"אני לא יכול לתאר אותי בלי איסו" - הארץ - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אני לא יכול לתאר אותי בלי איסו"

לכתבה
רון רוטשילד

בני משפחתו של איסיאס והוא עצמו, כותבים על החיים במשפחה מלוכדת, המפוזרת על פני הגלובוס

6תגובות

"רוסי, גרמני ואריתראי"

אלה ברק, תל אביב (אחות)

אלה: רון ואיסו ממשיכים יחד לגרמניה, קוסטה ואני חוזרים לישראל, וכולם כוססים ציפורניים, מחכים לראות מה יקרה בברלין. אנחנו חוצים את הגבול חזרה. יש תמונות של רבין משחק טניס בטרמינל הרגלי בכניסה לישראל. אני תוהה מתי נתראה שוב, עכשיו שכולנו מפוזרים בכל העולם

"את יודעת איפה הדרכון שלך?" שואל רון בהודעת טקסט, כי הוא מכיר את פיזור הנפש שלי. השעה שתיים בלילה, רון מגיע מחר מברלין ושנינו עפים לירדן, מקווים ללוות את איסו לברלין. בזמן שאנחנו מחכים לו, אני תוהה אם יהיה מקום שאליו איסו באמת ירגיש שייך אי פעם. הלב פועם חזק־חזק והדמעות נאלצות לחכות. אני מעסיקה את עצמי עם המצלמה ומכינה את הפריים הראשון בירדן, כי שכחתי לתעד אותו על האדמה ששנים קודם לכן איסו עשה כל מה שהוא יכול כדי להגיע אליה ולמצוא בה קצת שלווה. מאז הוא כבר הבין ששלווה אירופית שווה יותר. איזה עתיד יכול להיות לאיסו בישראל?

הוא העמיס את תיק הטייל שלו. קוסטה, רון ואני מחכים לו בצד השני של הגבול עם גיטרה, מצלמות והרבה סטרס. רק אחרי שנכנס לרכב שלוקח אותנו לפטרה נשמעות שאגות תרועה. אני מוציאה את המצלמה. שלושת הליצנים האלה נראים כמו בדיחה לעוסה: "רוסי, גרמני ואריתראי יוצאים לטייל בירדן". רון שם לנו לאונרד כהן ואנחנו קשובים והכל מקבל תחושה של סיום הירואי בסרט. לא צריך אפילו לדעת מהו הקתרזיס, כי זה לא משנה, ככה זה נראה, זו החוויה.

אנחנו דופקים שלושה ימים סוערים ושקטים בפטרה. אני מוצאת את עצמי בפטרה עם אח שלי, האח המאומץ שלי והחבר הכי טוב של אח שלי. זו הפעם הראשונה של כולנו שם — לא רק של איסו.

רון ואיסו ממשיכים יחד לגרמניה, קוסטה ואני חוזרים לישראל, וכולם כוססים ציפורניים, מחכים לראות מה יקרה בברלין. אנחנו חוצים את הגבול חזרה. יש תמונות של רבין משחק טניס בטרמינל הרגלי בכניסה לישראל. אני תוהה מתי נתראה שוב, עכשיו שכולנו מפוזרים בכל העולם. קוסטה נוהג לתל אביב חצי דרך. אנחנו גמורים ואין עדיין קתרזיס, הרי השארנו את רון ואיסו באמצע המסע. "איזה גאון איסו", אני מנסה לדובב את קוסטה בדרך לכביש הערבה והוא חוזר ומסביר לי שגם הוא פליט. קונסטנטין, זה השם שנתנו לו כשנולד.

שנתיים אחר כך אני עולה על מטוס לברלין לחגוג עם רון יום הולדת של שנינו. מאז פטרה לא ראיתי את איסו. אני אוספת את המזוודה מהמסוע ויוצאת החוצה לגלות ילד יפה עם תלתלים חי ונושם בגרמניה, מסביר לשתי ישראליות ב–UBAN איפה קונים כרטיס ואיך נוסעים לפרידריך שטראסה. אני חושבת לעצמי: "האיסו הזה".

