אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

70 דברים שנשות ואנשי "הארץ" אוהבים בישראל

E
שתפו בפייסבוק

לכבוד יום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל ביקשנו מחברי וחברות מערכת "הארץ" למצוא את 70 הדברים שהם הכי אוהבים בישראל – המקום המיוחד, התקופה בשנה, האיש שהשפיע ועיצב, המנה שאי אפשר בלעדיה והזיכרונות החזקים ביותר. מגוון הבחירות – מצפון עד דרום, מימין עד שמאל, מאשכנז עד מזרח, מחוף הים עד בית הכנסת, מתחתית ים המלח לסמטאות ירושלים, מפסגת ההתנשאות לתהומות הסחיות מייצגים נאמנה את מי ומה שאנחנו. רוצים להוסיף את הדבר שאתם הכי אוהבים בישראל? מוזמנים להצטרף אלינו ולהשאיר תגובה למטה

1 | הר הרצל

יש משהו מאוד לא ישראלי בהר הרצל – מקום שקט ונקי, אלגנטי ומכובד שמרכין ראש בפני ההיסטוריה מבלי להשתטח בפניה בוולגריות הישראלית שמערבבת את התנ"ך עם השואה במנות גדולות. פסגת ההר מבחינתי היא חלקת גדולי האומה. נחים שם אנשים דגולים ופוליטיקאים קטנים, במצבות צנועות, כמעט אחידות במראה (להוציא את העיצוב הנובורישי של הרבינים). אני אוהב לטייל ביניהם, לראות את שמיר, פרס ורבין צמודים, ולחשוב – בזמן חייכם תיעבתם אחד את השני. נאלצתם לבלות יחד את כל היום בכנסת, בממשלה או במפלגה, זממתם זה כנגד זה, סיכלתם, חתרתם, דפקתם אחד את האחר. כל ערב חזרתם הביתה לנשותיכם וקיטרתם על עמיתיכם שעושים לכם את המוות, קיללתם את היום שבו נולדו. והנה, בחרתם להיקבר בחברותא ולהעביר את הנצח ביחד.
מורן שריר (עורך מוסף הארץ)

2 | התא המשפחתי

מדי יום שישי בשעה שש בערב, אני נפעמת מחדש מהתופעה שנגלית לעיני: הרחוב הצפוף מתרוקן, והמצרך הנדיר ביותר במרכז תל אביב – חנייה – נמצא לפתע בשפע. הנס המופלא הזה מחזיק מעמד בדיוק לשלוש שעות, משך הזמן שלוקח לכולם לחזור מארוחת ליל שישי אצל ההורים. זו המחשה, שולית כמובן, של מוסד המשפחה בישראל. המשפחה היא מרכז החיים שלנו כאן: אנחנו יולדים הרבה ילדים, מצפים מהילדים שלנו להביא לנו הרבה נכדים, נמצאים בקשר רצוף עם ההורים ואפילו עוברים לגור לידם כדי שיעזרו לנו בגידולם, וכמובן שבבוא העת גם אנחנו נתרום מזמננו כסבים וסבתות בגידול הנכדים. התא המשפחתי בישראל הוא מהחזקים ביותר בעולם המודרני וקשה להפריז לגבי התרומה של המשפחתיות לאיכות החיים שלנו – היא מעניקה טעם לחיים, מונעת בדידות, ומעניקה יציבות ותמיכה רגשית. היא מספקת לנו את הצורך הרגשי הבסיסי והחזק ביותר לחברה ותמיכה, ומסבירה מדוע בכל סקרי האושר הבינלאומיים הישראלים מצהירים תמיד שהם מאושרים.
מירב ארלוזורוב (TheMarker)

3 | חנויות החשמל הקטנות באבן גבירול

"מה אני אוהב בישראל?", שאלתי את בתי. היא התאמצה לחשוב. "אתה ממש אוהב את רחוב אבן גבירול", נזכרה בהתלהבות, "כל פעם שאנחנו הולכים שם אתה מתרגש, בעיקר מחנויות חשמל קטנות ומוזרות שאתה זוכר מגילי". "זה בדיוק גם מה שאני חשבתי", עניתי. "למה?", היא שאלה. "צריך לכתוב 70 מלה על משהו שאני אוהב בישראל". "לא. למה אתה אוהב את חנויות החשמל האלה?". "בגלל הריח שלהן. הוא מזכיר לי שהן היו פעם סגורות בין שתיים לארבע. אהבתי כל כך את השקט בין שתיים לארבע. גם כילד. כאילו שלוחצים על כפתור ומכבים את העולם". "היה שקט בין שתיים לארבע?", התפלאה. "כן. חוק". "כבר אין". "תקשיבי טוב. עדיין יש. טיפ טיפה. הוא מתרחק מאתנו כל הזמן, אבל אם תתאמצי תוכלי לשמוע אותו, חלש מאוד". "אבא, אי אפשר לשמוע שקט. שקט זה משהו שלא שומעים". "את השקט הזה אפשר היה לשמוע, כי הוא השתרר פתאום, בבת אחת". "ומה עשו למי שעשה רעש?". "שמו אותו בבית סוהר". "לא נכון". "נשבע לך". "אז אתה כותב על השקט בין שתיים לארבע?". "לא, אין מקום. 70 מלה על אבן גבירול". "לא שמו אותם בבית סוהר". "הם כן". "גם אותך?". "אף פעם לא עשיתי רעש. הייתי שקט. כמו שאת שקטה כשאת מנסה לא להעיר מפלצת, אם במקרה תמצאי את עצמך בחדר שלה, והיא נוחרת". "כמו שאנשים היו שקטים כשהם הסתתרו מהנאצים". "זה לא קטע ליום השואה אלא ליום העצמאות". "על אבן גבירול?". "כן".
רוגל אלפר (מבקר טלוויזיה)

4 | שלטי ההכוונה החומים

הו, שלטי ההכוונה החומים בכבישים. אלו שמצביעים לכיוון אתרים היסטוריים, אנדרטאות, גנים לאומיים, שמורות טבע ושאר הפוגות מהבלי היום יום ותלאות האקטואליה. אני אוהב אותם אהבת נפש. חבריהם פונקציונלים: הכחולים מסמנים כביש מהיר (סכנה?), הירוקים כביש רגיל (פקק?). החומים הם תמיד הבטחה. ביכולתם לקחת אותי - לפעמים באמת, לעתים רק בדמיון, וגם זה מספיק - לארץ אהבתי. עם הטבע היפהפה, והעבר המרתק, הרחק מההווה המתסכל והעתיד המדכדך.
אורי משגב (משגב לעם)

5 | האקליפטוסים לאורך כביש התענכים

לא שדרת אקליפטוסים היא הנמתחת לאורך כביש התענכים מצומת הסרגל ימינה, בואכה צומת יזרעאל. זה מסדר של יהודים שלכל אחד הבעיה שלו. אחד צולע, אחר מרים זרועות קטועות, לשלישי כואבת הברך. נשתלתם כדי לסמל את הסיפור הציוני, שהוא "אנחנו היינו קודם. כשעוד טיפסתם על עצים, אנחנו כבר סבלנו כאן". אני אוהב אתכם, אקליפטוסים. כי עוד קצת, אחרי המקום שאתם נגמרים, יתגלה בכל יופיו עוצר הנשימה העמק שלי - הירוק, הטרי, העברי.
בני ציפר (עורך מדור תרבות וספרות)

