הברית המסוכנת בין כת תומכי הנאשם למשיחיים

אהוד ברק
אהוד ברק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נאמני בית המקדש מתרגלים הקרבת קרבן בירושלים. הקנאים המשיחיים, בניגוד ליומרתם, אינם ציונים ואינם משקפים את ערכי היהדות ורוחה
נאמני בית המקדש מתרגלים הקרבת קרבן בירושלים. הקנאים המשיחיים, בניגוד ליומרתם, אינם ציונים ואינם משקפים את ערכי היהדות ורוחהצילום: אוליבייה פיטוסי
אהוד ברק
אהוד ברק

דת, חברה וקנאות ניצבות בלב המחלוקת הקורעת אותנו בפרוס חג השבועות הזה. בהקשר להן ראוי שנתבונן בחמישה יסודות: ראשית, מדינת ישראל היא חברה מודרנית שחותרת להתבסס בקבוצת המדינות המובילות בעולם בתחומי החינוך והתרבות, הכלכלה, הטכנולוגיה ואיכות החיים ולשמור על צביונה כמדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית.

שנית, סיפור תקומתה של ישראל מחובר בשורשו אל ההיסטוריה והמסורת היהודיות. הקשר אל המסורת הוא המכנה המשותף לשבטים השונים בחברה היהודית. מסריה, כפי שהם מופיעים בהכרזת העצמאות, הם המסד לחוקה והבסיס ליחסה לזכויות האזרח ולמיעוטים שבתוכה.

שלישית, היהדות היא דתו של הרוב בישראל, שכולל קהל גדול של מסורתיים ואף חילונים המגדירים את עצמם כיהודים; חזקה על היהדות שתהיה לה השפעה על אורח החיים במרחב הציבורי, אולם גבול ההשפעה שלה לרוב אמור להיות הסכמת היחיד ו/או הקהילה מרצונם החופשי. אין מקום בישראל להפרדת הדת מהמדינה כפי שנקבע בחוק בארצות הברית, צרפת או בריטניה. אולם יש צורך בהוצאת העסקנות הדתית מהפוליטיקה‪.‬ זהו כיוון שנעשו בו צעדים נועזים וחשובים בשנה האחרונה ונדרשים עוד רבים.

קיימת סתירה מובנית בין התפישה הדתית לתפישה האזרחית כמקורות חלופיים לעקרונות לניהול המדינה והחברה. הסתירה נעוצה בכך שעבור הדת מקור הסמכות הוא מוחלט, אלוהי; אין לגעת בניסוחיה בכתבי קודש ופרשנותם נתונה ליחידים, שהוסמכו על ידי שומרי אמוניה. בתפישה האזרחית הדמוקרטית, החברה היא שוק פתוח ושוויוני של דעות ועמדות של יחידים וקבוצות, המתנגשות בתוך משא ומתן ופשרות, במסגרת הליכים מוגדרים ובכפיפות לחוק. הדת והפוליטיקה סותרות זו את זו לעומק מהותן. בהכללה ניתן לומר שהדת נשענת על קדושה, והתערבות הפוליטיקה בתוכה מחללת אותה. הפוליטיקה מצדה, נשענת על הסדרת הכאוס החברתי בעזרת כללי מיקוח והתפשרות, שיסוד המוחלטות והקדושה שבדת מבלבל ומעוות אותם. רביעית, ביטול המונופול של העסקנות הדתית על היבטי חיים שמקומם בשיח האזרחי צריך שיניב שיח חדש, מקרב, סובלני ובונה אמון, על מקומן של הדת והמסורת בזהותנו המשותפת. ושיח זה עשוי להיות פורה ומבטיח מאוד.

וחמישית, למיטב הכרתי, האתגר המאיים בפרוס חג זה על עתידנו כחברה דמוקרטית, ובטווח הארוך על גורל הפרויקט הציוני, איננו מכיוון הדת והמסורת לכשעצמן — שאם ננהג בהן נכון הן חלק מברכה גדולה — אלא משני כיוונים אחרים: מיעוט קיצוני הנושא קנאות משיחית, הזויה, אטומה ואפלה, ואופורטוניזם פוליטי חסר מעצורים, רדוף ומסוכן, שכרת עם המיעוט המשיחי ברית בלתי קדושה. מול השניים הללו — מולם בלבד — עלינו להיערך, להתלכד ולפעול בהחלטיות, אם חפצי חיים אנחנו.‬‬

המעמד של הרבנות בישראל עוצב בידי דוד בן גוריון ככורח המציאות, בצל ההכרה שבשואה נשמד חלק עיקרי של עולם התורה היהודי שהיה והנו עוגן הציוויליזציה היהודית, ועל רקע אילוצים פוליטיים כבדים של ימי הקמת המדינה. פערים וחומות צמחו לאורך השנים בין הציבור הדתי לציבור החילוני בישראל ולצדם, לא מעט עוינות וחוסר אמון. וזוהי בעיני טרגדיה כואבת, שכן המסורת והמורשת הן מקור זהותנו והקשר שלנו אל הארץ האחת הזאת. האמירה ש"לא פחות משאנו שמרנו עליה היא שמרה עלינו" — היא אמת לאמיתה.

אבי ז"ל חווה כיתום את גרסא דינקותא בחיידר של הרב קלמן כהנמן בפוניבז', כשהעויזר מלמד היה ר' מנחם אליעזר שך. ולמרות שלימים הלך לקיבוץ חילוני, הוא נשא עמו כל חייו יחס עמוק כלפי הבאר ממנה שתה. כילדים בני שמונה במשמר השרון היינו מקצרים את הדרך לגבעת חיים דרך כפר הרא"ה, שבמרכזו ניצב המבנה המרשים של ישיבת בני עקיבא של הרב נריה. פגשנו שם זאטוטים דתיים בני גילנו, והם נראו לא פחות חכמים מאתנו, אולי קצת פחות פרחחים. כששאלתי את עצמי איך זה שהם דתיים ואני לא? ומי משנינו צודק? היתה לי רק תשובה אחת: ההורים שלהם דתיים ושלי — לא.

כשהייתי כבן 16 שאלתי את עצמי, למה אני יהודי? ותשובת האמת שלי היתה: משום שנולדתי לשני יהודים. ובעצם, לו הייתי נולד לשני הולנדים או שני הודים הייתי מן הסתם הולנדי או הודי, בהתאמה. אבל אז צצה שאלה שנייה: נניח שהיית נולד לבני בלי דת והיית צריך לבחור מבין הדתות, כשאתה מכיר את סיפוריהן ועיקריהן, לאיזו מהן היית רוצה להיוולד? תשובתי היתה — ליהדות. נראה לי ברור שאין לשום דת אחרת תרומה כה עמוקה ומהותית לכל מה שנכון, חשוב ונאור בקידמה הכלל־אנושית. ככל שבגרתי נתחזקה בי ההכרה שזו הבחנה שחשובה לי היום, עוד יותר מאשר אז.

לפני זמן רב, כקצין בכיר נפגשתי לשיחה עם מי שהיה אז הרב הראשי לישראל. השיחה נתגלגלה לביאליק — ציוני ענק שרגליו ולבו היו נטועים עמוק בעולמן של התורה והאגדה. וכשהוא שאל האם כנערים חילונים אהבנו את שירת ביאליק, עניתי לו שהיכרתי בגדולתו רק כשבגרתי. למה? הוא שאל. עניתי שנוצרה בינינו חומה כאשר כפו עלינו, שוב ושוב, ללמוד בעל פה שירים ארוכים, שביאורם היה מכני ושטחי. אז אמר לי הרב שהוא מוטרד עמוקות מהניתוק של דורנו כאן בישראל מהמורשת היהודית. הוא הביע השערה, בהמשך לתשובתי על ביאליק, שאילו השכילו האבות המייסדים, לא להפריד בין דת למדינה (לכך הוא התנגד נחרצות), אלא להוציא את העסקנות הדתית מהפוליטיקה — יחס החילונים ליהדות היה יותר טבעי ומכבד, והם היו חשים קרובים וגאים בזיקתם אל המורשת המופלאה הזאת ורואים בה חלק מזהותם.

ואכן, הקשר בין מדינת ישראל, נסיבות הקמתה, מהותה וצידוקה לבין המסורת והזיכרון היהודיים הקולקטיביים אינו ניתן להפרדה ואין דומה לו בשום מקום בעולם או בהיסטוריה. הרצל ואבות הציונות, אנשי הרוח והמדינאים, היו ברובם המוחלט לא דתיים. ואף על פי כן, באינסטינקט ראשוני הבינו כולם, למעט בודדים, ביניהם הרצל, שרק ב"ארץ ציון וירושלים" יימצאו לעם החותר לחדש ריבונות פוליטית ב"מדינת היהודים", כוחות הנפש לעמוד במבחנים המצפים ל"תועי המדבר" הקמים מתנומת הדורות.

הכורח המשותף שלנו היום הוא לאחות את הקרע שנפער מאז קום המדינה, ובעיקר בשני העשורים האחרונים, ולייצב מציאות מאחדת על אדני הסכמה, שתאפשר חיים ביחד של חילונים, מסורתיים ודתיים — כולל חרדים — בכבוד הדדי וללא כפייה. ביחד עם הדת, המסורת והאנשים הנושאים אותן אנחנו חייבים לעצב מודוס ויוונדי חדש, שבו המדינה תיטול על עצמה, בחקיקה מוסכמת ככל הניתן, את האחריות לצרכים המיוחדים של הקהילה הדתית, ותנסח מחדש כללי חיים במרחב הציבורי — כללים שאין בהם כפייה. אלה יהיו כללי חיים עם סובלנות לכלל גווני היהדות, לצורך בלימודי ליבה, להשתתפות בכוח העבודה לצד סגירת פערים ברמת החיים בין חילונים לחרדים, וברוח של כבוד לדת ולמסורת. זה חיוני ולכן זה גם אפשרי.

מהי הדת? הדת איננה אוסף של אמונות ומנהגים, שרידי עבר דהויים, שאינם רלוונטיים לחיים בעולם המודרני, כפי שחושבים חילונים רבים. הדתות הגדולות שומרות על מרכזיותן בתרבות משחר קיומה ועד היום, משום שהן מבטאות אינסטינקט אנושי קדום שמוביל לנכונות לקבל ללא ערעור סמכות על־אנושית, בתמורה לחיים של תוכן ומענה לתהיות ראשוניות וקיומיות. האמונה הדתית משקפת צורך אנושי עמוק, ולא במקרה הדתות הגדולות הן המוסדות מאריכי הימים ביותר של האנושות.

מהי חברה? זו הזירה שבה מתרחשת, מתערבלת ומתגבשת המציאות, מאינטראקציה אינסופית בין יחידים וקבוצות בתהליך שיוצר סדר חברתי, דבק חברתי ואבולוציה תרבותית. מה ההבדל בין הדת לחברה? הדת קדושה. לצד מצוות "עשה" ו"אל תעשה", היא הדבק של קולקטיב המאמינים ומעניקה לחייהם משמעות. החברה כאוטית, עשויה מפשרות ומהסכמות שבירות ומתחלפות.

הדת היא ספֵרה עליונה של הכרת המציאות, חקוקה בסלע ומוכתבת מהשמים. החברה עשויה מבני אדם, מאינטרסים קבוצתיים, מחלוקות, פוליטיקה ויצרים. לא מקרה הוא, שלקודמינו בשרשרת האבולוציה, השימפנזים ופרימטים אחרים, יש חיי חברה עשירים ומלאי כללים. אין להם דת. כי זו לא יכלה להתקיים עד שקמו המודעות העצמית והכרת הטרגיות של הקיום האנושי, ששתיהן נתגבשו רק אצלנו, ההומו סאפיינס.

אי אפשר לשים את הדת והפוליטיקה למשול יחד על חברה אנושית חופשית ומתפקדת. ולא מקרה הוא, שכל מדינות ההלכה שההיסטוריה מכירה כיום — האיראנית או הסעודית או הטליבאנית, או להבדיל מדינות הלכה של פסאודו־דתות חילוניות בעבר, כמו הקומוניזם או הפשיזם של המאה ה–20, אידיאולוגיות שטענו שבידן תשובות מוחלטות וחובקות־כל לכל בעיה — כולן היו בהכרח דיקטטורות. לעתים דיקטטורות איומות. כי הפוליטיקה מזהמת ומבזה את הדת. והדת, מכוח הקדושה של תשובתה המחייבת, משבשת ומוציאה מאיזון את הפוליטיקה. ומהיותה נגזרת מציוויים שמימיים, מכילה פוטנציאל של קיצוניות משיחית, שהיא שורש פורה של אסון.

בישראל מציאת שיווי משקל בין הדרישות של חירות, קידמה ונאורות, לבין מעמד הדת והמסורת — היא תנאי הכרחי לקיום יחד ארוך טווח. שיווי משקל כזה הוא דבק חשוב בין השבטים השונים בחברה היהודית ומקור נכון לנורמה של סובלנות כלפי ה"אחרים", הלא הם "הגר, היתום והאלמנה" שנביאי ישראל חרדו להם. הדת שלא תכפה את עצמה על כל תחום בחיי היחיד, מעריסה עד קבר, תזכה גם אצל הרוב החילוני והמסורתי ליוקרה שנשללת ממנה כאשר היא נתפשת כעסוקה במלאכת הביבים של הפוליטיקה.

לא הזיקה למסורת ולא הדת לכשעצמה מאיימות על החברה הישראלית, אף שכאמור, אכן דרוש "להוציא" את הפוליטיקה מהדת ואת הדת מהפוליטיקה. האויב המרכזי של החברה בישראל הוא הקנאות המשיחית לגווניה שצומחת לנגד עינינו, פורטת על פחדים וחרדות ראשוניים, מלבה יצרים ומסיתה, מחפשת פרובוקציות, ומשחקת לידי אויבי ישראל ופועלת נגד האינטרס הלאומי המשותף.

ה"בן גבירים" למיניהם, מחפשי הצידוקים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, קיצוני הקיצונים בנוער הגבעות ובין הרבנים, וכל מי שאינם מקבלים ברגע האמת את מרות המדינה על אזרחיה — כמהות מחייבת ולא רק כתחפושת — הם אויביה של ישראל המודרנית. הקנאים המשיחיים, בניגוד ליומרתם, אינם ציונים ואינם משקפים את ערכי היהדות ורוחה. הם רחוקים כרחוק מזרח ממערב מ"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הם "דוחקי הקץ", "העולים בחומה" ומלבי "שנאת חינם". הם ממשיכי המורשת של "קמצא ובר קמצא" ושל שורפי המחסנים בעת המצור על ירושלים. הם אלה ששכחו את כל מה שחז"ל וגדולי הפוסקים הזהירו מפניו דור אחר דור.

עמדתה של היהדות נגד משיחיות השקר בגלגוליה השונים ידועה לכל. לפנינו פרק נוסף בסאגה הזאת. להוותנו המקור ללגיטימיות שצוברים קיצוני הקנאים הוא לא אחר מאשר כת תומכי הנאשם והעומד בראשם. כת קטנה אך קולנית. בגרון ניחר הם מצטרפים לזעקות שבר צבועות ולמסע הסתה חסר תקדים נגד מוסדות ויסודות הדמוקרטיה ונגד ראש הממשלה, כאילו נמחק רצח רבין מזיכרוננו כאומה.

הזרמת הרעל אל עורקי השיח הישראלי היא מסוכנת ובלתי נסלחת. יש לה אחראים. יש קולות ויש ידיים מכוונות מאחוריהם. הברית המופקרת והמושחתת הזאת על סיכוניה, היא מה שהחברה הישראלית, על הרוב המוחלט של האזרחים בריאים ברוחם, חייבת להתייצב מולו בכל משקלה ועוצמתה. עד שיבואו ימים טובים מאלה.

חומר למחשבה לחג שמח.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