איסו עם רון (מימין), קוסטה ואלה בפטרה
אלה ברק

_____________________

ריפוי למחלת השנאה

יורם ברק, ניו זילנד (אבא)

יורם: כשאני שקוע בעיבוד מידע שנאסף לגבי בדידותם של 77 אלף ניו־זילנדים, אני עוצר מדי פעם ומהרהר בדרך הבלתי־אמצעית שאיסו הדריך אותי ללכת בה במסע חיינו — דרך ששוללת את הבדידות

ויווק מורתי, הרופא הראשי (surgeon general) של ארצות הברית, הצהיר בשנה שעברה שהאיום הגדול ביותר על בריאות האומה הוא הבדידות. יותר מהשמנה או עישון, יותר מסרטן או מחלות לב — הבדידות הורגת. אט־אט אמת אנושית ועצובה זו חודרת לממסד הרפואי, לקליניקה ולמחקר. קבוצת חוקרים עסוקה במחקר הבדידות ובדרכים לפתרונה באוניברסיטת אוטאגו בבית הספר לרפואה בדנידין, הקרוב ביותר לקוטב הדרומי.

איסו הגיע לחיינו ובדרכו הפשוטה והאנושית לימד אותי שהאמת הגדולה של הבודהה מיתרגמת לחיי היום־יום. רק בהבנה שה"אחר" הוא "אני" ניתן ללחום בבדידות. כשאני שקוע בעיבוד מידע שנאסף לגבי בדידותם של 77 אלף ניו־זילנדים, אני עוצר מדי פעם ומהרהר בדרך הבלתי־אמצעית שאיסו הדריך אותי ללכת בה במסע חיינו — דרך ששוללת את הבדידות. אני נזכר שקמתי בבוקר הראשון שבו איסו ישן בבית, נכנסתי למטבח להכין לי קפה של בוקר ומולי עמד ילד כהה עור, ראשו עטור תלתלים סבוכים. הוא שקד על הכנת חביתה משמונה ביצים ולצדה גבעה של פרוסות לחם לבן. נבוך חזרתי לחדר השינה ושאלתי את שרית, "מה?"

בתשובתה — "תתרגל. מהיום הוא הבן שלך", היה הפתרון לשאלה שמעסיקה אותי עד היום — כיצד להיות חלק מהרשת המופלאה של האנושות, כיצד לבטל במגע יד את הבדידות. היכולת לוותר על ההבחנה בין אני והוא, בין לבן ושחור, בין משפחה ביולוגית למשפחת האדם — היא המפתח. איסו ניחן ביכולת המדהימה הזאת, ואני שגדלתי בעולם של "אתה בחרתנו מכל העמים" למדתי שצבע זר, ריח זר ותיאבון זר הם הפרדה מלאכותית שמשאירה אותנו בודדים ואחוזים בכאב החיים.

מסע של אלפי קילומטרים הביא את איסו לעולמי. מסע של אלפי קילומטרים לעיר קטנה בדרום העולם מאפשר לנו לנסות ולהפיג את בדידותם של זקני האי. איסו נמצא כאן איתי בחודשי החורף החשוכים, שבהם נדמה שלא תיראה עוד שמש. מתנדבים מציעים חברות לזקנים בודדים ואני מחייך — איסו הציע לי אהבה והראה לי שטבע הבודהה אכן נמצא בכל אחד ואחד מאיתנו. גירוש הפליטים ייצר בדידות שתהרוג את כולנו. להציע להם חברות יהיה הריפוי למחלת השנאה שעלולה להרוג את כולנו.

_____________________

איסו הוא אהבת נפשי

רון רוטשילד, ברלין (אח)

רון: איסו הוא אהבת נפשי, וזכיתי לראותו איתי חי את ההמשך. לעומתי, הוא לא זכה לראות את כל אהוביו ואוהביו איתו, לא לכולם יש המשך, וכשמסתכלים עליו רואים את הצל העובר שלהם. זה שחוצה גדרות בחשיכה ולא מתיר לו לישון

אתמול ישבתי עם חבר לאכול חומוס באחת החומוסיות שנפתחות בנויקלן כמו פטריות אחרי המבול מאז שהפליטים הסורים פה. כשהשמש אצלנו למעלה, באמצע הלילה של אמא, הגיעה ממנה הודעה שאומרת שכותבים לעיתון על איסו ועל הגירוש. החבר אמר לי, שאף על פי שלסיפור של איסו מגיע להישמע, הפרסום שלו עכשיו עלול להעביר מסר לא רצוי שהם מנצחים. שהנה, קצת לחץ והשיטה עובדת — הפליטים עוזבים מרצונם והולכים לגרמניה. שייחנקו, אמר החבר. מי — הגרמנים או הפליטים?

ליהודי שיהיה רשע וטוב לו הניצחון קטן מאוד. ידוע שאלוהים מתירה את הרשע בעולם הזה, שנאמר "תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חייתו יער". תשת חושך ויהי לילה — זה העולם הזה שדומה ללילה, בו תרמוש כל חייתו יער — אלו רשעים שבו, שדומין לחיה שביער. ויש שאומרים גם: "יארוב במסתר כאריה בסוכה", ללמד שהרשע הוא כאריה.

איסו הוא אהבת נפשי, וזכיתי לראותו איתי חי את ההמשך. לעומתי, הוא לא זכה לראות את כל אהוביו ואוהביו איתו, לא לכולם יש המשך, וכשמסתכלים עליו רואים את הצל העובר שלהם. זה שחוצה גדרות בחשיכה ולא מתיר לו לישון. רק היום, בתחנת האוטובוס בדרך חזרה מאיקאה, הוא סיפר על חברים ומשפחה שבדרכים. אפילו כשהלכנו לקנות ספה תלת־מושבית נפתחת ומצעים למיטה ולכרים שלראשו, מחשבותיו עוד מונחות על ערימת קש ארעית.

זה שאפשר לדחוק את רגלי הפליטים עד התהום — אפשר. לדבר על ניצחון קשה, כי הם בכלל לא לוחמים, הם פליטים. לי נדמה שכל מי שמאמינה או מאמין במשהו שמעליהם, יכולים להרגיש שהגירוש הוא מעשה שאין עליו מחילה, אבל אולי בשביל זה צריך להתעקש להרגיש וללמוד להריח את האחר.

אני רוצה לכתוב בשורות אהבה, אבל כואבת לי הבטן יותר מדי. לאמא שלי יש קיבה חזקה משלי. עת לאהוב ועת לעשות את מה שצריך לעשות.

איסו עם אחיינו, הבן של רון ואולגה
רון רוטשילד

_____________________

לגלות את עצמי בתוך הזר

גיל רוטשילד־אליאסי, אוקלנד, ארצות הברית (אח)

גיל: לפעמים נדמה לי שאיסו מרגיש אותי לפני שאני מרגיש את עצמי. החושים שלו תמיד מכוילים לאחר. לתנועות במזג האדם, לשינויים במתח הרוח. לאותות סכנה. כשאני איתו, אני אהוב. לכן לא נוח לי לומר שאנחנו אלה שאימצנו אותו. בגיל 14 הוא הוטל באלימות בעולם שבנוי בצלמי