6 | איימן עודה

הוא מאיר פנים גם כשהוא דרוך, הוא יכול לזעום ולקצוף, אבל נראה שהמצב שהכי טבעי לו - בניגוד לחברתו לרשימה המשותפת, חנין זועבי - הוא שיחה נינוחה, אם רק התנאים יאפשרו זאת. כל דבר בו הוא מיאון להיות הייצוג הנאמן של "הפלסטני" שמזין את מדורת פחד-התמיד שלנו מהם. איימן עודה קנה את אמוני מזמן, וגם עכשיו, אחרי סירובו התמוה והמקומם לגנות את אסד על שימוש בנשק כימי נגד אזרחיו, עודה הוא ככל הנראה הפוליטיקאי שאני הכי אוהבת.
איריס לעאל (דעות)

7 | שפי פז

תקשורת מחבקת, בג"צ אוהד ועל סף חסר הבושה, וכבר נגיד בקול - עמותות במימון זר וסמי-אנטישמי, והכל במשמרת של ראש ממשלה מהלחיצים שידעה המדינה. הכל היה מוכן כדי שישראל תהפוך ממדינת יהודית למדינת כל אזרחיה בצורה זוחלת על ידי אזרוח המסתננים. את הכל עצרה פנסיונרית עם חולצות מהוהות ומגפון שנרכש מכספה הפרטי, כריזמה במשקל, ותזכורת למי שרצה לשכוח: יש גבול לכל תעלול ומימון. אנחנו מדינה דמוקרטית, היא מייצגת פה את הרוב, ואידיאולוגיה אי אפשר לקנות.
אריאל פלקסין (מבקר מסעדות כשרות)

8 | אייל שני

אפשר לנחור בבוז למראה התורים המתארכים במזנון ניו יורק, או לדפוק את הראש בקיר למשמע עוד פיוט מעושה במאסטר שף, אבל האם אפשר לדמיין את ישראל 2018 בלי אייל שני? תרצו או לא, שני הוא לא רק שף שמכין אוכל נהדר, הוא אליעזר בן יהודה של המטבח הישראלי בן ימינו, ולמעשה מחייה הפיתה העברית והופך הכרובית העבשה לסקסית. תנו לו כבר להדליק משואה.
רותם מימון (עורך מדור האוכל)

9 | שניצל בפיתה

פיצה תישאר גאווה איטלקית, גם כשתוגש עם טרופית במרכז מסחרי בקצרין. המבורגר תמיד יהיה אמריקאי, אפילו אם תל אביב חושבת שהמציאה אותו מחדש. ופלאפל? גם הוא לא משלנו אם תשאלו כמה שכנים פה ליד. אבל תנו לאוסטרי להצביע על שניצל בפיתה במסדר זיהוי, ונראה אותו מצליח. עזבו, תנו לו ביס, הוא כבר יבין לבד את הגאונות במה שעשינו פה. פיתה רכה, שניצל דק ופריך, חומוס-טחינה-סלט-חריף. ועמבה. ברור שעם עמבה. יש דברים יותר טעימים מזה, אין דברים טעימים כמו זה.
ערן לאור (אוכל בעמידה)

10 | אזוב מצוי (זעתר)

זהו שיח קטן בעל עלים קטנים בגוון ירוק דהוי מט. צמח בר קטן בהרי ירושלים, הגליל והכרמל. רוב השנה הוא נראה מרוט, עליו מצומקים ודלילים וענפיו מעוצים. בשיא הקיץ הוא נראה על סף מוות. בסוף החורף הוא מתאושש, העלים מתרחבים, אבל לעולם לא מגיעים לגודלם של עלי בן דודו הסלב, האורגנו. על השיח עולים פרחים לבנים קטנטנים, שלא מתחרים ביופיים של פרחי הבר האחרים. אבל אין לו מתחרה בעושר הריח ובטעם. המרווה, הזוטה והקורנית יודעות היטב שהן רק בנות לוויה. האזוב הוא המלך, התבלין המושלם, תמצית מזוקקת לאקלים, התרבות והטעם המזרח תיכוני.
ניר חסון (כתב ירושלים וארכיאולוגיה)

11 | הליכה מקיסריה

השיטה היא כזו: נוסעים לאקוודוקט בקיסריה. חונים. משאירים את הנעליים באוטו, יחד עם הטלפון וכל דבר אחר שסוגר את הלב או האוזניים. צועדים יחפים על קו החוף, עם הפנים צפונה. אחרי חצי שעה (פחות אם זריזים) מגיעים לחוף של ג'סר א-זרקא. עוצרים, נושמים עמוק, ולא מאמינים שכל היופי הנקי הזה נמצא כאן בישראל. חוזרים באותה דרך, אבל לאט. עדיף במהלך שקיעה. אומרים תודה, ומתפללים שאף אחד לא יחליט להקים כאן טיילת.
טלי חרותי סובר (TheMarker)

12 | ריח פריחת ההדרים

ריח פריחת ההדרים הוא הריח הישראלי האהוב עלי. כשהטירוף של הטבע מתחיל, בדרך כלל אחרי פורים ולפני פסח, הוא משתלט עלי ועל מצב הרוח שלי. לאורך החודש של הפריחה אני לא יכול להיות אלא שמח. שמח בחלקי, שמח בכלל. והכי אופטימי שניתן. בסוף שנות ה-90' של המאה הקודמת גרתי בניו יורק. באמצע מרץ של אחת השנים שם, הריח הזה היה כל כך חסר לי עד שביקשתי מאבי שילך אל הפרדס שליד ביתם, יקטוף כמה פרחים, יארוז אותם בצנצנת אטומה וישלח אלי. חיכיתי לצנצנת כמו בן עשרה הממתין למכתב אהבה מאהובתו שמעבר לים.
ניר גונטז' (על הקו עם...)

13 | נחלאות

נחלאות היא מבוא לירושלים. סוהו ובלאטה, פאר ומחנה פליטים, והכל בבת אחת. זו שכונת אשליה, ירושלים כפי שהיתה רוצה להיות, והיא מסחררת במיוחד בין חמישי בערב לערב שבת. עם נעילת דוכני הירקות עולה ריח העראק והגראס, שמתחלפים לפנות בוקר בחלות ובישולים. בצהריים, עם גירוש פרלמנט הקשישים האחרון, היא פתאום דוממת. אחרי צופרי כניסת שבת הסמטאות שוב מתמלאות. ילדים משחקים סטנגה, סטודנטים עם קופסאות פלסטיק, כיפות שחורות וסרוגות. איש איש למקדשו.
יותם ברגר (כתב התנחלויות)

14 | קבוצת הווטסאפ של הגן

רק בישראל, כשהגן מסתיים בשעה 16:00, אפשר לכתוב בקבוצת הווטסאפ של ההורים בשעה 15:58 שאתה מאחר בחמש דקות ומבקש שאחד ההורים יאסוף גם את הילד שלך, ושלושה יתנדבו. רק בישראל, כשתיקח אותו מהחבר בשבע בערב, הוא כבר יהיה אחרי ארוחת ערב, רחוץ, מסורק למשעי ולבוש בפיג'מה נקייה.
ברי דנינו (דעות)

15 | כיכרות בתל אביב

בעוד המרחב הישראלי החדש מלא בפארקים נטולי הגדרה שלא נעימים לדייטים או להפגנות, המרחב הציבורי ההיסטורי של תל אביב מספק לא מעט נחת. תל אביב התברכה בכיכרות מצוינות כמו כיכר רבין, הבימה וביאליק שטובות לחגיגות, הפגנות ואף להתבודדויות. אין כמעט ישראלי שלא הזדמן להפגנה, אירוע, מסיבה או טיול שלאחר דייט באחת הכיכרות. כי יתרונן של הכיכרות, שעל אף מרכזיותן מתקיימת בהן אינטימיות באזורים מסוימים. קשה לדמיין את ישראל הדמוקרטית ללא הכיכרות האלו, שמוכנות לאכלס כל אדם בכל צבע, מין או דעה פוליטית, בלי שהשכנים יתלוננו. עצוב שלא הצליחו לשכפל את איכותם למקומות נוספים במדינה.
נעמה ריבה (כתבת אדריכלות)

