישה חיה ואמיתית רק כשהיא "בתוך דמות". כשחקנית, היא מעמידה פנים ללא הרף. כשחקנית, היא משחקת בסובבים אותה. והייתי רוצה לשאול, בעיקר את אנשי התיאטרון: האם אין אלו קלישאות, והכללות גסות מידי? וגם אם יש באלו שמץ של אמת, הרי שהרפרוף על פני הנושא הזה, ב"אנשים, מקומות ודברים" הוא מעט מקומם.

ובכל זאת, יש במחזה רגעים ומשפטים שתופסים את האוזן, ואת הלב, ושבוודאי ידברו למי שמכיר התמכרות. והרי כולנו מכירים התמכרות, בדרך זו או אחרת: "מתמכרים הם אנשים בעלי ביטחון עצמי נמוך ותסביך גדלות, הם חושבים שהם הלב השבור של העולם". או משפטים מצחיקים, כמו כשהדמויות מתפללות, והשחקנית מסרבת לומר "אמן" אחרי התפילה, מסביר לה אחד מהם ש"אמן" זה כמו ללחוץ send לאלוהים, בסוף האימייל.

כמו כן, הסוף, שבו הגיבורה מתנצלת בפני הוריה, אך אלה מסרבים לקבל את התנצלותה, הוא סוף מפתיע, לא פוליטיקלי קורקט. יש בו משהו נועז, מקורי ויפה. אולם עם כל מעלותיו וחסרונותיו של המחזה, מדובר במחזה שבגלל חסרון רגשי מסוים שקיים בו, נזקק נואשות לשחקנית מלאת רגש, בעלת מנעד רחב מאוד של רגשות, שתמלא את מה שהטקסט לא נותן.

ופה גלומה בעיה מצערת. מגי אזרזר, המגלמת את דמות השחקנית, היא אמנם שחקנית כישרונית, בעלת יכולת דיבור טבעית על הבמה, חפה מדקלום ופאתוס, וגם בעלת איכויות קומיות, שמצליחות לעבור יפה בטלוויזיה. אבל פה, בתיאטרון, לפחות במחזה זה, היא לא מצליחה להעביר את מה שהמחזה דורש. המהות הבסיסית של הדמות הזאת הינה פגיעות ושבריריות. ואיך לומר זאת בעדינות; על אף איכויותיה של אזרזר, שחקנית מצליחה ואהובה על ידי רבים, שבריריות ופגיעות הן ממנה והלאה. הדמות עצמה, כפי שהיא כתובה, רווייה ציניות וניסיון לשלוט על המצב כמעט בכל רגע נתון. גם אזרזר, כשחקנית, היא בעלת איכות של שליטה וכוח. וזה פשוט לא מתאים לדמות. לא נוצר כל ניגוד בין שליטה להתפרקות, בין כוח לבין חולשה. אזרזר משחקת דמות צינית, ואת רגעי החולשה וההתפרקות היא "מעבירה" כל כך מהר, ו"מקצועי", עד לרמה של משחק שהוא פשוט חיצוני. היא לא מותירה כל פתח לחולשה. בהתחלה, כשהיא מגלמת את השחקנית המגלמת את נינה (מ"השחף", צ'כוב), זה ממש צורם: נדמה שאין טייפ־קאסט יותר בלתי מתאים מזה: נינה עצמה היא סמל השבריריות, אישה צעירה השואפת להיות שחקנית אבל היא כל כך פגועה ורגישה שכשהיא משחקת הידיים שלה רועדות. קשה לדמיין מצב שבו אזרזר עצמה תרעד על הבמה, והרעד הזה, זה בדיוק מה שחסר פה.

בנוסף, קיימת בעיה בתנועה: כדי לתאר מצבים רגשיים קשים של הגיבורה, הועלו לבמה לא פחות מחמש שחקניות הלבושות כמו הגיבורה, והן מביעות ללא מילים מצבים של חולשה, כאב וייסורים. זוהי בחירה בעייתית. לא ברור למה את האפקט הפשוט הזה אי אפשר היה לעשות בווידאו, אם כבר בחרו להשתמש בווידאו. לטעמי זה גם סוג של עוול לשחקניות עצמן, שהן סטטיסטיות לחלוטין. אך מעבר לכך, התנועה עצמה, שיצרה מירי לזר, פשוט לא מקורית, ולא מקצועית דיה. הצד התנועתי פה מעלה אסוציאציה של תיאטרון קהילתי, שמנסה לחפש בכוח תפקיד לשחקניות רבות מידי. את הרגשות שהשחקניות — כפילות הללו מנסות לבטא, מוטב היה שתבטא אזרזר בעצמה.

יחד עם זאת, יש פה שחקנים שמצליחים לגלם דמויות משכנעות ומרעננות. כזאת היא נעמה שפירא, כרופאה, מנחת הקבוצה ואם הגיבורה. משחקה חינני ומשכנע מאוד. גם יורם טולדנו, כאחד המכורים ואחר כך כאביה של השחקנית מביא לבמה דמות אנרגטית, מלבבת. כשהוא מגלם את האב, בסוף, הוא מעביר כל כך הרבה רגש ברפליקות ספורות. השניים האלה מביאים לבמה איכויות שמחפות במידה רבה על המחזה המעט כללי הזה. ובהמשך לכך, רק בשביל התמונה האחרונה, שאומרת: "לא חייבים תמיד לסלוח", ובכך מעבירה מסר כל כך לא אופנתי, במובן הטוב, שווה בכל זאת לצפות בהצגה.

"אנשים, מקומות ודברים", תיאטרון בית ליסין. מחזה: דנקן מקמילן, תרגום: עידו ריקלין, בימוי: רוני פינקוביץ', תפאורה: כנרת קיש, תלבושות: אורנה סמורגונסקי, תאורה: קרן גרנק, וידאו ארט: יואב כהן, משחק: מגי אזרזר, פלורנס בלוך, לירון בן ששון, נמרוד ברגמן, עודאל חיון, יורם טולדנו, חי מאור, ליאור מיכאלי, מעיין עמרני, נעמה שפירא, ואנסמבל.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות