טרוריסט מנומס: סיפורו הטראגי של "ביאליק ממוסמוס" - הרבה אחרי מות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדרת לוגו שקוף
הרבה אחרי מות

טרוריסט מנומס: סיפורו הטראגי של "ביאליק ממוסמוס"

לכתבה

הוא עזב את ישראל, אך לא חדל להתגעגע אליה. הוא ביקר בחריפות את מדינת היהודים, אך נישא ליהודייה וכתב שירים ללהקת הנח"ל לבקשת חברו, יהורם גאון. ראשד חוסיין, בן דורו של דרוויש, סיים את חייו בשריפה, רווי באלכוהול וקרוע בין שני עולמות שלא רצו אותו

18תגובות

ב-1977 מת ראשד חוסיין בדירתו בניו יורק. המשורר הפלסטיני, שגלה ממולדתו בטריקת דלת, אך התגעגע אליה עד יומו האחרון, סיים את חייו בגיל 41, לאחר שסיגריה שהדליק הציתה את מזרון מיטתו. חברו, אורי אבנרי, כתב כי קרוב לוודאי שהיה שתוי במותו, כפי שהיה בשנותיו האחרונות. "את געגועיו הטביע באלכוהול, תוך כדי עישון אינסופי של סיגריות בשרשרת", הוסיף עורך "העולם הזה" במאמר שהקדיש לו.

תחילה היו בישראל מי שהתנגדו לאפשר למשפחתו של חוסיין לקבור אותו בכפרו מוסמוס שבוואדי ערה. זאת, בין היתר, בשל פעילותו בשורות אש"ף וההקצנה בעמדותיו כלפי ישראל. לבסוף, עם זאת, עמדו לזכותו העובדה שתרגם לערבית את שירי ביאליק - המשורר הלאומי היהודי - וכן פעילותו, בצעירותו, בחוגים שהטיפו להתקרבות בין העמים, בטרם הקצין עמדותיו. בהלווייתו השתתפו אלפים. ברקע נשמעו קריאות לשחרור המולדת ברוח ובדם ולהקריב את הרוח והנשמה למענו. 

נתן זך, אף הוא מידידיו היהודים של חוסיין, כתב כמה שנים לאחר מותו, כי מדינת ישראל היא זו שאחראית לכך ש"היישות הפלשתינאית זכתה באחד מקדושיה". לדבריו, "אנשים עולים לקברו, שכן דבר זה לא הצליחה מדינת היהודים לעשות: למנוע בעד ראשיד חוסיין הערבי מלחזור לאדמתו". אחיו, אחמד, אמר לאחר מותו של ראשד, כי לפני שהתחיל "לקלל" - כלומר, למתוח ביקורת חריפה על ישראל - "ניסה שיבינו אותו". לדבריו, "אפילו שקילל, וקילל הרבה, בכל זאת לא זנח את השאיפה להבנה עם היהודים, וניסה להגיע אליה על ידי הידברות עם ידידיו הרבה מקרב היהודים". עוד הוסיף: "הוא כתב על אהבה, כמו כולם. מוכרחים לכתוב על אהבה בגיל הזה, אבל כמו שהסוכריות הן בעלות טעם שונה כל אחת - לימון, מנטה - כך גם שירת האהבה שלו, היה לה טעם מריר של 'הבעיה הערבית'".

ראשד חוסיין כפי שהופיע בעיתון "העולם הזה" ב-1958
"העולם הזה"

ראשד חוסיין נולד ב-1936 במוסמוס למשפחה מוסלמית מיוחסת ותיאר עצמו לימים כחילוני. בילדותו גדל כמה שנים בחיפה. במלחמת העצמאות היה נער צעיר, חווה מקרוב את הפקעת האדמות, גם של משפחתו, והכיר על בשרו את הממשל הצבאי. את התיכון עשה בנצרת, שם החל לכתוב שירה, עבר מכפר לכפר, הקריא מפירות יצירתו והחל להופיע בעצרות עם ובכנסים. פריצת הדרך שלו אירעה בעקבות הופעתו בבית הקולנוע "אמפייר" בנצרת ב-1958, בכנס של משכילים בו הוקראו שירים וסיפורים. כתב "העולם הזה", שנכח באולם, דיווח לעורך אבנרי על תופעה מיוחדת שנתגלתה לו: צעיר כפרי אלמוני, חובש כפייה, שקרא שיר שהצית את הלבבות. "כדאי להתעניין בבחור הזה", אמר הכתב. "זהו משורר אמיתי, המשורר הראשון שנולד בקרב ערביי ישראל".