16 | אריק איינשטיין

1978, קולנוע אילת בדימונה. בסיום אחת ההופעות האחרונות של אריק איינשטיין אי פעם, המתנתי במגרש החנייה החשוך שאריק יגיע להסעה כדי לבקש ממנו חתימה. כשהופיע במלוא גובהו, נעץ בי מבט ושאל "מה?". קפאתי. בקושי הצלחתי לענות. כלום. כשאני נכנס לאוטו והרדיו משמיע שיר שלו, הנסיעה כבר נראית אחרת. אני ואתה, סוס עץ, סע לאט, אמא אדמה. הסדר לא משנה. מיד מתפשטת נעימות בגוף. וגעגוע. וכמיהה לפשטות, לילדות, לשנות ה-70', לכדורגל ורפליקות מלול ומציצים בשחור לבן. ומעל הכל לכוכבות המבוישת הזו. אוהב אותו.
סמי פרץ (TheMarker ודעות)

17 | חוגי סיירות של החברה להגנת הטבע

זה לא בדיוק חוג, זאת לא ממש תנועת נוער וזה כנראה לא דומה לשום דבר אחר שהילדים שלכם יעשו אחר הצהריים ובסופי השבוע. חוגי הסיירות הם הדבר הכי יפה והכי נכון שיש – חינוך לאהבת הארץ, בלי להטיף על שלמותה ובלי טיפה של פוליטיקה; חינוך לעבודת צוות והכנה לצבא, אבל בלי לשכוח את הערכים והמצפן המוסרי. כשכל שאר הילדים טסו בחגים ובחופשים לפריז וללונדון, אנחנו סחבנו עשרות קילוגרמים על הגב וישנו ליד המדורה ותחת כיפת השמיים. הזענו, אכלנו חול, קיטרנו, צחקנו והתבגרנו. הכי רחוק מהעיר, הכי מנותק מהלחץ והעצבים, ועדיין הכי ישראלי שיש.
אייל גיל (עורך אתר הארץ)

18 | יולדות ב' באיכילוב

האישה בחדר השני צרחה חזק. היא צרחה במשך כמה שעות טובות. מחדר 13, מחלקת יולדות ב' באיכילוב, בו שהיתי נצח, רגועה באדיבות מינון יציב של אפידורל, שמעו היטב את הנעשה בחדר הסמוך ובכלל. כך אפשר היה גם לשמוע - ולהריח - את הארוחה המשפחתית שלה, אנסמבל צנוע של 12 איש ואישה שבאו לתמוך בה מעבר לדלת, אוכלים עוף ותפוחי אדמה בשעה שהיא צרחה. נדמה לי שילדנו פחות או יותר באותו הזמן. נהוג להתייחס למחלקות היולדות בבתי חולים ציבוריים בתערובת של תיעוב ובוז, וכנראה שבצדק. אבל קוקטייל של הורמונים ובשורות טובות, גורם לתחושת חמימות להציף אותי בכל פעם שיוצא לי לעבור ליד איכילוב. וגם חשק לתפוחי אדמה ועוף.
גילי איזיקוביץ' (כתבת תרבות)

19 | עברית שפה יפה

כמי שעלה לארץ בגיל 13 ונאלץ ללמוד עברית בגיל מבוגר יחסית, אני לא מסוגל להפסיק להתפאר מיכולתה להתחדש. בעוד האנגלית שקועה בים אינסופי של שמות עצם ספציפיים, לעברית הישראלית יש דינמיות נדירה. אהובות עלי במיוחד אותן מלים שמקורן באנגלית, אבל השנים הפכו אותן למטבעות לשון: "אמברקס" – שאפשר רק להניח שמקורה ב-hand brake; "בלוטוס" – השן הכחולה הטכנולוגית; וכמובן "קואצ'ר" – ניסיון מדהים להוסיף את ה-er של האנגלית למקצוע האימון, שבשפת המקור גם מהווה פועל. אז בואו נוסיף חידוש לעברית, ופשוט נקרא להם "מאמנרים"?
עומר בן יעקב (המהדורה האנגלית)

20 | צוצלת

הצוצלת היא הציפור הלאומית האמיתית של ישראל. לא הדוכיפת המגונדרת, לא הדרור הפרחחי, לא הבולבול הגברתן. הצוצלת היא ציפור מינורית, כמו השירים העבריים, צנועה ומתונה בצבעיה החומים-חכליליים, כמו הנוף הארץ-ישראלי, מעט מגושמת בגופה ובהליכותיה, אבל נוגעת ללב בהמייתה ומלאה בחן, כפי שהיה אמור להיות הצבר. לא מתאמצת להרשים ולא מרוחקת. קוּלית. ציפור במידה הנכונה. אל תתבלבלו בין סתם יונה לבין צוצלת. אל תתבלבלו בין קיטש לבין הדבר האמיתי.
רמי לבני (בלוגים)

21 | סודה

מזג האוויר הישראלי מושלם רוב השנה, אבל אז מגיע הקיץ. אין פלא, אם כך, שהתפתחה דווקא כאן תרבות ייחודית שמכירה בחשיבותו של המשקה המרענן ביותר ומעניקה לו מעמד עליון: הסודה. כבר כילדת קיבוץ מזגתי לעצמי מים צוננים ומבעבעים היישר מהברזים שהותקנו למטרה זו בלבד בחדר האוכל - היו שניים כאלה. למים רגילים הוקצה ברז אחד בלבד. וגם היום, אם באמצעות בר מים או "סודה סטרים", הסודה נמצאת תמיד במרחק לחיצת כפתור מחובביה הרבים בכל בית בישראל. עזבו אתכם מקוטג', את איכות החיים עדיף למדוד בליטרים מוגזים.
רוני בר (עורכת מדור התרבות)

22 | מלחה ז"ל

אי שם בשנת 91' קיבלתי כרטיס חינם למשחק של הפועל ירושלים. שתי דקות לסיום, כשהתבוסה היתה ודאית, התרחש אירוע שעתיד היה לשנות את שנות חיי המוקדמות: במקום לנטוש את היציע ולשרוק בוז כמצופה, הקהל כולו עמד על רגליו ופצח במחיאות כפיים סוערות. משם והלאה, המבנה שהגשים חלומות וצרב אכזבות הפך למקום האהוב עליי בישראל ולמשל הספורטיבי למדינת המופת עליה למדנו בבית הספר: מקום שבו הניצחון חשוב אבל אינו מקדש כל מטרה, שמציג אלטרנטיבה ערכית לשלטון הרוב המושחת (והצהוב) מתל אביב, ושהאהבה חשובה בו יותר מהכסף. מאז הוחלפה מלחה בארנה, הכסף זורם בשפע ואליפות היא כבר מזמן לא פנטזיה אלא מטרה אמיתית. אפילו שריקות בוז נשמעות מעת לעת. אני עדיין שם (לפעמים), שמח בהצלחה ובעיקר מתגעגע לקסם שאבד.
אסף דניאלי (סגן עורך אתר הארץ)

23 | דמדומי בין הערביים של שישי

זה קורה לי בכל יום שישי - אווירת שבת מרחפת באוויר, התנועה מפוקקת והירושלמים ממהרים לסיים את ההכנות לפני שצופר האזעקה יכריז על שבת. המתח נחתך לפתע ובהרף עין הכל חולף והשקט מגיח. כמות המכוניות פוחתת, החניות ננעלות ומן הבית בוקעת מוסיקה רוגעת כמו בשקט שאחרי הסערה. בדמדומי בין הערביים השלווה חודרת. המעבר המהיר שבין חול לקודש דומה במשהו לפעלתנים המקבלים תרופת ארגעה ומתכנסים לזולה. כשאני לא בעיר אני חש שפספסתי משהו בישראל שאני אוהב.
משה בן עטר (בלוגים)

