"הגנתי על עמי ועל בניו בתחום שבו יכולתי לעשות זאת" - הרבה אחרי מות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדרת לוגו שקוף
הרבה אחרי מות

"הגנתי על עמי ועל בניו בתחום שבו יכולתי לעשות זאת"

לכתבה

חנא נקארה, "עורך דין האדמה והעם", הונצח בשביל קטן בחיפה, בה גדל, אך בעיני ערבים רבים, שמו ראוי היה לפאר רחוב ראשי. מימי המנדט ועד הממשל הצבאי, התגייס למען צדק לבני עמו ונגד הפליה ונישול ואיתגר את המערכת המשפטית

תגובות

שמו של עורך הדין חנא דיב נקארה מילא את העיתונים בשנות החמישים והשישים. "נישול הפלאחים הערביים מרחיק השלום", "רופא ערבי נרדף ע"י שלטונות הממשל הצבאי", "נדחתה בקשת תושבי עראבה וסכנין לעכב גזל אדמתם", "צו על תנאי נגד שר הביטחון וצה"ל על גירוש ערביי ערב אל חסאם", ועוד ועוד ועוד. לאחר מותו, ב-1984, זכה "עורך דין האדמה והעם", שעסק בזכויות אדם, לשביל קטן שנקרא על שמו בחיפה, שם גדל. בציבור הערבי שמו מוכר עד היום, וראוי היה לפאר שם של רחוב ראשי ולא של שביל קטן. בקרב היהודים הוא נותר אלמוני למדי.

עיון בזכרונותיו חושף לוחם, שלא החזיק בנשק חם, אלא נאבק לשחרור ולמען זכויות באמצעים משפטיים. את מאבקו החל במהלך המרד הערבי הגדול (מאורעות 1936-1939) כשהיה עורך דין צעיר בתחילת דרכו, תחת המנדט הבריטי. במהלך האירועים החל ללוות נאשמים ערבים, שהועמדו לדין בבתי המשפט הצבאיים שהקימו הבריטים, במאמציהם לדכא את המרד.

"בית המשפט הצבאי בחיפה מן הבוקר עד הערב", תיאר בזכרונותיו, שתורגמו לעברית בידי נעמה בן זאב, ופורסמו, באופן חלקי, בכתב העת "קתדרה". "הקמנו ועדה וחילקנו בינינו את העבודה. כל יום הלכנו למשרד התובע הצבאי כדי לקבל ממנו את רשימת שמות הנאשמים עם ההאשמות התלויות נגדם. ההאשמות נעו מנשיאת נשק - עבירה שהעונש עליה היה מוות - ועד רכישת כלי נשק וחבלה ברכוש, למשל הצתת תחנות רכבת, פירוק אדנים ופסי רכבת, פיצוץ צינורות חברת הנפט העיראקית, הצתת מכוניות, חבלה בצינורות מים, גשרים ודרכים, ניתוק קווי טלפון וחשמל וכו'. העונש על עבירות אלה נע מכמה שנות מאסר ועד מאסר עולם".

נקארה. מעצר ארבעת הצעירים מהכפר סילת אלזהר היה אירוע מכונן עבורו
באדיבות נאילה נקארה אבו-מנה

אירוע מכונן, אותו זכר נקארה עד מותו, אירע עם מעצרם של ארבעה צעירים מהכפר סילת אלזהר, שהואשמו בנשיאת נשק חם. אקדח יחיד נמצא במכונית שבה נסעו ארבעת הנאשמים, ושנהג בה אדם חמישי. "סברנו כי הסוגיה קלה וכי יש לשנות את ההאשמה מנשיאת נשק לרכישת נשק. דאגתנו העיקרית הייתה לחלץ את הנאשמים מעונש מוות, וסברנו כי לא ייתכן שארבעה אנשים יואשמו בנשיאת אקדח אחד", תיאר. נקארה ועמיתיו עורכי הדין התנגדו לכתב האישום, אך בית המשפט דחה את ההתנגדות, וגזר על הארבעה עונש מוות. הם הוצאו להורג בתלייה בכלא עכו.