העיתון דיווח על כך לקוראיו תחת הכותרת "משורר ערבי, חניך ישראל, חישמל את הקהל בנצרת כאשר קרא וידוי לאומי נרגש, 'בן אסיה אנוכי'". וכך תיארה הכתבה: "לפתע התחשמלה, האווירה. צעיר גבוה, צנוע ונחבא־אל־הכלים, חבוש כפיה לבנה של ערבי כפרי, קרא שיר. מעטים ידעו את שמו. אך תוך דקות מעטות הפך לגיבור הכינוס".

כשזרק חוסיין לתוך החדר את קריאת הקרב: "אנא מן אסיה" (אני מאסיה), עצר הקהל את נשימתו. "היה זה כאילו גילו לפתע תגלית גדולה - את שאיפתם הכמוסה, את גאוותם הלאומית, את יעודם בחיים", דיווח העיתון של אבנרי. "הצעיר לא היה פעיל מפלגתי. לא היתה בפיו בשורה פוליטית כלשהי. הוא הלהיב את הקהל הערבי בקולנוע אמפייר מפני שמדבריו בקע קולו הבלתי־מזוייף של הנוער הערבי שגדל בישראל, כפי שהוא מתגבש בכפרים הנידחים של המשולש והגליל, הרחק מכל אוזן עברית". לימים סיפר לאבנרי כי בצעירותו קיבל הזמנה למשרד המושל. "אתה משורר", הוא אמר לו, "תכתוב לי שיר לכבוד יום העצמאות". ראשד סירב. כששב לביתו בכפר ציפו לו בני המשפחה, אבלים וחפויי ראש. היא הבינה כבר שהמושל עומד להעניש אותה.

ראשד חוסיין מתרגם דברי עד במשפט ציבורי על הפקעת אדמות באולם מוגרבי, 1965
"העולם הזה"

לפרנסתו עבד ראשד תחילה כמורה בכפרו. לימים אמר: "ביום בו הופך הצעיר הערבי למורה, מאבדת החברה הערבית את אחד מבניה. באותו יום פושט המורה הערבי מעליו את אומץ לבו ומשליכו אל מחוץ לדלת". לבסוף פוטר ממשרת ההוראה בעקבות פעילותו הפוליטית. בהמשך היה עורך של ביטאונים בערבית שהוציאה לאור מפ"ם, "אל מרסאד", "אל-פאג'ר" ו"אל-מוסוואר". לימים סולק גם מהמפלגה בשל הקצנתו.

עבור "העולם הזה" חוסיין היה עדות למגמה של דור שלם. "רבים מבני גילו של ראשד בחרו בפתרון קל, עברו את הגבול לירדן ולמצרים. אחרים, כמוהו, סירבו לנטוש את אדמת אבותיהם, ועודם מקווים להשתלב בחיי ישראל. אולם הם יוכלו לעשות זאת רק כערבים, בעלי גאווה לאומית", נכתב בעיתון. "לרוע המזל, אין ממשלת ישראל יודעת מה לעשות בדור ערבי חדש זה, שגאוותו הלאומית מתגבשת והולכת יותר מאשר בכל ארץ ערבית. השלטון איננו מבין אותו, חושד בו ואף חושש מפניו".

נתן זך
יובל טבול

את הכפר עזב בהמשך לעיר הגדולה, תל אביב, שכר דירה באבן גבירול והחל להתערות בבוהמה המקומית. "חתיך, אהובות ומאהבות לרוב. עברית קולחת בניב רך, שקט מאוד, כמעט חרישי, חיוך שהופיע תמיד בקפלי שפתיו כשפנית אליו. גבה-קומה", תיאר לימים נתן זך,  ששיתף פעולה עם חוסיין בהוצאה לאור ובתרגום של שירים ושל אחרים, במאמר שפירסם בכתב העת "מאזניים". מי שחיפש, מצא אותו ב"קליפורניה" ובשאר מרכזי הבוהמה התל אביבים. לעתים בחברת צעירות יהודיות.