24 | דיזנגוף סנטר

הוא נראה כמו קניון, אבל הוא לא באמת קניון. יש בו חנויות, יש בו קונים, אבל דיזנגוף סנטר גדול מסך חלקיו. אפשר לקנות שקית חלב, ללמוד איגרוף, לעשות קעקוע ולגלוש דרך עכוז של פיל. בדרך נתקלים בכל טיפוס אפשרי שלמדינה הזו יש להציע. זה בלתי נמנע, כי כל שיטוט מגיע בשלב כזה או אחר לתחושת אובדן ולתהייה איפה אני בעצם? אז אל תקראו לו קניון. זה אורגניזם חי ופועם, כמו מערת העטלפים שמסתתרת בחניון.
נתנאל שלומוביץ (עורך דף הבית)

25 | ריטה

בישראל הישנה, בה זמרות נדרשו להחזיק בקול צלול וענוג בכדי לזכות בתהילה, עלתה לבמה באמצע שנות השמונים זמרת אחת שגלגלה בזפת ובנוצות את כל מה שחשבנו על זמר ישראלי סטנדרטי. ריטה העניקה בקולה הסמיך את הנפח המדויק למקום הזה: מופרע, מוגזם, דרמטי וחם. בתחילת הדרך עוד נחשבה לציפור זרה במרחב המקומי, אך 40 שנה לאחר מכן כבר אפשר לקבוע שאין תחליף לדיווה הגדולה ביותר שידעה ישראל.
איתי שטרן (כתב תרבות)

26 | שבילי אופניים בתל אביב-יפו

אוויר פריך ואופטימיות רעננה מלווים את רוכבי האופניים בשעות הבוקר בשדרות תל אביב-יפו השונות. נתיבי האופניים השדרתיים הללו מופלאים – לא על הכביש ולא על המדרכה, אלא ממלכה עצמאית הנהנית מצל עצים נדיב. שבילי האופניים נסללו בזכות קמפיין תושבים עיקש, שחזו עתיד מופחת מכוניות פרטיות, וידעו את מה שהיה אז מנת חלקם של מעטים, אבל היום גלוי לכל – הכי כיף להביא ילדים לגן על אופניים.
נטע אחיטוב (מוסף הארץ)

27 | התקשורת

האג'נדות שלה לעתים כמוסות, האינטרסים שלה לפעמים מסואבים, אך התקשורת הישראלית סוף סוף מתייצבת כרשות מגוונת, תוססת, נשכנית ובלתי צפויה. כיום הנוף התקשורתי מייצג לא רע את תפישות שלל אזרחי ישראל, ובצורה טובה בהרבה מהכנסת הרדומה והמיושנת. המלחמות האטומיות בין העיתונים והכתבים הופכים אפילו את סיקור התקשורת עצמה למרתק יותר מכל פרק נטפליקסי. למרות שאני פועל במובנים מסוימים לחרב אותה דרך יצירת עיתונות עצמאית, אני מאוהב בה.
תומר אביטל (בלוגים)

28 | נביטת החיטה בעמק יזרעאל

הדבר שאני הכי אוהבת בישראל הם הרגעים הללו בתחילת החורף, מיד לאחר הגשם הראשון, כשבשדות עמק יזרעאל נובטת החיטה. המרחבים העצומים מתמלאים בירוק זרחני שבכל סיטואציה אחרת היה יכול להיחשב צעקני מדי, אבל בעמק הוא משתלב בצורה מהפנטת. השדות קמים לתחייה בין הירוק העמוק של האלונים דרך הירוק הרענן של החובזות הצעירות ועד לירוק האפרפר של עצי הזית. מיליון גוונים של ירוק שנדמה שבדרך זו או אחרת מחלחל גם למי שלא מתרגש מקלישאות כמו נוף, והופך את האנשים לקצת יותר רגועים. כל מה שנותר הוא לארוז את הג'זווה והפינג'אן, לעלות לפסל של אלכסנדר זייד השומר, ולצפות יחד אתו בכל היופי הזה, שיסלחו לי חבלי ארץ אחרים - הוא הכי מושלם שיש כאן.
נעה שפיגל (כתבת בצפון)

29 | לחמניות קלועות

רק כשעזבתי את ישראל ופתאום לא הצלחתי למצוא אותן בחנויות, הבנתי כמה לחמניות קלועות – החלות הקטנות, הפשוטות, עם הנשיקה המבצבצת – הן עניין ישראלי מקומי. חמש שנים חייתי בארצות הברית, ובכל ביקור, בלי יוצא מהכלל, הארוחה הראשונה שלי מיד עם הנחיתה היתה נראית אותו דבר: לחמניה קלועה, הכי טרייה שאפשר למצוא, עם קוטג' ועגבניות שרי. אז עגבניות שרי וקוטג' זה כבר מובן מאליו – אבל אין כמו לחמניה פשוטה כזו, עם טעם של חלום ובלי שום ערך תזונתי, כדי להזכיר שבאמת מדובר במעצמה קולינרית.
מיה אשרי (כתבת תרבות)

30 | מילואים

אני מתעורר. קר. מסביב דממה. אור שחר רך מלטף את ראשי הגבעות סביב. זבוב שמן שהתעורר לפניי מזמזם טרדנית. מתחתי מיטת שדה קרועה. אה, מילואים. אתה נקרע מהאזרחות. ברגע, אתה אדם אחר, חייל, מפקד, לוחם. ברגעים הראשונים אחרי החיול אתה עוד תוהה באיזו מציאות הזויה אתה משאיר בבית עבודה, אישה ומלא ילדים, והופך חייל. רק בישראל. אחר כך אתה מתרגל שוב, מסתגל, נטמע. אז אתה רואה בזה גם יופי. פתאום באמצע השגרה, אתה נתלש לבועה. פוגש אנשים אחרים, כאלו שגם במאה שנים לא היית פוגש. מקבל הזדמנות לפרספקטיבה על עצמך. על מה שאתה עושה. על החיים. וגם, עושה קצת בשביל מדינה. אין ברירה וכל זה, ויום יבוא ושלום. אבל עד אז, יש לי גם פינה חמה בלב למילואים.
שוקי פרידמן (דעות)

31 | 31 בדצמבר

לפעמים אני רואה תיירים ביום האחרון של השנה האזרחית. מה הם עושים דווקא במדינה שלא יורה הלילה זיקוקים? תעלומה. המסעדות מתקשטות בבלוני 2000 ומשהו, רף הציפיות מהמסיבות בגובה הכדור בטיימס סקוור, הרשתות מוצפות בפוסטי "סילבסטר היה אנטישמי" ופיצול האישיות היהודי-דמוקרטי מעולם לא היה שלם יותר. בלי שמץ ממלכתיות סביב תחלופת השנים הנוצריות, מדינת היהודים באה להרים. "אמריקאים עם כבוד של ערבים", שרה מרגול, ואין זמן שמזקק את זה יותר מ-31 בדצמבר.
עמית אשל (עורכת חדשות)

32 | יהודית רביץ

מוזיקאית ישראלית דומיננטית שלמרבה הצער תיעדר השנה מחגיגות יום העצמאות היא יהודית רביץ. אשתקד, אחרי כ-40 שנות קריירה מגוונת וסוערת, החליטה רביץ לקחת פסק זמן ממוזיקה. הזמרת הדגולה, שקולה חצה דורות בחברה הישראלית, שכבשה פסגות פואטיות וביצועיות מ"סליחות" דרך "באה מאהבה" ועד "האיש ההוא", גזרה על עצמה שתיקה שלא רק מהדהדת בקרב אוהביה אלא גם מעוררת מחשבות על סוף לסיפור שבא בטרם עת. יש לקוות שאחד האייקונים המוזיקליים הגדולים של ישראל ישוב לבמה ולאולפן עוד לפני חגיגות ה-80 עם חומרים חדשים שיכבשו את לבבות הדורות הבאים.
יאיר אשכנזי (כתב גלריה שישי)

33 | בירות בוטיק

אם היה נודע לי שכריסטיאנו רונאלדו גדל והתחנך בפתח תקוה, זה היה מפתיע אותי פחות מאותו רגע שבו גיליתי שבירה Jems מיוצרת במבשלה ישראלית במלאבס. אז, לצד טעמי הכשות העזים ואחוזי האלכוהול הגבוהים, חלחלה לגופי גם ההכרה שייתכן שבישראל מייצרים בירות שדורסות ללא תחרות את מקבילותיהן המתנשאות ממרכז אירופה. נגב, מלכה, עמק האלה, שפירא, אלכסנדר ושות' הן חוד החנית של הישראליות מבחינתי, ואחרי כמה כוסות של כל אחת מהן גם אלנבי נראה כמו שאנז אליזה.
גור וולנר (עורך סושיאל)

34 | יום כיפור

אירוע חד שנתי שקיים רק במדינת ישראל ונכפה על כולנו מסיבות דתיות. ואף על פי כן, באופן כמעט קטגורי, ללא הבדל דת, מין, גיל, מגזר או השתייכות איכות-סביבתית, אהוד על כלל הציבור שמקבל פסק זמן אפוקליפטי מהקצב המטורף שבו אנו חיים את חיינו ונהנה מ-25 שעות של אוויר באיכות חריגה.
אייל הראל (דעות)

35 | עשבים שוטים

כבר כמה שנים, מדי סוף שבוע אני יוצא מהעיר למקום אחר בארץ. בגלל שאין לי רכב, אני הולך הרבה בצדי הדרכים, לעתים עד שאני לוכד טרמפ. קל להתלהב מהגזעים מלאי ההוד, הצוננים והמתקלפים של האקליפטוס או הברוש בכניסות לקיבוצים ולמושבים שעליהם שר יפה אריאל זילבר, אבל עם הזמן אני נמשך יותר ויותר לעשבים השוטים בצדי הדרך, אלה שהפכו לשם גנאי. מהלך לצד חרציות חיוורות וברקנים, אני קוטף חמציץ ומכרסם בו, מולק שיבולת שועל ולאחרונה גם נוגס בפירות החרדל החריף. למדנו יפה לחקות ולשדרג את החומוס והפלאפל, אבל עדיין לא הפנמנו את הצמחים הצדיים והמטעמים שהערבים עושים מהעשבים. באביב, מכוניות בודדות חונות בצד הדרך עם נשים ערביות מאופקות אוחזות שקית וסכין, משספות חובזות ועולשים. משהו מהנוף הארצישראלי אפשר לראות גם בקליפורניה ובאיטליה, ממש את אותם האורנים והגבעות. אבל עשבים שוטים כמו שלנו, יש רק לנו. קל לחבב אורן ירושלמי הדור, מי שמאוהב בארץ יתאהב גם בעשביה השוטים.
רועי צ'יקי ארד (כתב מוסף הארץ)

36 | צ'יפס הבית של חנן מרגילן

אקיסיומה ידועה היא שכל מאכל המוכן מתפוח אדמה סופו להיות טעים. פירה, גראטן, קרוקטים, עם רוזמרין ושמן זית, בתנור עם נייר כסף, מפרום, פאי רועים, לביבות, וורניקס, רושטי. ויש כמובן את הצ'יפס, שהוא עולם שלם של עונג והתצורה הנשגבת ביותר של תפוח האדמה: עבה, דקיק, מאורך, מעוגל או מרובע; ישר מהסיר או אחרי שעמד שעות בחוץ וקמל לו; אצל אייל שני או בשיפודיה בתחנת דלק; חתוך מתפודים טריים או מוכן וקפוא. כך או כך או כך, הוא טעים רצח. ומכל הצ'יפסים, הכי טוב הוא זה של מסעדת חנן מרגילן בשכונת שפירא בתל אביב. אולד-סקולי, ביתי, שמנוני, ללא אחדות קריספית, אבל עם תועפות של שום ופטרוזיליה שמפוזרים מעל והופכים את המנה לחוויה דתית שאי אפשר להפסיקה לפני שהתפוד האחרון נעלם מהקערה. ואז מזמינים עוד אחת.
ניב הדס (סגן עורכת גלריה שישי)

37 | הסגריר היבש

הדבר שאני הכי אוהבת בארץ, זה הסגריר היבש. בארצות אחרות המצב ברור בהרבה: אם מעונן, כבר ייצא מזה משהו - או גשם או שלג; אצלנו יכול להיות מעונן ויבש. מחבר ספר משלי הכיר את התופעה הזאת וכתב "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן", ובעברית המודרנית הכוונה היא להרבה דיבורים ואפס מעשים. מעצבן בחיים, אבל נהדר במזג האוויר.
עלית קרפ (ספרים)

38 | הג'סטה על הכביש

נוסעים? עומדים. ודאי שעומדים. ברווח שבינך לבין המכונית מלפנים נדמה שלא תצליח להיכנס חיפושית צנועה אפילו אם תוצנח מהשמיים בפדנטיות, אבל איכשהו נדחפת מהצד טויוטה. לצפור אתה יכול עד מחר, בידיעה שזה לא יעזור. ברוב המקרים תסתפק באיחול לבבי שכולל מעבר של אדם שאינך מכיר בשערי גיהינום. אלא שאז, בזווית העין, אתה קולט מישהו שמניד ראשו לשלילה. לשנייה אחת בדיוק אתם חולקים תיעוב משותף לעבריין ספציפי, ומה זה משנה אם בצומת הבא כל רכב יחליף תפקידים עם האחר. לא, אין הרבה רגעים לאהוב על הכביש הישראלי, אבל אתה חייב לאהוב את הרגע בו אתה יודע שאתה צודק - ויש לך ג'סטה מאשרת מזר מוחלט כהוכחה.
אלעד זאבי (פרשן כדורסל)

39 | חוף הים בחיפה

בניגוד לתל אביב, אין כאן רוכבי אופניים שנוסעים על הטיילת או נהגים שדוהרים וצופרים ברחוב הצמוד. חופים כמו דדו או זמיר מאפשרים סביבה ים תיכונית נעימה עם כמה מסעדות (לא טובות ולא מצליחות במיוחד), ארטיקים במחירים סבירים-מינוס, שוברי גלים ואזורים מוצלים, לצד חנייה בחינם. תוכנית "חזית הים" שאושרה לאחרונה מבטיחה טיילת נוספת שלצורך הקמתה יפונו חלק מרציפי הנמל – אבל המיזם הזה צפוי להידמות יותר לנמל תל אביב, ולהשאיר למתרחצים את הטיילת הקיימת.
ליאור קודנר (סגן עורך "הארץ" וסמנכ"ל דיגיטל)

40 | עין גדי

אני זוכר היטב את התחושה כשגרתי שם - האוטובוס היה יוצא מירושלים הקרה והקודרת, צולל לכיוון יריחו, מדרים לאורך ים המלח ופולט אותי בחניית העפר של בית ספר שדה עין גדי. האוויר בחוץ היה חם ודחוס, עם ארומה קלה של גופרית, אדמת מדבר וחרא של יעלים. מדהים לכמה ניתוק אפשר להגיע בשעה אחת של נסיעה, לאיזה שקט עמוק שחודר לעצמות. השנה ההיא שם היתה, לפחות מבחינה גיאוגרפית, השנה הכי יפה בחיי.
דני בר-און (עורך סושיאל)