"ילך אבא אבן להילחם לבד", הידיעה בעקבותיה סגר שר הפנים ישראל רוקח את "קול העם" ואת מקבילו הערבי "אל-אתחאד". עתירת העיתונים נגד הסגירה הביאה להפיכת חופש הביטוי לזכות חוקתית בישראל
אתר עיתונות יהודית היסטורית/הספרייה הלאומית

"לאירוע הזה היתה השפעה עמוקה עליי והוא שכנע אותי כי בתי משפט צבאיים הם בתי משפט רק למראית עין", כתב. זאת, לדבריו, משום שראש בתי המשפט, קצין בדרגת אלוף משנה, למשל, לא יכול לחרוג מהפקודות שקיבל מקצין בדרגה גבוהה יותר. לימים, ב-1958, כשסירב לכך שעצורים אחרים, בנצרת, יישפטו בבית משפט צבאי, שאל אותו השופט, מדוע סירב. "עניתי לו: אתה בדרגת רב סרן, האם אתה יכול לסרב לבצע פקודה שאתה מקבל מקצין בדרגת אלוף משנה? בלתי אפשרי שתשפוט ותכריע באופן צודק, כי אם יאמר לך המפקד שלך להרשיע אדם זה - תרשיע אותו, ואם יאמר לך לשפוט אותו למאסר של חמש שנים - תאסור אותו", נזכר. בשנות הממשל הצבאי על היישובים הערבים בישראל, בין 1948 ל-1963, ייצג, בהתנדבות, אלפי תובעים בתיקים שונים.

"נהגנו לומר כי הנאשמים מקריבים את נפשם למען חירות ארצנו ועצמאותה, והרי מה שאנו עושים למענם הוא חובתנו המינימלית. לא קיבלנו תשלום, והארגונים הלאומיים לא נתנו לנו כל פיצוי חומרי. יתר על כן, היינו מוציאים כסף מכיסנו, ולא ציפינו לא לתודה ולא לשבחים. סברנו כי זה הקורבן שעלינו להקריב מרצוננו", כתב. "הגנתי על עמי ועל בניו בתחום שבו יכולתי לעשות זאת".

הידיעה, שככל הנראה היתה כוזבת, שהתפרסמה ב"הארץ" בתשיעי במרץ, 1953 אליה הגיבו "קול העם" ו"אל-אתחאד" בביקורת חריפה
הארץ

נקארה נולד ב-1912 בכפר אלראמה למשפחה נוצרית. שהיגרה מדמשק. בהמשך עברה המשפחה לעכו וב-1919 עברה לחיפה. בצעירותו השתתף במחאות נגד הצהרת בלפור (1917). תחת המנדט הבריטי זכה להשכלה בבתי ספר נוצריים מעולים בחיפה ובהמשך למד בתיכון בלבנון. ב-1930 החל ללמוד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת דמשק. שלוש שנים לאחר מכן חזר לחיפה והתמחה במשרד עו"ד ידוע. ב-1936 החל לעבוד במקצוע. אחרי קום המדינה הצטרף למפלגה הקומוניסטית ובמלחמת העצמאות עזב זמנית עם משפחתו ללבנון. כששב לחיפה, באוגוסט 1948, נעצר ונכלא כ"מסתנן". אנשי שמאל תבעו לשחררו בטענה כי עשוי לתרום לשיקום מצבם של ערביי ישראל. בתום שלושה חודשים מעצר הוא שוחרר.

ב-1951, בבחירות לכנסת השנייה, היה מועמד מטעם המפלגה הקומוניסטית, אך גילה כי אינו מופיע ברשימת הבוחרים. כשדרש לכלול את שמו נענה בסירוב, בטענה שנכנס לישראל שלא כדין. בעקבות זאת עתר לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד שר הפנים - וזכה. כעבור כשנה ביקש להוציא דרכון ישראלי ושוב נתקל בסירוב. גם הפעם עתר, וזכה. שמו של נקארה מככב באחד התיקים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של המשפט הישראלי: בג"צ "קול העם / אל-אִתִחאד". כפי שמזכירים גל אמיר ונעמה בן זאב, במאמרו שפורסם בבלוג "הסדנה להיסטוריה חברתית", נקארה היה עורך הדין של עיתון של המפלגה הקומוניסטית בשפה הערבית, שנסגר, לצד עיתון "קול העם", בשל פרסום מאמר דעה ב-1953. שופטי העליון ביטלו את הסגירה וקיבעו בכך את חופש הביטוי.