שירו "אשה אנאלפביתית", שתורגם על ידי זך, בוצע על ידי חוה אלברשטיין באלבומה "שיר במתנה". "אני סתם אישה אוריינטלית, אני לא יודעת לקרוא ולכתוב, לכן אהובי כשנסעת ללמוד, לא כתבתי לך מכתבי אהבה, כי מי זה אמר, שאהבה צריכה מכתבים", כתב שם. "פעם גם אתה לא ידעת לכתוב, בימים ההם ידעת יפה לאהוב, והיום אתה יודע לקרוא ולכתוב". "'טרוריסט' מנומס", כינה אותו זך. הוא טען, כי דעותיו האמיתיות היו פחות קיצוניות מאלה שביטא בקול. "הוא התאים עצמו לסביבה היהודית, שדרשה פלשתינאי גאה, מקופח, לוחם מיוסר", כתב. ואולם לדברי זך, מיוסר הוא לא היה. "החיים הייטיבו עמו. השירה, במקרה שלו, נבעה מן העודף, לא ממחסור, כמקובל. משפחתו היתה מהמכובדות ומהאמידות בכפר. לולא 'הסכסוך' היה בוודאי מגיע למעמד של פלייבוי מושלם".

מחמוד דרוויש
Nader Daoud / AP

בדרכו עמדו, עם זאת, גם הישראלים. זך סיפר, שניסה לסייע לו לשכור דירת חדר בתל אביב. "הוא עשה רושם טוב. הדייר, השכן, אולי המאהב, האידיאלי. ואז, לאחר שכבר הוסכם גם עניין שכר הדירה, צף ועלה - כמו איזה מום נסתר - השם. ראשד חוסיין. הבהלה שאחזה במשכיר/ה היתה גדולה מכדי שניתן יהיה להסוותה. וכעבור רגע, עם ההתעשתות, באו התירוצים. 'אחותי, בתי, אמי עומדת לשוב מחוץ לארץ, מירושלים, מטבריה. בעלי חולה. צריך עוד לחשוב. תצלצל בשבוע הבא'".

הקצנתו הפוליטית קיבלה ביטוי בהתבטאויותיו. הוא תקף את חברי הכנסת הערבים והשווה את שיתוף הפעולה שלהם עם ישראל לזה של אלג'יראים עם השלטון הצרפתי הקולוניאליסטי. הוא קרא להחרים את הסרט "אקסודוס", בטענה שמטיף לשנת ערבים. "הצרה היא שישראל מהווה מקלט ליהודים ולא רק מולדת לאלה החיים בה. עם אנשים שמרגישים שהם במקלט אין לעשות שלום", אמר.

ב-1965 עזב את ישראל. משפחתו סיפרה, כי הרגיש שהשלטונות סוגרים עליו, והוסיפה כי ניסו להפחיד אותו באמצעות חיפושים בדירתו בתל אביב ובביתו בכפר.  שנה לאחר מכן דיווח "על המשמר" כי "חוסיין משחיר פני ישראל". היה זה בעקבות ראיון שהעניק לשבועון תוניסאי-צרפתי, בו תיאר בצבעים שחורים את מצבם של ערביי ישראל, "ואינו מוצא אפילו נקודת אור קטנטנה ואף חוזר על הטענה כי מצב הערבים בישראל גרוע ממצב הכושים בדרום אפריקה". "על המשמר" ביקר אותו על כך שאמר, כי "לערבים בישראל אין כלי-מבטא משלהם וכי אין מרשים להם לפרסם דבר ללא אישור מוקדם; אף ערבי אינו יכול להביע את דעתו בחופשיות בישראל; ולימוד הערבית חוסל כמעט כליל".

עוד הוסיף, כי האוכלוסייה בישראל היא בכללותה גזענית, מלבד קומץ אינטלקטואלים, וסיכם כי לדעתו אין מקום להשתלבות הערבים בישראל. כשנשאל אם מנהיגי ישראל אינם רוצים בשלום השיב בשלילה. "הם מצפים לדור ערבי חדש, שישכח את זכר הטרגדיה של 1948, הם טועים קשות אם הם בונים על כושרנו לשכוח", אמר.

עם בועז עברון ואורי אבנרי בהפגנה נגד הפקעת אדמות, 1965
"העולם הזה"

ואולם בשירתו, לצד הקצנה לאומית, כתב גם על פיוס וחברות. "אל בן דודי בירדן" היה אחד משיריו בהם כתב על הישראלים. "האנשים כאן אינם כפי שאתם מדמים לעצמכם. הם כמותכם. יש להם לבבות עצובים ושמחים. יש להם תקוות וילדים קטנים טובים. ואם מבדילות השפות, ברמז יבינו, ואם השפתיים מגמגמות, בעיניהם ידברו".    

