שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

העולם הוא יצירת אמנות ואנו המלים

הזיכרונות שמעלה וירג'ינה וולף ב"רישום מן העבר" עולים כמכות ברק, מהלומות הניחתות בגל של אימה ושכרון חושים

עילי ראונר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עילי ראונר

רישום של העבר, מאת וירג'יניה וולף, מודן הוצאה לאור, תירגמה מאנגלית אנה הרמן, 2011, 166 עמודים

אם אפשר לנסח קריטריון בלעדי לקריאה בספרות, מן הראוי אולי לשים לב מעל לכל לאופן שהסופר מעצב את הקו הלשוני שלו. אין צורך לדעת על מה היצירה הספרותית מדברת, לפחות לא בשלב ראשון; צריך לדעת להקשיב לה כאילו היתה פרטיטורה, להקשיב לאופן שבו הסופר או הסופרת בונים את הסגנון המוסיקלי של המשפט. יש להתמקד בעמוד אחד או ברגע אחד מתוך היצירה ולחוש את הטון והמזג שעולים ממנה, לא יותר. לחוש בצורה אינטואיטיבית ולא-מושכלת מה הטעם שבדבר, כדי להצביע על הדרך להתמסר למעשה הספרותי, כמו במפגש עם אדם זר, עם אחר שברגע של גילוי לב חושף בפניך את סודותיו. די לקרוא עמוד אחד מתוך "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין או מתוך "פורנוגרפיה" של ויטולד גומברוביץ, או מתוך "לא מכאן ולא מעכשיו", הרומאן של יהודה עמיחי, כדי להבין מה קומפוזיציה כתובה במיטבה יכולה לעשות.

הכתיבה של וירג'יניה וולף היא כל מה שיפה בכתיבה המודרניסטית המזוקקת. זו כתיבה שעודנה מאמינה במלאכתה כבמעשה עליון, ויש בה איזו מלנכוליה עדינה, פשוטה כמעט, הנחוצה למי שמבקש לשמוע את התנועות הזעירות של הנפש ולראות את החושים מתעוררים אל העולם. יש יותר מדי ספרים שהרעדה של הכתיבה לא נשמעת מתוכם כלל, אך אצל וירג'יניה וולף הרעדה הזאת נוכחת כדי כך שאפשר לשמוע את הלמות לבה. כתיבתה מתאפיינת בדיוק אצילי, בהתפעמות חושנית ובאינטנסיביות רגשית שנדמות כבר זרות לתקופה שלנו. מלה נצמדת למלה, משפט נארג במשפט והתנועה התחבירית יוצרת מעין מעטפת דקה, "מראית עין", העשויה בכל רגע להיבקע על ידי זרמים פנימיים. "כענן החוצה את פני השמש, יורדת על לונדון הדממה"; או "הנה - רגע זה של בוקר יוני, עמוס בכל הבקרים האחרים", אני נזכר פתאום במשפטים הללו, המטלטלים חרש, השזורים ברומאן המופת שלה "מרת דאלוויי".

כתיבתה של וירג'יניה וולף מצליחה להמחיש אותן "תנודות שאינן ניתנות להגדרה המחליקות בגבולות תודעתנו", כפי שכותבת נטאלי סארוט בספר מסותיה "עידן החשד". אלה הן תנודות "המתהוות ונמוגות בתוכנו במהירות עצומה, בלי שנעמוד על טיבן בבירור, ומעוררות בנו לעתים תחושות רבות עוצמה, אך חולפות כהרף עין, עד שאין להעבירן לקורא אלא בדרך של תמונות". ההתפתחות הנסיבתית של עלילת הספר או של אופי הדמויות אינה רלבנטית כאן, אלה היא רק משענת להופעת התנודות הללו ולהתפרצותן, "היה צורך לפרק תנועות אלה ולהביא אותן אל תודעתו של הקורא, כדרך שמקרינים סרט בקצב אטי. הזמן לא עוד היה זמנם של החיים הריאליים, כי אם הווה שהוארך ללא שיעור" (עמ' 8-9).