איסו אימץ אותי. כשנעשיתי לאחיו קרה דבר והיפוכו. מצד אחד, מצאתי את עצמי בפני שוני שלא יכולתי לשער את קיומו. כל מפגש, כל שיחה, כל חילופי מחוות פערו את עולמי. זה אולי טריוויאלי, וזה כנראה עצוב, אבל עד שאיסו אימץ אותי לא הייתי מסוגל להבין שמאחורי האחר יש עולם. לא הייתי צריך להבין, שהרי הכל וכולם היו דומים לי. אם לומר את האמת, אני עדיין לא מבין. רק המחשבה על כך הופכת לי שוב את הבטן. זה בוודאי קשור לבועה שבה גדלתי. קיבלתי את הרוטשילד מאבא שלי זכרו לברכה, וכשרון היה בן חמש ואני בן שמונה עברנו לצפון תל אביב. למדנו בבית ספר לאמנויות ואחר כך בתלמה ילין. כן, כן, תלמה ילין. וואחד בועה. אפילו כשהתחילו לקרוא לי "הפרסי" בצבא אחרי שחבר גילה שאני גם אליאסי — ראיתי בזה בעיקר בדיחה. קישוט, שטיח אקזוטי.

איסו לא יכול היה להרשות לעצמו לקרוא כך את העולם. כפליט בעולם לא שלו, הוא היה חייב ללמוד בזריזות איך אנחנו נעים, חושבים, רואים. לפעמים נדמה לי שהוא מרגיש אותי לפני שאני מרגיש את עצמי. החושים שלו תמיד מכוילים לאחר, לתנועות במזג האדם, לשינויים במתח הרוח, לאותות סכנה. העיניים שלו קשובות, דואגות. הוא תמיד רואה. כשאני איתו, אני אהוב. לכן לא נוח לי לומר שאנחנו אלה שאימצנו אותו. בגיל 14 הוא הוטל באלימות בעולם שבנוי בצלמי. הכניסה שלי לעולמו היתה מורכבת והדרגתית. לפעמים אני לא מבין מהיכן הוא שואב את הכוח והסבלנות להסביר, לחנך, להיחשף. ומדי פעם אני נזכר במבוכה שאולי אין לו ברירה.

הצד השני של הפיכתי לאחיו של איסו הוא התקווה המחודשת שניצתה בי. ההזמנה הנדירה לצאת מתוך עצמי ולפגוש זרות, ואז לגלות את עצמי בתוכה. לפגוש בסמהר ויוהנה, שתיים מאחיותיו של איסו שנלחמות ממש עכשיו על חייהן באוגנדה אחרי שנמלטו מאריתראה אף הן. לראות בהן אחיות עוד לפני שפגשתי אותן. דרך מבטן לחוות את העור הלבן שלי כדבר מה מוזר, לא כסתם דבר נטול צבע. להתעמת שוב ושוב עם עומק הפריבילגיה שלי במוצאי את עצמי מעביר שיפוט על פזיזותן, בעודן שוקלות להידחס אל תוך חבית וכך לשעוט בנהר שוצף לכיוון סודן. להישאר חסר כל תובנה אל מול מה שנדמה לי כאומץ שלא ניתן להעלות על הדעת ושעבורן הוא בגדר הכרח.

להסתכל לגזענות בפרצוף שוב ושוב. לאדנות שאני מפנה כלפיהן, כלפי איסו, ושהפניתי כלפי סבא וסבתא, ההורים של אמא. כלפי אמא. כלפי עצמי. ודרך כל זאת גם להתחבר לשכבות מוכמנות בעורי שבמשך שלושה עשורים נמלאו נמלים ושכמהות להיחשף אל האור, להתקשט נמשים, להתאבל על האובדן שחוויתי בעולם שבו גדלתי, בתוך הייאוש שמציף אותנו ושמשפחתי המבאסת־משהו מתארת, הבנתי שלא רק שאין לי הפריבילגיה להתייאש, אלא שבעצם אני אף פעם לא לבד. דרך האחווה מצאתי תקווה.

היום אני יודע שלא צריך לחשוש יותר מדי, שלא צריך לדעת איך. זה בעצם די פשוט לצאת, להושיט יד. וכה מתגמל. אני לא יכול לתאר אותי בלי איסו.