41 | שולמית אלוני

מכל הדברים, האירועים, המקומות והאנשים זו שולמית אלוני שעבורי יותר מכל היא ישראל. היא אינה ישראל של היום, היא פניה של ישראל שהייתי רוצה שילדיי יגדלו בה. המהפכה האזרחית שהציתה אלוני היא עבורי הסיבה להישאר כאן כדי לפעול למען עתיד יותר טוב לכולנו כאזרחים. 70 שנים ואנחנו כמו מתרחקים מהחזון, אבל כמשנתו של טשרניחובסקי: "שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת/ זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח./ שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,/ כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ".
קרן הבר (בלוגים)

42 | שירי זיכרון

תהרגו אותי, אני סאקרית על שירי זיכרון. נכון, הם חלק חשוב ממנגנון אפקטיבי לשימור תרבות השכול, אבל דאמיט אלו שירים יפים! משום מה אלו גם השירים היחידים בעברית שאני זוכרת בעל פה. מרגע שמתנגנים מדי יום זיכרון ברדיו הצלילים הראשונים של "דמעות של מלאכים", "הנסיך הקטן מפלוגה ב'" או "חורף 73" העיניים שלי מתמלאות אוטומטית בדמעות וללב מוזרקת מנה מדויקת של כאב ארוז בעטיפת צלילים הרמוניים. זו עצבות ממכרת. אין מדינה אחרת בעולם שהצליחה להפוך את השכול לדבר שהוא כה נעים לאוזן.
שירה מייקין (עורכת תרבות)

43 | כפכפים

בסרטים אנגליים שמתרחשים בהודו רואים את הג'נטלמנים חנוטים בחליפות שלושה חלקים והגבירות נחנקות בשמלות מנופחות כשבחוץ 40 מעלות חום. בינתיים, בישראל כבר באפריל הנעליים מתחלפות בכפכפים והג'ינסים במכנסיים קצרים. במסעדות, במשרדים, אפילו בחתונות – לישראלים אין עניין בקוד לבוש מתחייב אלא רק במה שיהיה נוח. הכפכפים הם היעדר הרשמיות הישראלי בזעיר אנפין. אנו חותכים מבעד לטקסיות, היומרה והנימוס ומגיעים כמה שיותר מהר אל התכל'ס - ואז אפשר ללכת לים.
יונתן אנגלנדר (עורך חדשות)

44 | נבחרת ישראל

דברים רבים השתנו – התקלקלו או השתכללו – מאז הקמת המדינה, אך דבר אחד נותר כשהיה: נבחרת הכדורגל. למעט בהעפלה למונדיאל מקסיקו 70', הנבחרת כושלת בכל משימותיה, ויתרה מכך: לקראת כל משימה היא עדיין, איכשהו, מחדשת את האשליה שאולי הפעם. במובן החיובי, בעידן שבו אפשר לקנות הכל באינטרנט, הנבחרת היא שריד לתחושה יהודית אותנטית שקשה להשיג. דוד מול גוליית לנצח!
אבי שילון (דעות)

45 | "מדברים עליך" של משינה

לפני האצטדיונים, לפני החיבוק המשתק של המיינסטרים, לפני שרני נסע לפריז, לפני האיחוד הראשון, השני, השלישי והאחרון בהחלט והרבה לפני "דה ווייס" והקמפיינים עם קסטרו - משינה כתבו כמה מהשירים הישראלים הגדולים של הזמנים. "אהובתי", "אנחנו שניים" או "פולארויד", למשל, הם הדוגמה החותכת לכך שהצימוד בנאי-ברכה חשוב לא פחות מפורטיס-סחרוף או איינשטיין-קראוס. ו"מדברים עליך" הוא רגע פופ ישראלי כל כך גדול, שהוא מצליח בקלות גם היום להפיל לי את הלב לתחתונים. לא מתוך תוגה נוסטלגית, לימים בהם ברדיו התנגנו שירים שאמרו משהו - או לפחות ניסו לומר - אלא כי כבר לא ניתן להתעלם מהתובנה שהדיוויזיה במזרח שקעה כבר מזמן.
עידית פרנקל (כתבת גלריה שישי)

46 | הקיבה הלאומית

אנחנו שמרנים וגזענים וחצופים וחמומים, אבל בבטן אנחנו לומדים די מהר לקבל את הכל, לאמץ ולחבר טעמים. חריימה או גפילטע, בצלחת או בפיתה, עם חריף ומיונז או טבעוני – הכל איכשהו הולך יחד, יד ביד, אל עבר השקיעה. לא יודעת לגבי החזון של בן גוריון, אבל בקיבה הלאומית - כור ההיתוך הצליח. הבטן היא מצע רך לאהבה וקבלה. עשו חומוס, לא מלחמה.
רוני קשמין (כתבת אוכל)

47 | טייכר וזרחוביץ'

בכל פעם שטייכר וזרחוביץ' מדברים על הילדות שלהם, הם מדברים על הילדות שלי. זרחוביץ' (בן גילי) וטייכר (בן גילו של אחי) גדלו בפרבר גוש-דני אפור דומה לזה שאני גדלתי בו, למדו לכוון את הווידאו שיקליט בזמן, פינטזו על מתנות מחו"ל, ראו את אותן סדרות טלוויזיה בלופ ורבו עם הילדים של השכנים. בכל פעם שטייכר וזרחוביץ' מדברים על הילדות שלהם הם לא טאלנטים של קשת עם חוזה שמן, הם כמוני.
שירה פילוסוף (המהדורה האנגלית)

48 | יעל דן

היא קיבוצניקית במקור ותל אביבית בהווה, היא אשכנזיה ושמאלנית, אבל לפני הכל יעל דן היא אנושית. בתוכנית היומית שלה בגלי צהל "עושים צהריים" היא דואגת לכולם - דתיים, חילוניים, חרדים, נשים, גברים, קורבנות אלימות בכלל ונפגעות אונס בפרט. במסגרת מאבקיה, הובילה ללא מעט שינויי חקיקה בתחום קורבנות פגיעה מינית. היא מלווה באדיקות, לאורך שנים, את תהילה, שפיתחה 52 אישיויות כתוצאה מפגיעה מינית. לאחרונה נכנסה חזק לתוך קמפיין #MeToo של חרדים שעברו מסכת אלימות בחיידרים. בתוכנית שלה יש גם קצת פוליטיקה ואצלה כולם עולים לשידור, מזהבה גלאון ועד בצלאל סמוטריץ'. בשבילי, יעל דן היא ישראל היפה והאמיתית.
אריה ליבנת (כתב כדורסל)

49 | כביש 1

כביש 1 הוא אנלוגיה מופלאה לחיים בישראל, שעבורי מתאפשרים באמצעות מערכת מורכבת של איזונים ובלמים. כביש 1 הוא איזון – הוא מחבר בין רצינות לקלילות, בין אוויר הרים לבריזת ים, בין קודש לחול. לעבור תוך שעה מארוחת שישי אצל סבתא לבר בשוק מחנה יהודה, מארוחת בוקר ברחביה לחוף בוגרשוב, ממשמרת בעבודה לספה בבית ההורים. שגרת החיים הישראלית הזאת מתאפשרת בגלל נתיב החמצן, שנותן חופש מירושלים לירושלמים ושקט מתל אביב לתל אביבים. איזה מזל שהוא כאן.
מאיה גולדשמידט (עורכת חדשות)

50 | גן עדן טבעוני

אם רק לפני שנים ספורות היה בערך מקום אחד טבעוני לגמרי בתל אביב, שהיה רחוק מגורמה כרחוק עגל שזה עתה נולד מעטיני אמו, הרי היום אנחנו הטבעונימות חיים בגן עדן: אי אפשר ללכת בתל אביב יותר מעשרה צעדים בלי לדרוך על איזו מסעדה או בית קפה טבעוני, או לפחות ידידותי עד מאוד. ולא מדובר חלילה בעלעלי חובייזה מונבטים בחלב-סויה-אמם. הלאה הבריאותנות. עוגת שוקולד טבעונית מושחתת? יש על מה לדבר (אבל עוד רגע, לא בפה מלא).
צפי סער (גברת מג'ונדרת)

51 | שנת שירות

בעולם שמקדש אינדיווידואליזם, מחמם את הלב לראות מדי שנה כ-1,200 חניכי תנועות נוער היוצאים לשנת שירות בישראל. למרות שלפני מרביתם עוד שירות צבאי ארוך, הם מקדישים שנה כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר, וללא ציניות יוצאים נחושים למשימתם. אם בפעילות בשבט הצופים המקומי, בבית סוהר לנוער או בשכונה נחשלת, זו תהיה אחת השנים המשמעותיות והמעצבות בחייהם.
אמיר ברנע (דעות)

52 | מנזר האחיות ציון בעין כרם

המנזר שהמילה "ציון" היא חלק משמו מארח מבקרים ומתאכסנים בצניעות כובשת. מבני אבן עבה בחום ולבן שהכל מונח בהם במקומו היעיל. גומחת תפילה מפוסלת. בוסתן רב הפתעות שמגדל יוסף הערבי-נוצרי, עם עצי תות ולימון, שסק ורימונים, עם גידולי שדה, ופרחים גדולים וקטנטנים שטופחו בעין עדינה. עצי אורן עתיקים ומוארים מעל המורד התלול. שריקת עורבני. הנזירה-המנהלת קולט היא כבת 85, כפופה ומעודכנת להפליא. הכל בעין כרם היפהפיה, שכונה של אחווה בין-דתית נדירה בארץ מוכת קנאות.
דורון קורן (עורך תרבות)

53 | השמאל

בסופו של יום, ולא בדיחה, ולא בנפש חפצה - שמאל. קהילת חיי, זו המשוסעת, הפרומה, זו השבורה, קצוצת הכנף, אכולת האשם, העייפה. השמאל כבר כמעט איננו אפשרות בישראל, השפה פלטה אותו זה מכבר מתוכה, ואולי הוא בכלל הזיה של העם (לכן "הזוי"), שמקיים אותו אך ורק כדי להזדכך בתוך קווי המתאר. אבל עבורי השמאל הוא מה שיש. ולפעמים נדמה לי שגם כשהוא פורח, הוא זר שגבעוליו נאספו יחדיו לאחר תלישה.
יקי שגיא (בלוגים)

54 | בית הכנסת במרכז שלוה, ירושלים

במרכז שלוה לא מתרגשים מהפטור מעלייה לתורה המיוחס לילדים בעלי צרכים מיוחדים המתחנכים בו. בין קיר אהבה המתעד זוגות שנפגשו במקום, לחדר האוכל הצבעוני, ממוקם בית הכנסת שהכל נכנסים בו. הציניות נאלמת אל מול יופיו הייחודי של המקום, ונדמה שאין שער שמיים היכול להישאר נעול אל מול תפילה היוצאת מפי באי ביתו.
עידית שפרן-גיטלמן (דעות)

55 | באר שבע

אם זוגתי היתה מסכימה, הייתי חוזר מחר לעיר הולדתי. יש בה פחות כמעט מהכל - מקומות בילוי, מרכזי תרבות, אתרי תיירות ופארקים. אבל יש בה יותר נינוחות. באר שבע, המטרופולין של האנשים שישראל ניסתה להתנכר להם, היא עיר נעימה, וזו הנקמה הגדולה ביותר ב"ישראל הראשונה". הבדלי הלחות מסמלים הכל – מישור החוף, ובעיקר גוש דן, הוא מקום חונק ונטול אוויר. בבאר שבע חם יותר, אבל אפשר לנשום. ומה עוד צריך במדינה הזאת?
ירון קלנר (עורך חדשות)

56 | הספורטק בגני יהושע

במגרש הראשון שחקנים מיוזעים מניחים רמקולים שמפציצים היפ-הופ משל היו כוכבי סטריטבול בהארלם. במשטח הבטון ליד עשרות חובבים של ריקודי עם מפזזים לצלילי מיטב שירי ארץ ישראל, ובמרחק כמה עשרות מטרים מהם אנשי הקהילה הפיליפינית משחקים כדורעף, כל זה כשסביב המוני משפחות. הספורטק בגני יהושע בתל אביב הוא כמו פאזל שבו שום חלק לא מתחבר אך מישהו החליט לחבר את החתיכות בכוח. אה, ולא מדברים שם פוליטיקה.
יאיר בריל (קפטן אינטרנט)

57 | ישעיהו ליבוביץ

לפני שלושים שנה נשלחתי ככתב מתחיל בעיתון מקומי של חולון ובת ים לסקר הרצאה של פרופ' ישעיהו ליבוביץ במועדון של מפלגת ר"צ בבת ים. אני זוכר את המפגש עד היום. יותר מתוכנו אני זוכר את ההתפעלות שחשתי מול איש כל כך מבוגר (88 באותה עת) שעשה את כל הדרך לבת ים לדבר בפני קומץ קטן, ללא תמורה כמובן. פשוט בגלל שזה נראה לו בעל ערך להשמיע את השקפתו המוסרית בפני אנשים.
צפריר רינת (כתב איכות הסביבה)

58 | הוד מעלתה

לֹא מָקוֹם, לֹא עָפָר וְלֹא סֶלַע / אֲהַלֵּל עַל סִפּוֹ שֶל מִדְבָּר. / לֹא שִׁלְטוֹן הַלִּסְטִים שֶׁכּוֹרֶה לָהּ / רַק חֲלוֹם בַּלָּהוֹת מְכֻתָּר. / לֹא עָבָר, לֹא מָחָר, לֹא כָּעֵת / אֵין בַּלֵּב הַדּוֹאֵב רְנָנָה / לֹא לָאָרֶץ וְיוֹשְׁבֶיהָ. לְמַעֵט, / לְאַחַת; לְמַלְכָּה נוֹשָׁנָה. / הִיא שָׂפָה עַתִּיקָה, בַּת אַלְפַּיִם, / שֶׁנָּשְׁקָה לִשְׂפָתִי בַּהֶסְגֵּר. / הֵן הָפְכוּ תְּאוֹמוֹת, כִּשְׂפָתַיִם / שֶיּוֹדְעוֹת שְׁתֵּי תִּקְוֹות לְחַבֵּר.
סלמאן מצאלחה (דעות)

59 | מחיאות כפיים בטיסה

לכאורה, לנחות בנתב"ג בביטחה הוא חלק מתפקידו של הטייס, או בכלל של הטייס האוטומטי, ומחיאות הכפיים האלה דביקות, מתרגשות ומאוד סחיות ואפילו מביכות באופן כללי (מה יש לכם, אנשים?). הנחיתה בישראל בדרך כלל לא מסבה לי אושר גדול, כי נגמרה החופשה וחוזרים למציאות וליום יום. ועדיין, בכל נחיתה, שלובת ידיים, מצוידת במבט אדיש מול מוחאי הכף לצדדיי, זה עושה לי צמרמורת בכל פעם מחדש.
הילה שמאי (מחלקת דיגיטל)

60 | נתב"ג

המבט הנוגה של נערות אבודות, לוח הענק המזהיר באדום בוהק את זמני ויעדי ההמראות והנחיתות מכל קצוות תבל, רווח הפרוטות בקניות פטורות מס, גלגול הכבודה לפני שיקופה. בנמל התעופה על שם מייסד המדינה אני מרגיש בעננים לקראת ההרפתקה הנפתחת בעזיבתה. המודעות המתיימרות לספר את סיפורה, לחץ הנוסעים, השמירה והשתרכות התור להחתמת הדרכון או המאגר הביומטרי החטטני – דבר לא יעיב על ההרגשה שלפני הטיסה. אפילו, ואולי בגלל, הידיעה שיש עוד דרך חזרה.
שי זילבר (עורך חדשות)

61 | לאורה ריבלין

אפילו היא לא יודעת עד כמה אני אוהב אותה, לאורה ריבלין. שחקנית דגולה, ייחודית ורבת קסם, מה"פלשתינאית", "התאונה" ועד "סיפור ישן-נושן". אישה מעוררת השראה שאינה מתפשרת על ערכי שוויון ודו קיום. מעולם לא נכנעה ללחץ סביבתי או מוסדי. תמיד נאמנה ליעדיה ולצו מצפונה. אותה אני אוהב.
עוזי ברעם (דעות)

62 | אוהד נהרין

"ממותות", עבודת המחול שאוהד נהרין יצר ב-2003 לזכרה של אשתו, הרקדנית מארי קאזיווארה, גרמה לי להתאהב בשפת המחול שלו. הריקוד שובר הלב המכפיל ומהדהד בשם העבודה את המלה מוות, אוצר פרידה מאדם אהוב, תנועה של שבר, קיפאון וקריסה ותנודות תזזיתיות בין מוזיקה עולצת ומחרישת אוזניים לדממה, צפצוף מוניטור וחידלון. הריקוד מתקיים תחת מעטה אור עז הנפרש גם על הקהל ומונע ממנו להיבלע, להיטשטש ולהיעלם בחשכה. בתום המופע נעים הרקדנים בין הקהל ולוחצים, כבניחום אבלים, את ידי הצופים. הקירבה הזאת, העדר הריחוק, נחקרת גם בשפת "גאגא" - היצירה הלא נגמרת, המתחדשת ומשתכללת של נהרין, שמלמד מזה שנים ארוכות בסקרנות רבה רקדנים ולא-רקדנים לנוע מתוך חיפוש, קשב והתבוננות. בימים של פשיזם גואה, התקרנפות וסתימת פיות, האמירה הפוליטית מבעבעת ונוכחת יותר מאי פעם ביצירותיו האחרונות של נהרין.
ורד לי (כתבת ובעלת טור)

63 | כיבודים בחוף הים

אתה בא עם ילדה קטנה לחוף הים, היא רואה שאוכלים משהו טעים לידנו, ומתיישבת לה בטבעיות עם משפחה שמעולם לא ראתה לפני כן. במקום לתת לה פליק ולנזוף באם שתלמד את הצאצא דרך ארץ ומהו "ספייס", מזמינים אותה להתכבד. בטבעיות.
רות שוסטר (המהדורה האנגלית)

64 | הפועל באר שבע

כשלאנדרו סימיוני, שחקן עבר ברזילאי וכיום נכה בכיסא גלגלים, הוטס על חשבון האוהדים להיות נוכח במשחק העונה לפני כשנה, ואמר בדמעות ליציע הדרומי באצטדיון טרנר "אני אוהב אתכם" - הבנתי שאני מזמן כבר לא אוהד. אני אוהב אהבת אמת את הקבוצה הזאת, את המועדון, את הבעלים, את השחקנים, את המאמן, את האוהדים. אין עוד מלבדה.
עמיר פוקס (דעות)

65 | השפע האמיתי

אני מאוהבת בפריז ויש לי שם שורשים, אז באופן טבעי תמיד חשבתי שיום אחד אעבור לגור שם. כשחלומי התגשם, הבנתי למה אני בסוף אגור דווקא פה. יסלחו לי חבריי הקולינרים, אבל לא היה לי שם מה לאכול. כי רצה הגורל והלב ואני טבעונית, ושם זה כמו קללה. פתאום הבנתי שפלאפל וחומוס בכל פינה זה יקר מפז, שסלטים ענקיים עם טחינה וקטניות לא גדלים על העצים ושכאן יש לי שפע אמיתי.
יעל אלבז (עורכת תרבות)

66 | וויד ישראלי

הכי רחוק משקיות של 50 ב-200 עם מגוון ענפים וזרעים ואצבעות "חשיש" שהתגלו כאדולן אחרי חודש רווי כאבי ראש, הוויד הישראלי הוא מקור לגאווה אמיתית. פורצי הדרך של הקנאביס הרפואי הניחו את תשתיות הידע, והסכנות הביטחוניות שאטמו את גבול מצרים שהיה עורק הסמים העיקרי לפה, הביאו לצמיחה (סטגדיש) בגידולים ישראליים באיכות בינלאומית. הקנאביס שלנו, המסחרי ובוודאי הרפואי (שיזלוג עלי, שיזלוג), הוא מנייה בטוחה בכל קנייה. עכשיו רק נשאר לטפל במחיר.
איתן לשם (עורך סושיאל)

67 | השיעור של אסתריקו

הטוסטוס של המורה אסתריקו ברגר חנה משמאל לשער בית הספר "זיו", בתא המטען היה אקורדיון. מעבר לכביש היו פרדסים, רעננה היתה מושבה ובמקלט למדה כיתה ג' את "טווי את הצמר" שתרגם דן אלמגור. בכיתה ו' ניצחה על "המנגינה נשארת" בתרגום אהוד מנור, ובמסיבת הסיום שרה כל השכבה: "הנה שנה הולכת אובדת אי שם/ ומנגינה מולכת מכאן עד עולם".
שרון גבע (דעות)

68 | ישיבות ועדת מונחי הרפואה של האקדמיה

מה שנפלא ואהוב זו השפה העברית שחודשה לפני הרבה יותר מ-70 שנה. ישיבות ועדת מונחי הרפואה של האקדמיה ללשון העברית, שזכיתי להימנות עליה והתקיימו בחדרו של אליעזר בן יהודה במתחם האוניברסיטה העברית בירושלים, חברו בה יחדיו רופאים, בלשנים ובלשניות בקיאים בספרות ובמכמני הלשון ויחדיו נכנסנו לפרדס קסום מלא חוכמה והומור. זה מה שאהוב עלי ביותר בישראל.
פרופ' יואל דונחין (בריאות)

69 | ים המלח

הירידה מערד למקום הנמוך בעולם, מזג האוויר החמים, מי הים השקטים ועוצמת קרינת השמש הם רק חלק מהדברים המיוחדים שישנם במקום הזה, ים המלח, אחד מפלאי עולם והוא ממש כאן בישראל. חוויה ייחודית מלאה בשקט ושלווה, כמות של מלח בים שגורמת לנו לצוף ובאותה הזדמנות מינרלים שמרפאים לא מעט מחלות בגופנו. ההרגשה הנעימה הזו שאתה נכנס למים, כל מה שסביבך דומם ושקט, ורק הרוח מלטפת את פניך.
נאור שוטה (מחלקת דיגיטל)

70 | "הארץ"

כל פוליטיקאי מתחיל שרוצה לקושש קצת קולות ויחסי ציבור, ישר יקפוץ על כותרת מזדמנת ויתנגח ב"הארץ", אבל גם הוא יודה בסופו של דבר שחשוב שהוא כאן. חופש הביטוי הקיצוני, האג'נדה הלא מתפשרת, הרצון לחדש ולעורר דיון בכל מחיר, המאבקים הנחושים והייחודיים (כמה דוגמאות מהעת האחרונה: סיפורם של מבקשי המקלט, הזלזול בחיי פועלי הבניין וסבלן של הנשים בזנות), הצורך לחפור על כל נושא הכי קטן (צל בתל אביב, איפה נמצא החומוס הטוב ביותר, והאם יש או אין אלוהים) והחובה לא להתנחמד, לא לפזול למיינסטרים ולא להוריד את הראש גם מול גלי ביקורת אדירים. אין חשוב ממנו, אין מעניין ממנו, וכן – גם אין ציוני ממנו. אין כמו הארץ שלנו.
אייל גיל (עורך אתר "הארץ")