נקארה ייצג נאשמים בענייני קרקעות, הסתננות, ריגול וטרור. "מגן האדמה והעם" היה הכינוי שדבק בו.  מאבקיו המשפטיים זכו לכותרות פעם אחר פעם. כך, ב-1957, באופן חסר תקדים, הגיש תביעה בשפה הערבית, בתיק אזרחי שנידון בבית משפט השלום בחיפה. בית המשפט חייב אותו לתרגם אותה לעברית, והטיל עליו הוצאות. בערעור למחוזי בוטלה ההחלטה, ונקבע: "השפה הערבית היא אחת השפות הרשמיות של ישראל ורשאי היה המערער להגיש את תביעתו בשפתו - הערבית".

ב-1965, נשאל בראיון עיתונאי, האם התנגד להקמת מדינת ישראל, שהיה אחד מאזרחיה. "רבים מהערבים ראו את הדבר כך: אם היהודים ימשיכו לבוא, מה יהי סופו של דבר? הם יהפכו לרוב, ועל ידי כך הארץ תהיה יהודית במקום ערבית. הם לא ראו את זה מבחינה אנושית, שהיהודים יצאו מאושוויץ ולא רצו לחיות בפולין או בגרמניה", הסביר. הוא הוסיף, כי תחילה קיוו חלק מערביי הארץ, כי העלייה היהודית תיעצר בשלב מסויים, עם בואם של היהודים מאירופה. "כאשר דיברו על היהודים מאירופה, אמרנו שמבסגרת מדינה דו-לאומית זה יסתדר", אמר. ואולם הנסיבות ההיסטוריות שוב פעלו לרעתם. "לא היה צורך ליהודים בתימן ובצפון אפריקה לבוא לארץ, אבל הסכסכוך בין ישראל לערבים הביא למצב כזה שהיהודים נלחצו להגר", הוסיף.

בקרב היהודים, נקארה נותר אלמוני למדי
הלאל דיאב

בראיון, שהתקיים שנתיים לפני מלחמת ששת הימים וכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, אמר: "אני ערבי נאמן לעמי. אינני שונא את העם היהודי ולא כל עם אחר. ישראל היא חלק מהמזרח הערבי. אם היהודים הישראלים רוצים לחיות בשלום, הם צריכים להתחשב במצב הקיים ולא באשליות". בהמשך פירט: "ארה"ב היא במרחק של אלפי ק"מ אבל סוריה יושבת על הגבול. צרפת בנסיבות קשות לא תתעניין בישראל, גם ברית המועצות במצב חירום תחשוב על עצמה. מה צריך לעשות? צריכים ללכת עם הערבים נגד האימפריאליזם ולא עם האימפריאליזם נגד העמים הערביים".

נקארה מת ב-1984. בתו, נאילה אבו מנה, היא אלמנתו של פרופ' בוטרוס אבו מנה, חוקר האימפריה העותמאנית, שמת השנה. "עו"ד נקארה צמח והתעצב משפטית במקביל לקום המדינה. הוא לא נולד לתוך מערכת המשפט הישראלית, ויחד עם זאת ידע להתמודד עמה. על אף הרדיפה וההתנכלות, לא היסס עו"ד נקארה להביע תפיסת עולם ברורה ועמדה נחרצת כנגד העוול הנגרם לבני עמו", כתבה עליו עו"ד שדא עאמר.

"עו"ד נקארה אף ראה בשותפות בין עורכי דין ופעילים יהודים וערבים כלי להתמודדות מול פרקטיקות של גזל, נישול ואפליה. פעולתו המשפטית השלימה את פעילותו הציבורית למען המוחלשים ביותר. אופן הפעולה שבו הוא שילב בלי חשש ובלי היסוס בין הכלי המשפטי לבין אקטיביזם חברתי ופוליטי במאבקים בהם הוא האמין ובמסגרתם פעל, הוא מעורר השראה", הוסיפה. "בזמן הממשל הצבאי אף פעל תחת משטר לא דמוקרטי. כנגד כל הסיכויים הוא הצליח תכופות במאבקיו המשפטיים ואף השכיל לעורר עניין ציבורי במאבקים שלקח בהם חלק. עו"ד נקארה אתגר את המערכת המשפטית ולא נכנע לתכתיביה הלא צודקים, הוא גייס את הידע המשפטי כדי ליצור שינוי חברתי ופוליטי באומץ, בתושייה ובתובנה רבה".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות