כשקלמן ליבסקינד קיבל ביס מהנמר

יולי נובק
יולי נובק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
איור: עמוס בידרמן
איור: עמוס בידרמן
יולי נובק
יולי נובק

קראתי את הטור של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" השבוע (9.7) ולמרות שהוא ביקש יפה מהשמאלנים לעבור הלאה, החלטתי להתעכב רגע. ולא, לא בשביל למלמל "זוכר את נימלר? כשבאו לקחת...". שמחה לאיד לעולם איננה פרוגרמה פוליטית. לא עברתי הלאה כי למרות שליבסקינד מתייחס לרדיפה ולהשתקה של אנשי ימין על ידי מי שהוא מכנה "הגרעין הקשה של תומכי נתניהו", זהו אינו "שיח פנימי" של מחנה פוליטי מסוים, כפי שהוא טוען. למעשה, המנגנון שהוא מתאר — של הטלת מורא על אזרחים בשל הבעת דעה — מתקיים בכל מקום תחת המשטר הישראלי.

כל מי שהיה נתון פעם לרדיפה מהסוג שליבסקינד מתאר, יזהה אותה מיד. היא מגיעה בצורות שונות, אבל לכולן מכנה משותף: אותם גורמים שלוקחים חלק במתקפה מכניסים לך לפה מלים שלא אמרת, מייחסים לך כוונות שאינן שלך ואז מפציצים את הפרשנות הזו לכל עבר בעוצמה שאין דרך להתמודד אִתה. ניכר שזה מה שקורה לליבסקינד עכשיו.

אני מנחשת שזה בערך מה שהרגישו עיתונאים אחרים כשעמדו מול סבבי מתקפות קודמים, ואני מוכנה להתערב שזה גם מה שמרגישים שופטים או פרקליטים תחת התקפות כאלה. זה גם מה שאני הרגשתי בשיא ההתלהמות על "שוברים שתיקה", אי שם ב–2016, בימים בהם פעילי זכויות אדם סומנו כתומכי טרור וסייעני אויב. החוויות האלה — שליבסקינד מתאר, שאני מתארת, ושעוד ועוד מעגלים של אזרחים יכולים להזדהות עמן — הן סימפטומים של סיטואציה פוליטית.

החיים תחת משטר רודני, בין אם מדובר במשטר דיקטטורי, או במשטר אפרטהייד, או אחר, מתאפיינים, בין היתר, בצמצום שיטתי של מה שאנחנו מכנים "חופש הביטוי". זה קורה כתוצאה של הפעלת אחד מן הכלים המשמעותיים שיש למשטרים רודניים לשימור כוחם: הצנזורה. ליבסקינד קורא לזה "טרור". אני לא בטוחה שהייתי משתמשת במלה הזו, אבל כן, המנגנון הזה בהחלט עובד באמצעות הפחדה. זו הפחדה שמתחילה מסתימת פיות חיצונית, אבל ככל שמתמשכת היא פועלת באופן מתוחכם על התודעה ומייצרת את מה שמכונה "צנזורה עצמית", מודעת או לא מודעת.

המכניזם הזה, של סימון גבולות השיח הלגיטימי, הזזה שלהם ואז שימוש בהטרדה והפחדה כדי ליישר את כולם בהתאם לשיח החדש, אינו חדש. למען הצדק ההיסטורי, מי שהתחילו אתו בארץ היו מפא"י. לא חדש ועדיין, עובד כל פעם. המנגנון יעיל כי זה באמת מפחיד. והוא גם מתחזק את עצמו: ברגע שכולם מתיישרים לפי הקווים החדשים — כל האלימות ("טרור" אליבא דליבסקינד) שהיתה כרוכה בסימון הגבולות הללו הופכת להיסטוריה נשכחת. מרחב השיח החדש והמצומצם שנברא הוא המציאות החדשה.

מי משרטט את הקווים? מי שיש לו כוח ומצליח לעשות את זה יותר טוב ברגע נתון. מעניין להיזכר שהמתקפה על ארגוני השמאל ב–2016 התחילה בכלל במתקפת ימין אגרסיבית שהופנתה כלפי הנשיא דאז ראובן ריבלין. עוד אחד שלא ממש ידוע כאיש שמאל, ולמרות זאת גם כונה אז "שמאלן" ו"בוגד", רק כי הסכים לקחת חלק בכנס שארגן עיתון "הארץ". אני זוכרת שאז, כשזה קרה, לרגע עמדנו מבולבלים, קצת כמו ליבסקינד היום, מול התופעה הזו. לא הבנו איך יכול להיות שהימין תוקף את עצמו?

בדיעבד הכל ברור: הקונפליקט העמוק שהתגלה בפנינו אז, ושמתגלה היום שוב, הוא אינו בין ימין לשמאל וגם לא בין ימין ביביסטי לימין אחר. הקונפליקט הוא בין ערכים דמוקרטיים לערכים אוטוריטריים. המנגנון שמפעיל את ההסתה הזו מובנה בתוך שיטת המשטר הישראלית.

ליבסקינד מקונן על אלו שנכנסים חזיתית בכל מי ש"לא מזמר מדי בוקר את הימנון המשפחה". אבל זה בדיוק הדיל שאתו כולנו חיים: יש מזמור לזמר, וכל מי שלא מזמר אותו הוא "איננו אלא בוגד על מלא". ההימנון שנדרשים אליו עכשיו אנשי הימין הליברלי (וגם המתנחלי) הוא משהו בסגנון "ביבי הוא המלך ואין בלתו". ההימנון שאני נדרשתי לזמר היה "צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, ואין בלתו". המנגינה היא בדיוק אותה המנגינה, רק המלים קצת השתנו. וזה מבלי להתייחס לאופן שבו המנגנון הזה פועל על הפלסטינים בתוך ומחוץ לגבולות 48' — את המנגינה שלהם אסור אפילו לזמזם, גם לא בלחישה.

הניסיון לגייס לשם הגנה ערכים דמוקרטיים אד־הוק, רק כי הם נדרשים כשאת תחת התקפה, בתוך מערכת שמכוונת מראש לקדם ערכים אחרים, נועד לכישלון. אני יודעת, כי גם אני ניסיתי. כש"שוברים שתיקה" הותקפו גם אני זעקתי, בדיוק כמו ליבסקינד, על הפגיעה האנושה בחופש הביטוי. לקח לי זמן להבין שלמרות שלמלים יש המון כוח, השימוש הנפוץ שלנו במושג "דמוקרטיה" כדי לתאר את ישראל — לא הופך את המרחב שלנו לכזה, אבל בהחלט מאפשר לנו ללכת בלי ולהרגיש עם. אבל ברגע שהמציאות מתפוצצת לך בפרצוף, את מגלה שזה לא עובד, שקריאות השבר לא מצילות אותך. שככה זה, כשמראש אין דמוקרטיה במובן העמוק שלה, אז לשום עיקרון דמוקרטי אין משמעות.

במצב כזה, קרב בלימה כמו שמציע ליבסקינד, מהסוג של "תנו לי להמשיך להחזיק את הקווים הפסאודו־דמוקרטיים איפה שאני רוצה אותם", לא יועיל וגם לא יצליח. הדרך היחידה להתמודד עם תהליכים כאלה היא להכיר בעומק שלהם ובעובדה שכולנו חיים בתוך המנגנון הזה, ועד שלא נחליט לשנות אותו ונקים פה מרחב דמוקרטי אמיתי (כלומר, כזה שלא נותן עליונות מובנית לקבוצה אחת על פני אחרות), אין סיבה לצפות שהנמר הזה לא ימשיך לטרוף את כל מי שלא יתאים לו ברגע נתון.

ומילה אחרונה, אבל חשובה לא פחות, על התמיהה של ליבסקינד לגבי האשמה שמוטחת באנשי ימין על בגידתם ב"ישראל השנייה ועיירות הפיתוח". ליבסקינד לא מבין "מה הקשר", אז הנה הקשר: "ישראל השנייה" הזו, כלומר, המזרחים, מנוצלים באופן עקבי על ידי המנגנון המשטרי בישראל ומשמשים ככלי פוליטי בידי האליטה הפוליטית. הניצול הזה כל כך מוטמע במנגנון שהוא יכול לעבוד כמעט בכל צורה ולכל כיוון: אם אפשר לזרוק את המזרחים בעיירות פיתוח ואם אפשר לשלוח אותם למג"ב לעשות את העבודה המלוכלכת של צה"ל ואם ביבי, המזרחי הדגול, יכול להשתמש בהם כנשק נגד שמאלנים, אז מה כל כך מפתיע בכך שהם מנוצלים גם לקמפיין נגד מתנחלים? הקשר הוא, קלמן, שגם ככה אף אחד לא סופר אותם.

הכותבת היתה מנכ"לית "שוברים שתיקה". ספרה "מי את בכלל" ראה אור לאחרונה (ידיעות ספרים)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