_____________________

המערכת הגרמנית קרסה

אולגה הירשל, ברלין (גיסה)

אולגה: לא הערכתי נכון כמה קשה יהיה לאיסו. המערכת הגרמנית קרסה לחלוטין תחת הנטל של יותר ממיליון פליטים והרשויות היו כמשותקות. עזרנו כמה שהשיגה ידנו, חיפשנו לו חדר וכיוונו את דרכו בג'ונגל הביורוקרטי, אבל תהליכי הגשת מעמד הפליטות התארכו ונמשכו

הכרתי את איסו בתחילת 2015, כשרון ואני עברנו לגור בישראל עם הבן שלנו לכמה חודשים. איסו נראה לי כמו בן־עשרה נצחי. תמיד הופיע לארוחת שישי בבית של שרית, נשאר אחר־כך לצפות שעות בסרטים, שדד את מגירת המתוקים וישן למחרת עד אחר הצהריים המוקדמים. הבדל מכריע: בשונה מרוב הצעירים, תמיד היה לו חיוך על השפתיים, הוא נראה שלו וחסר דאגות, וגם את הכלים ניקה ביסודיות במה שנראה, מסיבה לא ברורה, כהנאה. אף פעם לא יכולנו לדבר לעומק, העברית שלי בסיסית מדי והאנגלית שלו מספיקה רק בשביל היום־יום.

כמה חודשים אחר כך המשפחה התפזרה לשלוש יבשות. באמצע ספטמבר 2015 איסו הגיע מעמאן לברלין, ימים מעטים אחרי שאנגלה מרקל פתחה את שערי המדינה בפני פליטים ונדמה היה שחצי מגרמניה הצטופפה בתחנות הרכבת בשביל לקדם את פני הבאים עם דובי ושלט ברכה: "Refugees Welcome!" היתה אווירת התעוררות במדינה, אופוריה על ממדי ההומניות של הרפובליקה. שוב ושוב מניתי בפני רון: פה הגנים, בתי הספר והאוניברסיטאות כמעט בחינם. מגיע בן־אדם והממשלה משלמת לו את הקורס בגרמנית, מציעה מכסה ומעניקה לו דמי כיס לכל החיים. מי שמע על דבר כזה? אפילו אם יהיה לאיסו קשה, לילדים שלו יהיה קל בחיים.

לא הערכתי נכון כמה קשה יהיה לאיסו. המערכת הגרמנית קרסה לחלוטין תחת הנטל של יותר ממיליון פליטים והרשויות היו כמשותקות. עזרנו ככל שהשיגה ידנו, חיפשנו לו חדר וכיוונו את דרכו בג'ונגל הביורוקרטי, אבל תהליכי הגשת מעמד הפליטות התארכו ונמשכו ונראה שמיום ליום נהיה לאיסו קשה יותר למלא את חייו בתוכן.

ההמתנה קיבלה חיים משל עצמה, לעתים תכופות הוא נראה כלא יודע מה לעשות עם עצמו ועם הזמן שבידיו. אחת מהטקטיקות שלו להתמודד עם הריק היתה לישון ביום ולהיות ער בלילה. רון ואני היטלטלנו הלוך ושוב בין תפקידים שונים — לפעמים היינו הורים, שניסו להנחיל לבן העשרה שלהם מוטיבציה ודיסציפלינה ("אתה חייב ללמוד גרמנית!"), לפעמים גם היינו הורים מזניחים, לא דחפנו אותו איפה שצריך, ובמקום זה לקחנו על עצמנו את העבודה. ולפעמים רצינו להיות פשוט חברים שלו, כמו מי שנהיו הורים בגיל צעיר מדי. איסו יהיה בן 26 בקרוב, אבל אני מאמינה שרון ואני נמשיך שוב ושוב, לפרקי זמן קצרים, להיכנס לתפקיד ההורים.