בשיר אחר פנה אל בן שיחו היהודי: "התאמר לי: תאר את יופיים של קיבוץ ומושב...אך שכחת, אחי, כי נעלת מולי את הדלת; התרצה כי אהא לשקרן וליצן בר-איוולת? ומדוע תדרוש כי אני אהלל את/הנעלם השרוע מעבר לדלת? לו פתח המנעול, והסר את בגדי הסוהר! / לו פתח! התדע מי הנני? יוצר / האוהב את היופי לעד, ומקדש כל יצור / האשיר לשיכר בעוד המרזח אסור? / הן נעלת נכחי את הדלת! / הישיר על פרחים והתפרחת פייטן / כאשר מעודו לא נכנס לבוסתן?".

במשך כמה שנים חי בניו יורק, אך המשיך לחלום על הארץ. מחמוד דרוויש, בן דורו, כתב על מפגש ביניהם, מעבר לאוקיינוס, בשירו "היה מה שיהיה". "בשדרה החמישית אמר לי שלום. בכה. נשען על קיר הזכוכית. ואין ערבות בניו-יורק./ גרם לי לבכות. החזיר את המים לנהר. שתינו את הקפה. ונפרדנו בשניות…/ למה בורחת השירה מהלב אם אני מתרחק מיפו? למה/ נעלמת יפו אם אני מחבק אותה?/ לא. זה אינו הזמן שלי".

אסעד זועבי, היסטוריון ערבי יליד הגליל, שתירגם את השיר הזה, מצא קווי דמיון בין שני המשוררים הפלסטינים הגדולים. במאמר שפירסם באתר רב-ערב ב-2012 כתב, כי  שניהם נולדו בכפר ונדדו לערים ישראליות; שניהם הצטרפו למפלגות ישראליות; ושניהם גלו מארצם לערים גדולות - חוסיין לניו יורק ודרוויש לבירות ערביות. שניהם גם ביטאו בשיריהם את הגעגועים שלהם לכפר.

אורי אבנרי
משה פרידן / לע"מ
עמוס קינן
דניאל רוזנבלום / ס

בשירו "ניו יורק" כתב חוסיין: "אתה הולך כמת/ שואל בטלפון/ האם נשארו חברים/ שונא להתחיל עם נשים/ רוב הנשים מכאן/ ואתה/ עדיין אוהב את הנערה שהגיעה מן המדבר / אתה מת בשירה/ בעיר ללא חברים".

גם חנה עמית-כוכבי תירגמה מיצירתו של חוסיין לעברית. בשיר "שיר לחיפה, שבה גדלתי בילדותי", כתב:

חיפה, יש הרואים בך את מקור הזהב המדהים 
או ביתן של נשים יפות תואר ושוּק של בדים מקסימים 
ואני זרעתי את אהבתי לך כשהייתי צעיר ותמים 
וקצרתי ביום הגלות את דמעות אֶחָיי, ועימן דמעתי 

בחיקך המֵגֵן שגשגו ימי ילדותי הקצרים 
אשר התאדו באוויר כמו מי ימֵך הקרירים 
אך המים ישובו כשימטירו שמייך לים מימטרים 
ומדוע לא תשוב עם החורף גם ילדותי? 

בניו יורק, שם עבד בנציגות אש"ף, התיידד חוסיין גם עם עמוס קינן, שהעיד כי ראשד לימד אותו שיעור חשוב. "אם אתה רוצה להבין אותם, שמע את השירים שלהם . אם אותנו מביעים שירים אלה ואלה של העליה הראשונה והשנייה והשלישית, 'ושרתי לך ארצי', אז גם להם יש ארץ. וגם הם שרו לארצם", תיאר קינן. "לאט־לאט הכנסתי דרך העור שלי את הכיסופים שלהם. הגעגועים שלהם. הצער שלהם. הזעם שלהם. כל דבר שיש להם. והמוסיקה מכניסה אותך טוב. אני גם די מבין ערבית. אחרי שאני שומע את זה ארבע־חמש פעמים, יכולתי גם לתרגם לעצמי את המילים. והדימיון והסימטריה ממש מפחידים".

בספר "הדרך לעין חרוד", ב-1984, סיפר קינן על מסיבה שערך לכבוד חוסיין בדירתו. "בדיוק חמישים אחוז יהודים, ישראלים שיושבים בניו-ורק, וחמישים אחוז פלסטינים. פשוט שמנו מוסיקה ורקדנו. יהודים רקדו עם ערביות וערבים עם ישראליות. חלק מהם היו אנשי פת״ח. ובאור מעומעם, כאשר רוקדים סלואו, אתה לא יודע אם זה יהודי או ערבי", תיאר.