ב"רישום של העבר", ספר הזיכרונות של וולף הרואה אור עתה בתרגומה הנפלא של המשוררת אנה הרמן, התנודות הבלתי מוגדרות הללו נקראות "רגעים של ממשות". הספר בנוי מרשימות המשובצות ברגעי ממשות מעין אלה המגיחים מן העבר ומביאים עמם את תמונות ילדותה ומעלים בחזרה נוכחויות נסתרות, כמו אלו של אמה, אביה ואחיה המתים, אשר עיצבו את יצירתה הבוגרת. וולף כתבה את הרשימות הללו בשנות חייה האחרונות, לפני ששלחה יד בנפשה, והן כונסו בספר שיצא לאור רק לאחר מותה.

מה הם אותם רגעים של ממשות? בשפתה של וולף אלה הן מכות ברק, מהלומות יוצאות דופן הניחתות כמו גל של אימה או כמו שכרון חושים. אלה מהלומות שיש בהן כדי לעקור את התודעה מתוך עצמה ולבטל ולו לרגע את הקהות הממושכת של ההווה. כאשר הארעי נוגע במהות, כאשר הפנימי מתגלם באובייקטים החיצוניים, או כאשר העבר מציף את היומיום כמו מים אפלים, בדומה לאפיפניות של פרוסט או ג'ויס, אז ניתנת ההבטחה הגדולה של יצירת האמנות והכתיבה היא שנתבעת לממשה: "שהעולם כולו הוא יצירת אמנות. שאנו חלקים בתוך יצירת האמנות... אנו המלים. אנו המוסיקה. אנו הדבר עצמו. ואני רואה זאת כשמכת הברק מטלטלת אותי במלוא אלימותה" (עמ' 31).

אחד מרגעי הממשות הללו, ואולי המשמעותי מכולם בספר, הוא רגע הפרידה מן האם והשבר העמוק שהותירה בחיי המשפחה. אמה של וולף מתה עליה בהיותה בת 13: "נשענתי על אדן חלון חדר הילדים בבוקר שבו היא מתה. השעה היתה בערך שש, אני חושבת. ראיתי את ד"ר סיטון שהתרחק והלך במעלה הרחוב וראשו היה כפוף וידיו לפותות מאחורי גבו. ראיתי כיצד דואות היונים ונוחתות במקומן... היה זה בוקר אביב כחול יפהפה, ודומם מאוד. שמעלה בזיכרון את ההרגשה שכל הדברים באו אל סופם" (עמ' 50). המוחשיות הטריוויאלית של ההישענות אל החלון, של המבט החוצה, התקתוק של השעון, מסתירים את הידיעה של האסון ובה בעת שוזרים הכל באותה ידיעה, הכל מהול בה.

כאשר הילדה וירג'יניה יורדת במדרגות אל חדר המתה - כיצד אפשר לכתוב את הפחד מהמגע האחרון ואת המבוכה הגדולה מהרגש וכיצד, בכל זאת, התחושה של החיים הנוגעים במוות נכתבת ונצרבת בזיכרון כמרקם חומרי ולא-אישי: "הבחנתי שאחת האחיות מתייפחת, ואז השתלט עלי דחף לצחוק, ואמרתי לעצמי, כפי שאמרתי ברגעי משבר מאז: ‘אינני חשה בשום דבר'... כשנישקתי אותה, חשתי כאילו אני מנשקת ברזל קר. בכל פעם שאני נוגעת בברזל קר, חוזרת אלי אותה התחושה - תחושת פניה של אמי, קרות כברזל ומפוררות. נרתעתי לאחור" (עמ' 60).

בין מראה העיניים לבין דימוי הזיכרון או הניתוח התבוני, בין הוודאות שבהימצאות הממשית ובין חוסר ממשותו של הזמן החולף, הקישורים הסבוכים ומלאי הניגודים הללו מותחים את המשפט המוסיקלי של וולף לכל עבר, בצורה פתלתלה, עד הבלתי ניתן לתיאור. תודעת החיים מתעוררת באמצעות התנועה של המלים, דווקא נוכח הגופה המתה של האם. הנה כך הילדות נגדעת באותו רגע שבו היא מתחילה להיכתב: "מה רבה מן הסתם עוצמתו של כוח החיים ההופך תינוקת, שאינה יכולה אלא להבחין בכתמים גדולים של כחול וסגול על גבי רקע שחור, לילדה שיכולה שלוש-עשרה שנים מאוחר יותר לחוש כל מה שחשתי אני בחמישה במאי 1895 - עכשיו, כמעט בדיוק, לפני ארבעים וארבע שנים - ביום שבו מתה אמי" (עמ' 42).

וירג'יניה וולף. ענן החוצה את פני השמש

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