איסו גדל בתוכנו והפך לחלק מהגוף. הוא שייך, כמובן מאליו. אם מישהו שואל את הבן שלנו מי הם הדודות והדודים שלו, הוא עונה מיד: גיל, מאי. אם שואלים שוב הוא נזכר גם באלה, אבל את איסו הוא לא מציין. דודות ודודים, לצערנו במשפחה שלנו הם אנשים נחמדים שגרים רחוק מאוד ומדברים איתם בסקייפ. אבל איסו תמיד איתנו. הוא חבר ודוד ואח, ובכלל אי אפשר לדמיין שהוא לא יהיה שם.

רון ואולגה
אלה ברק

_____________________

מסוגיה פוליטית לעניין אישי

מאי פונדק, אוקלנד, ארצות הברית (גיסה)

מאי: האומץ שבאימוץ — אקט פוליטי שהוא מעשה אישי ופרטי משנה חיים, הרחיב את האופן שבו אני רואה שינוי ועשייה ואת מגוון הפעולות היומיומיות שאני יכולה לעשות. מערכת היחסים ההדוקה שלי עם איסו מזכירה לי כל יום לפעול, להעז, לא לפחד

כשפגשתי את גיל ואת משפחתו, איסו כבר היה חלק אינטגרלי מהמשפחה. גם לפני המפגש איתו הייתי ערה לנושא הפליטים והיתה לי דעה מגובשת — ידעתי מה נכון ומה ראוי בשם הערכים שבהם האמנתי. אבל המפגש שלי עם איסו הציב את כל זה ואותי במקום אחר לגמרי. מהר מאוד איסו נהיה כאח בשבילי. ממי שאוחזת בעמדה אידיאולוגית עקרונית הפכתי לשותפה למאבק שאני עצמי כרוכה בו, שדרכו גם אני משתנה. "נושא הפליטים" הפך מסוגיה פוליטית לעניין אישי.

בחודשים האחרונים קמה צעקה שלא שמעתי זמן רב. יותר אנשים מרגישים שמשהו לא עובד והם רוצים לעשות משהו כדי לשנות. הרבה פעמים שינוי נתפס כדבר גדול ומפחיד. מה אני כבר יכולה לעשות למענו? העולם מורכב מרבדים שונים — אנחנו פועלים במרחבים ציבוריים, מופעלים מערכים ואידיאולוגיה, חושבים פוליטיקה. ואז יש רגעים שבהם נזכרים שהחיים מורכבים מפעולה אחת ועוד אחת, ממעשים קטנים בין אנשים. מעשים שיכולים לשמר או לשנות את המציאות: מערכות היחסים שלנו, האופן שבו אנחנו מתנהגים זה לזה, הכבוד שאנחנו נותנים לשונה.

כאשה צעירה המבקשת לעשות שינוי בעולם, למדתי משרית ומהקשר שלה עם איסו איך אפשר לממש את הכוח שלי. האומץ שבאימוץ — אקט פוליטי שהוא מעשה אישי ופרטי משנה חיים, הרחיב את האופן שבו אני רואה שינוי ועשייה ואת מגוון הפעולות היומיומיות שאני יכולה לעשות. מערכת היחסים ההדוקה שלי עם איסו מזכירה לי כל יום לפעול, להעז, לא לפחד. אני יודעת שכל אחת מאיתנו יכולה להיות חלק מהשינוי הזה. האישי הוא הפוליטי והפוליטי הוא האישי. אנחנו צריכים לזכור שיש לנו כוח — כיחידים וכחברה, ואפשר למצוא את הדרך המתאימה לנו לממש אותו ולעשות מעשה.

_____________________

חושב על כל האיסיאסים

קוסטה קפלן, תל אביב (חבר ילדות)

קוסטה: זה סיפור נדיר שקשה לנסח ממנו כלל, אבל בדבר אחד אני משוכנע והוא שהגירוש של איסו — אם הוא היה נשאר פה לחכות לו — או פליטים אחרים כמותו, הוא אקראי וחסר היגיון

הרי זה מובן מאליו: איסיאס גדל בינינו כשווה בין שווים ומעולם לא חשבתי לרגע להטיל ספק בהימצאותו פה. מתוך תמימות וטמטום לא האמנתי שהוא ייכלל ברשימת המועמדים למתקן חולות. לאיסו היה מזל ומצאה אותו משפחה בעלת אמצעים שבחרה להשתמש בהם כדי לתמוך בו כאילו היה בשר מבשרה. זה סיפור נדיר שקשה לנסח ממנו כלל, אבל בדבר אחד אני משוכנע והוא שהגירוש של איסו — אם הוא היה נשאר פה לחכות לו — או פליטים אחרים כמותו, הוא אקראי וחסר היגיון כמו גירוש של כל אזרח אחר במדינה הזאת שהעז לחצות את גבולות ארץ הולדתו למקום אחר בתקווה למצוא שם עתיד טוב יותר.

המחשבה על כמה איסיאסים אחרים, שלא התמזל מזלם לעזוב את המקום הזה מבחירה למקום שמוכן לקבל אותם, ולהיתמך על ידי משפחה אוהבת ונדיבה, והם ניצבים בפני גירוש כעת — מחרידה. מה שקורה עכשיו קודר ומייאש מעבר לכל אפשרות לתפוס אותו וממלא אותי בושה עמוקה, שרק מתחזקת מול הפנים השמחות־תמיד של איסו. הוא הרוויח את הזכות לבית יותר מכל אחד אחר וכמותו יש עוד רבים שלעולם לא יזכו לו.

_____________________

הפליטים מפחדים לעמוד שוב מול המוות

איסיאס בכור־ציון, ברלין

איסו: כולם יודעים שלאזרחים בישראל גם קשה ובגלל זה אף אחד לא ממש רוצה להישאר, אבל אנשים נשארים כי הם מפחדים. הם מפחדים מהדרך, מפחדים לעמוד מול המוות, הם לא רוצים לסכן בפעם השנייה או השלישית את החיים שלהם, למרות שהמדינה עושה הכל כדי לגרום להם לעזוב

הגעתי לישראל בסוף 2007 וחייתי בה עד אמצע 2015. אני אוהב את ישראל מהלב. גדלתי שם והכרתי אנשים טובים שאכפת להם. למדתי בכדורי, עבדתי כהנדסאי רכב בשוק האיכרים בנמל תל אביב, ולרוב פגשתי אנשים עם לב טוב.

אבל לא הכל הלך לטובתי וקיבלתי זימון ל"חולות". המשפחה שלי וארגונים למען פליטים התגייסו כדי לבטל את הזימון שלי. בסופו של דבר, לפני כשנתיים הגעתי לגרמניה וקיבלו אותי יפה. מדי חודש המדינה משלמת עבורי שכר דירה, אוכל ולימודי שפה. רבים מחברי האריתראים מוכרים כפליטים וגרמניה מציעה לכל פליט לימודים מקצועיים. מי שמוכר כפליט מקבל אישור עבודה ודרכון גרמני ויכול לבקר כמעט בכל העולם.

בישראל הרגשתי שזה הבית שלי, היו לי חברים טובים מכדורי, שהיה לי מאוד כיף איתם. החברות נשארה אחרי הלימודים והיינו נפגשים לעתים קרובות. כך היה גם בדרום תל אביב. כל החברים שלי שם, והיינו נפגשים אחרי העבודה ובסופי שבוע. עשינו הרבה דברים ביחד — יצאנו בערבים למועדונים של האריתראים או האתיופים, נפגשנו בחתונות ובטבילות ואני הייתי מצלם בכנסייה עבור החוגגים. נסעתי גם לירושלים ובית לחם בפסחא ובראש השנה הנוצרית, כשישו נולד.