יהורם גאון
אייל טואג

ידיד ישראלי נוסף שרכש בניו יורק היה יהורם גאון. במסגרת הכנות לסרט בו אמור היה לגלם ערבי, ערכו בין השניים היכרות כדי לסייע לגאון "להיכנס לדמות". בביוגרפיה שלו, "עוד אני פוסע" שכתב יהורם גאון עם שי פלד, מספר גאון: "יחד היינו יוצאים לטיולים רבים ברחבי המדינה, כשהוא וחברתו הרנדומלית, היהודייה, מתעלסים מאחור. הפכנו חברים בלב ונפש. ראשיד היה תמיד מלווה בנערות יפות, שהיו כרוכות אחריו, כי היה יפה תואר, דון ז'ואן שובה לב". לדבריו, "מצאנו, כי למרות הסכסוך הקיים בין שני עמינו ולמרות עמדותינו הנוקשות של ראשיד, שנינו בסופו של דבר שייכים לאותה אדמה, והיא המחברת בינינו". במקביל, הסתייע גאון גם בכישורי הכתיבה של חוסיין. צחוק הגורל - חוסיין סייע לו גם לכתוב שירים ללהקת הנח"ל, שגאון היה הבמאי שלה. "בכך הוא היה הפלסטיני הראשון, וכנראה האחרון, שכתב שירים ללהקה צבאית", כתב גאון. 

מעבר לים התרבו הגעגועים של חוסיין, שכונה "ביאליק של ערביי ישראל",  למולדתו. זך השווה בינו ובין משורר פולני, לא יהודי, שהיגר לישראל, והיה לגיבור תרבות. "תמיד הזכיר לי את מארק חלאסקו הפולני, שפולניה, שאותה יצא מרצונו, לא התירה לו לחזור. ובלי פולניה לא היה לו עולם ששווה לראותו", כתב. חוסיין, לדברי זך, הפך מ"בחור ביישן" ל"חיה דו רגלית" (הכינוי שהדביק בגין לערפאת), והחליף את שירי האהבה בשירים פוליטיים ובשירי מחאה. בתוך תוכו, עם זאת, נותר קרוע. "היה עליו להוכיח את נאמנותו, אבל נאמנותו לעניין הפלשתינאי חייבה בגידה בכל התכונות שעשו אותו למה שהיה. בעיית זהות היתה לו".

על כך הוסיף אבנרי: "ראשד היה מר-נפש. הוא הפך קיצוני מאוד, החל כופר בזכות קיומה של ישראל, דוגל באוטופיה של חזית-הסירוב, אבל בערבי ויכוח, שאירגן ארגון יהודי, היה חביב כרגיל, שטוף געגועים לארץ". חוסיין, לדברי אבנרי, לא היה שונא יהודים. להיפך, "למד עברית והיטיב לדעתה מהיהודים רבים הממלאים תפקידים בכירים בישראל. הוא תירגם את שירי ביאליק לערבית ואת שיריו שלו עצמו לעברית. יכול לנצח אותי בנקל בכל ויכוח על אחד העם ותורתו".

בעודו עומד בשתי רגליו על קרקע כפרו ותרבותו הלאומית השתוקק לחברה יהודית, התווכח בלא הרף עם חברים יהודיים, התאהב בנערה יהודייה (ואף נישא ליהודיה-אמריקאית, אך התגרש בהמשך) ובסופו של דבר נקרע בין שתי חברות, שתי אהבות. "הערבים שוב אינם מתייחסים אליו כאל ערבי שלם ואילו היהודים רואים בו נטע זר בקרבם. מן הדילמה הזאת לא השתחרר מעולם", כתב אבנרי.

עדות לכך קיבל ב-1959, כשיצא, מישראל, לבלגרד, שם השתתף בוועידת המדינות הבלתי מזוהות. מה גדולה היתה אכזבתו, כשגילה שבמקום להתקבל בחום בידי נציגי מדינות ערב, הם הפנו לו כתף קרה. "מי אנחנו ערביי ישראל. פה רואים בנו גייס חמישי, שם רואים בנו בוגדים. אנחנו חיים בשני עולמות, ואיננו שייכים לאף אחד מהם", כתב לאחר מכן. אחרי מותו סיכם: "אדמת פלשתינה-ארץ ישראל קלטה עוד קורבן צעיר חדש...". לדבריו, חוסיין לא חזר לארץ "על כנפי ניצחון או שחרור, שלמענם עשה, אולי לא באמונה שלמה, כי אם בארון".

הרשמה לניוזלטר

מיטב הכתבות, העדכונים והפרשנויות, מדי יום ישירות אליכם למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות