אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המדענים חיפשו סם הרדמה וגילו את החומר הממסטל הכי כיפי של המאה ה-19

בתחילת המאה ה-19 כמה בחורים מבריסטול שבאנגליה עשו ניסויים מעניינים בחומרים מאלחשים. מה שהם גילו היה לא רק דרך חדשה להתמסטל, אלא עדות לכיוון החדש והמרתק של המדע

 דיווי נותן הרצאה על פְּנֶאוּמָטִיקָה (הפעלה מכנית באמצעות גז דחוס) ב"מכון המלכותי של בריטניה הגדולה", קריקטורה סאטירית, תחילת המאה ה-19.

עודד פוירשטיין

באפריל 1799 מר המפרי דיווי ישב בפינה של המעבדה שלו בעיר בריסטול, אוחז בידו הימנית בלון מלא חמצן דו-חנקתי. הכימאי הצעיר רוקן את ריאותיו, הצמיד את הבלון לפניו ושאף עמוקות. ראשית הוא הבחין בריח המתוק של הגז, ובלחץ עדין על רקותיו. חצי דקה לאחר מכן, גפיו הרגישו קלים יותר, שמיעתו - חדה יותר. כל חפץ בחדר נעשה ברור יותר יותר, והכל היה פשוט הרבה יותר מצחיק. אט אט, דיווי בן ה-21 מצא עצמו מתרומם מכסאו לעבר מרחב קוסמי לא נודע.

אחרי כמה רגעים שנמשכו נצח קטן, המנהל שלו הרחיק בעדינות את בלון הגז מפיו, ושאל אותו מה התחושה. דיווי מצא עצמו ללא מילים – איך אפשר לתאר את התחושה העל-חושית שאפפה אותו באמצעות מושגים כל כך סתמיים? האם הקולגות שלו יאמינו לו, או שסתם יחשבו שהוא מטורף? כעבור דקה או שתיים של מה שתיאר מאוחר יותר כמו ניסיון להסביר את האוקיינוס למי שראו רק כוסות תה, פלט לבסוף "דבר לא קיים זולת מחשבות! היקום מורכב מדעות, רעיונות, תענוגות וכאבים!".

המפרי דיווי

דיווי לא היה הראשון שהצליח לסנתז את הגז הזה, אבל היחוד שלו היה טמון בגישה שלו. במשך חודשים, הכימאי וחבריו למכון הפנאומטי של בריסטול ניסו לזקק את הגז על מנת לגלות את תכונותיו הטהורות ביותר, ולמצוא דרך להשתמש בו באופן כזה או אחר. לאחר כמה ניסויים כושלים במהלכם, בין השאר, מילא פיו בחומצה וכמעט נחנק משאיפת פחמן דו חמצני, הצליח דיווי למסטל את עצמו - ולשוב לעולמנו כשהוא בריא ושלם. יחסית. התוצאה, כפי שניתן לראות, הייתה מטלטלת למדי.

דיווי וחבריו מצאו עצמם מכורים תוך זמן קצר לחומר שזכה אז לכינוי "גז צחוק", וכמה מהמפגשים שלהם דמו יותר למסיבות מאשר לניסויים. אבל שנה לאחר מכן, כאשר פרסם את מסקנותיו על הגז והשפעותיו בספר עב-כרס, לא היה שם שום דבר חובבני. כמובן, בני אדם הכירו את התכונות מרחיבות התודעה של חומרים מסויימים, אבל הניסוי של דיווי היה יותר מאשר גרסה מוקדמת להתפלחות לגג בית הספר בשביל להסניף גז מזגנים. היה זה מחקר פורץ דרך, ששילב בין ניסויים אמפיריים בכימיה אורגנית עם תיאורים פילוסופיים ופואטיים של החוויות הסובייקטיביות של השימוש בגז - דרך חדשה להתבונן על מה שבעבר היה תחום העיסוק של רופאי-אליל, מיסטיקנים ושרלטנים.

"מסיבת גז צחוק", קריקטורה סאטירית, תחילת המאה ה-19"

למרות זאת, במהלך המאה ה-19 "גז הצחוק" של דיווי שימש בעיקר סטודנטים לרפואה ובורגנים עשירים שחיפשו דרכים חדשות לשעשע את עצמם. שנים רבות עברו עד שרופאים יעזרו בחמצן הדו-חנקתי כמאלחש, אבל הניסויים של דיווי וחבריו ראויים עדיין לציון. הגישה המדעית שלהם לא רק פתחה את הדלת בפני ניסויים דומים בחומרים משני-תודעה, אלא גם סימלה את ראשיתו של עידן מדעי חדש - כזה שדורש מהמדען מחויבות, מסירות - ולעתים גם הקרבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#