אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

70 שנה אחרי: איך חזרו בתי הבושת לשגשג בפריז

הנסיך מוויילס נהג לבקר בהם, 155 אלף פרוצות רשומות במשטרה העניקו שירותים ללקוחות בסלונים מפוארים ובחדרים בסגנון לואי ה-14, האוצר הצרפתי גבה 50% מההכנסות – עד שנכנסה לתמונה הגברת מרת' רישאר...

ויקיפדיה, פבליק דומיין

על פני העמוד הראשון של העיתון הפריזאי כל כך "לה פריזיאן", נמרחה בבוקר יום חמישי הכותרת הראשית הזאת: "LES NOUVELLES MAISON CLOSES" – בתרגום חופשי "בתי הבושת החדשים". בתי בושת? סליחה? ומה עם מורשתה של הפרוצה-הפוליטיקאית מרת' רישאר, אשר הצליחה לחסל את התופעה לפני יותר מחצי מאה?

בטרם נעסוק בהווה, מעט היסטוריה. משך דורות רבים בתי הבושת הפריזאיים המפוארים היו שם דבר בעולם, ומשכו אליהם גברים בעלי מעמד, ממון וחשקים בלתי מסופקים. אחד האורחים הקבועים היותר מפורסמים בהם, כך ידעו אז הכל, היה יורש העצר, הנסיך מויילס, בנה של המלכה ויקטוריה אשר המתין 60 שנה עד שהיה לאדוארד ה-7 ובינתיים התהולל כדבעי. ימי הרפובליקה השלישית הצרפתית היו תור הזהב של בתי הבושת, ואוצר המדינה הגיע גם הוא לסיפוק מלא כאשר על פי החוק גבה בין 50% ל-60% מן ההכנסות. יותר מ-200 בתי בושת פעלו בעיר, תחת פיקוח מלא של המשטרה ומשרד הבריאות, והידועים שבהם היו "לה ספינקס" ו"לה שאבנא", אשר נברשות הקריסטל שלהם, וילונות הקטיפה ורהיטי לואי ה-14 שגדשו את הסלונים ואת החדרים הפרטיים התחרו ביפות שבין טירות האצולה.

דו"חות משטרת פריז בנושא מסוף המאה ה-19 כוללים רשימה שמית של 155 אלף נשים אשר עסקו בזנות באופן רשמי, ורשימה נוספת של 725 אלף (!) נשים לא רשומות אשר נעצרו על עיסוק לא-חוקי בזנות בין השנים 1870-1900.

תחת הכיבוש הנאצי קיבלו בתי הבושת הפריזאיים את חסות השלטון הגרמני, לטובתם של חיילי הוורמכט, אנשי הגסטפו והאס.אס. – ופעלו במלוא הקיטור. עם השחרור, הם המשיכו בדרכם ללא זעזועים רבים ופתחו לרווחה את הדלתות בפני המוני החיילים האמריקניים אשר ראו בכך פרס ראוי למאמץ הצבאי שהם השקיעו מרגע הנחיתה בנורמנדי ועד הלום. כתב העיתון "לייף" בפריז באותם ימים, ג'ו וסטון, כתב באחד מדיווחיו: "עבור החיילים האמריקנים צרפת היא בית בושת אחד עצום".

ההתרחשויות האלה, העלבון הצורב שחשו צרפתים רבים לנוכח המצב, יצרו את האווירה הציבורית המתאימה להופעתה של מרת' רישאר, בטנפלד בנעוריה. הגברת בעלת סיפור החיים המרתק (וזה אנדרסטייטמנט פרוע)  נולדה ב-1889 למשפחה מהמעמד הנמוך, אבא עובד מבשלת שיכר ואמא משרתת. היא התחילה מוקדם, הספיקה להיות זונת רחוב בגיל 16, ומאוחר יותר פרוצה בבית בושת בעיר ננסי (מקום נורא, סיפרה בזיכרונותיה, בו הייתה צריכה לעתים לספק 50 גברים ביום). אחרי שהואשמה (ללא הצדקה) על ידי חייל כי הדביקה אותו בעגבת, היא נאלצה לברוח לפריז, ומצאה עבודה במוסד מפואר יחסית ברחוב גודו דה מורואה. באחד הימים, התאהב בה אחד הלקוחות, סוחר עשיר מאוד ממוצא בריטי, והציע לה להפוך לבת לווייתו הקבועה והבלעדית. חייה השתנו לחלוטין, הייתה לה דירה משלה, היא ניהלה חיי חברה נעימים ובין השאר למדה טיסה, הפכה לטייסת נלהבת ולבעלת מטוס פרטי שרכש לה מאהבה הנדיב. בסופו של דבר הוא הציע לה נישואין.

הטקס נערך ב-13 באפריל 1915, מרת' השתכנה בביתו המפואר של בעלה סמוך לכיכר אודיאון, ופנתה למשטרה באופן רשמי למחוק אותה מרשימת העוסקות בזנות. הבקשה נענתה בשלילה. זמן לא רב אחר כך היא הפכה לאלמנה, לאחר שבעלה נהרג בחזית וארדן בקרבות מלחמת העולם הראשונה. מאוחר יותר היא גוייסה ל"משרד החמישי" של הריגול הנגדי הצרפתי ובמסגרת זאת גם התבקשה לטוות קשרי ידידות עם מאטה-הארי המפורסמת מכולן, ואילו במלחמת העולם השנייה היא הצטרפה למחתרת הצרפתית האנטי-נאצית וזכתה להילה של גבורה אשר סייעה לה אחרי המלחמה להיכנס לחיים הפוליטיים ולהיבחר ב-1945 למועצת העיר פריז כנציגת הרובע הרביעי.

אחד הדברים הראשונים שעשתה במסגרת זאת – הוא הנחת הצעת חוק בפני המועצה לסגירת כל בתי הבושת בעיר. בין השאר היא מזכירה את "שיתוף הפעולה של הענף עם הכובש הנאצי", וזוכה לתמיכת הרוב. בחודש מרץ 1946, על פי הוראת משטרת המחוז, נסגרים כל בתי הבושת. מעודדת מהצלחתה, היא פונה לפעול במישור הלאומי, מגייסת את תמיכתם של חברי פרלמנט ושרים, וגם כאן הלך הרוח בציבור מסייע לה והצעת החוק מתקבלת. בסוף אותה שנה נסגרו 1400 בתי בושת שפעלו בצרפת, 177 מהם בפריז. מרת' רישאר הלכה לעולמה ב-1982, בת 93, בביתה בפריז, כאשר על שמה רשום פרק מיוחד מאוד בהיסטוריה הצרפתית. בשנות ה-60 וה-70 הופיעו מספר ספרים שניסו להציג אותה כנוכלת, כמי שלא הייתה מעולם טייסת, לא מרגלת ולא גיבורת מחתרת. היא הכחישה ופרסמה ב-1974 ספר זיכרונות פרי עטה – "גורלי כאשה", ובו גוללה את סיפור חייה.

אז מה עכשיו?

על פי מומחים העוקבים אחר הנושא, גם אם המוסדות הרשומים שפעלו בחסות החוק נעלמו מאז אמצע שנות ה-40, המשיכו כל העת לפעול בתי בושת מחתרתיים. המשטרה הסתפקה פה ושם בסגירה של כמה מהם, אך מאמץ אמיתי לא הוקדש לתופעה.

אולם בשנים האחרונות, תחת חסות חיצונית של בתי "עיסוי אסייתי", "עיסוי תאילנדי" וכו', חזרו בתי הבושת המספקים שרותי מין מלאים לפעול ולפרוח בהיקפים גדולים. על פי נתוני משטרת פריז יש כיום בעיר כ-300 מוסדות כאלה, חלקם מפוארים מאוד, אשר חזיתם גלויה ופונה לרחוב, הזוכים לביקורים רבים ומגלגלים כסף רב. עד לפני 5 שנים, מציינים במשטרה, פעלו לא יותר מעשרות בודדות של מכוני עיסוי מסוג זה.

ברובע ה-9 של העיר, בו מרוכז חלק ניכר מהם, החלו פעולות מחאה של התושבים, אשר נעזרו גם באיגוד הפיזיותרפיסטים הצרפתי, הדורש כי כל מכון העוסק בעיסוי יציג תעודה מקצועית ורישיון פעילות. אולם המאבק עוד ארוך. מעיריית הרובע נמסר כי "מדובר בארגונים מאפיונריים אשר מעסיקים במקומות האלה נשים רבות, בעיקר מסין, בתנאי עבדות". בשנים האחרונות נסגרו רק חמישה מבין מאות בתי הבושת החדשים האלה, וההליכים הם ארוכים, מסובכים ויש קושי לעיתים לאסוף ראיות נגדם. ראש עיריית הרובע ה-9, דלפין בורקלי, מעמידה את עצמה בראש המאבק הזה, ובדבריה ל"לה פריזיאן", היא מספרת על כך שאנשיה מנסים להקשות את חיי מכוני העיסוי האלה באמצעות נקיטת יד קשה כלפי בעלי הנכסים.

אנשי החוק מסכימים איתה, "יש לקיים מעקב ממושך אחריהם, לעכב לקוחות ולגבות מהם עדויות על כך שהוצעו להם שרותי מין, והדברים האלה דורשים כוח אדם רב שאין לנו", אומרים במשטרת הרובע, "אם מבקשים למגר מחדש את תופעת בתי הבושת, יש להכניס לתמונה מערכות נוספות ולקיים שיתוף פעולה בין זרועי".

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#