בברלין אין כזה דבר. המדינה גדולה. בינתיים אין לי הרבה חברים וכאן מפזרים אותנו בכל מקום. יש בזה יתרון — אתה יכול להשתלב באוכלוסייה הגרמנית, אבל עם זאת אתה לא ממש מרגיש חופשי. הכל פה חדש; שפה חדשה, אין הרבה במשותף. כל דבר עובד פה עם ניירות וצריך סבלנות לזה.

לפליטים בישראל קשה בכל דבר — בעבודה שהם עובדים בה, באזורים שבהם הם חיים. אני מכיר הרבה שכבר עזבו את ישראל. התחושה של הפליטים היא שאין תקווה, שאם הם היו מקבלים הזדמנות לצאת למדינה אחרת, אירופה או קנדה, הם היו עוזבים. כולם יודעים שלאזרחים בישראל גם קשה ובגלל זה אף אחד לא ממש רוצה להישאר, אבל אנשים נשארים כי הם מפחדים. הם מפחדים מהדרך, מפחדים לעמוד מול המוות, הם לא רוצים לסכן בפעם השנייה או השלישית את החיים שלהם, אף על פי שהמדינה עושה הכל כדי לגרום להם לעזוב.

אני רואה את החבר שלי מאוועל, עד כמה קשה לו. הוא בן 29, יש לו ילד בן שבע שקוראים לו אלקנה, הוא שמונה שנים בישראל, עובד במסעדה ופעם עבד בקצבייה. אף על פי שרחל, האשה שלו, היא אתיופית יהודייה ויש להם ילד, לא קיבלו אותו בישראל ולא נתנו לו שום מעמד. הוא לקח עורך דין כדי לקבל מעמד פליט, אבל כלום לא עזר, הוא עדיין מועמד לגירוש. אלקנה אוהב את אבא שלו, אבל זה לא מענין איש. מאוועל ואני היינו מבלים הרבה בים, בגן השעשועים או בבית קפה, והוא היה ישן איתי ועם אלקנה ועם רחל אשתו ביחד בבית שלי, ואני גם הייתי ישן אצלם. היינו עושים על האש והולכים ביחד לים. אבל אף פעם לא היה קל, מאוועל היה צריך לעבוד שעות ארוכות, 15 או 16 שעות ביום, בשביל להחזיק את הבן שלו ואת אשתו; לא קיבלו את אלקנה לגן, כי התלוננו עליו שהוא מרביץ.

הרגשתי שגם אני הייתי חלק מהמשפחה הזאת ושהקמתי אותה. ואני עדיין מרגיש שרחל, אלקנה ומאוועל הם הכי קרובים שלי. כשנפרדנו, אלקנה לא הפסיק לשאול "איפה איסו?" הוא היה בן חמש. הסבירו לו שעזבתי במטוס ושאני בגרמניה ובכל פעם שמטוס עובר מעליו הוא היה אומר שהוא הולך לאיסו.

אני מקווה שמאוועל לא יגמור את הסבלנות שלו ויסכים לגירוש או שלא יחייבו אותו לעזוב בכוח. ואני מקווה שכולנו נצליח לשנות את תוכנית הגירוש הזאת, שכל אחד יעמוד מול זה כדי להציל את הפליטים מהמצב שבו הם נמצאים. אני אשמח לראות את מאוועל מקבל מעמד ושיחיה חיים נורמליים בלי לחץ ובלי פחד ושיהיה עם הבן שלו בשמחה. יש לי עוד הרבה חברים שאפשר לכתוב כמה עצוב וקשה המצב שלהם, אבל אני לא יודע אם הם רוצים להופיע בעיתון.

אני אשמח אם כל אזרח ישראלי יעשה מעשה טוב למען מבקשי המקלט. כמה שאפשר. לי ממש עזרה ועדיין עוזרת התמיכה של המשפחה, החברים ואנשים סביב. אני מבקש מכל איש ואשה לא לתת יד לגירוש המסוכן הזה

איסו בברלין
רון רוטשילד

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות