15 שנה לחומת ההפרדה - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

15 שנה לחומת ההפרדה

לכתבה
גדר ההפרדהטס שפלן

בין אם תומכים בחומת ההפרדה או מתנגדים לה, אין ויכוח על כך שב–15 שנות קיומה היא שינתה את פניהם של יישובים, השתלטה על שגרת יומם של רבים, נתנה אותותיה בכלכלות שני העמים וגלשה אל תוך הפולקלור התרבותי של הארץ והאסתטיקה שלה. נטע אחיטוב יצאה לברר באילו אופנים השפיעה החומה על ירושלים ועל תושביה

65תגובות

בעיר הבירה של ישראל מתפתלת לה חומה על פני 202 קילומטר. מצד אחד נחש הבטון הזה מעמיק את מציאות הכיבוש. מצד שני הוא משרה תחושה של ביטחון. המציאות שהוא מייצר לעתים אבסורדית. השנה מציינים 15 שנה לחומת ההפרדה, שנולדה מתוך צורך ביטחוני וגדלה לכדי מכשיר פוליטי רב עוצמה. כינויים רבים לה, לחומה — "מכשול ביטחוני", "גדר הפרדה" או השם המקומי, "עוטף ירושלים".

תומכיה מתמקדים ביתרונה העיקרי: ביטחון, ולראיה מספקים נתונים המצביעים על ירידה דרמטית במספר פיגועי ההתאבדות שהתרחשו בשטח ישראל מאז שנבנתה (בשנת 2002 התרחשו 43 פיגועי התאבדות, בשנת 2012 — אפס. בשנים שבתווך הלכו ופחתו הפיגועים, 22 בשנת 2003, 12 ב–2004, שמונה ב–2005, שלושה ב-2006 וכן הלאה). מבקריה טוענים שמטרת קיומה בכלל דמוגרפית — סיפוח דה פקטו של כמה שיותר שטחים עם כמה שפחות פלסטינים — ומסבירים שהיא תקשה עוד יותר על כל ניסיון להגיע להסדר בין הצדדים. כתמיכה לטענה זו הם מציינים שרק 15% מתוואי גדר ההפרדה עובר על הקו הירוק, 85% הנותרים נוגסים בשטחים פלסטיניים, שסביר להניח שהיו עומדים לדיון במשא ומתן עתידי כלשהו.

מהללים ומקלסים לחומה אפשר למצוא בקרב ישראלים, ימנים או שמאלנים, וגם בקרב הקהילה הבינלאומית. דונלד טראמפ מעריץ אותה ומבקש לחקות את ה"הצלחה" שלה בגבול ארצות הברית־מקסיקו; בית הדין הבינלאומי בהאג לא מכיר בחוקיותה ודורש לפרק אותה ולפצות את הפלסטינים שנפגעו מקיומה, כפי שקבע כבר ב–2004. תהיה העמדה אשר תהיה, אין חולק על כך שנוכחותה בחיי הישראלים והפלסטינים חוללה תמורות רבות. החומה שינתה את פניהם של יישובים, השתלטה על שגרת יומם של רבים, נתנה אותותיה גם בכלכלות שני העמים וגלשה באופן טבעי אל תוך הפולקלור התרבותי של הארץ המסוכסכת הזאת.

כשעו"ד נסרין עליאן מהאגודה לזכויות האזרח, פלסטינית־ישראלית, מתבקשת לתאר את הבדלי התפיסות לגבי החומה בין שני העמים, היא אומרת: "הפלסטינים רואים בה פצע באמצע האוכלוסייה. הם גם מודעים לכך שעל־פי החוק הבינלאומי היא אינה חוקית. מבחינתם, החומה היא עוד סמל לכיבוש הישראלי. לעומתם, הישראלים רואים בחומה כלי הגנה, הכרח ביטחוני, ולכן סבורים שהחוקיות או אי החוקיות שלה אינה רלוונטית לדיון".

מפת תוואי החומה

גם בית המשפט הישראלי נדרש רבות לסוגיית החומה (נגדה ונגד התוואי שלה הוגשו כ–150 עתירות). פסקי הדין מעולם לא יצאו נגד עצם קיומה של החומה, אלא ביטאו בקול ענות חלושה את הטענה שתוואי זה או אחר אינו מידתי או סביר מבחינת שיבוש השגרה של הפלסטינים. "בית המשפט בעצם מעולם לא צלל לשורש הדיון על קיומה של החומה, הוא תמיד הותיר את השיח מעל פני השטח", אומרת עליאן.

כל זה מקבל משנה תוקף כשמדברים על החומה בירושלים, העוברת מהר אדר בצפון עד לגוש עציון בדרום. בחלקים מסוימים היא מופיעה כגדר תיל עם שוחות למרגלותיה ובחלקים אחרים, בעיקר העירוניים, זוהי חומת בטון בגובה תשעה מטרים עם כרבולת תיל בקצה. לכל אורכה שזורים מגדלי פיקוח ומצלמות.

עו"ד נסרין עליאן
נעם ריבקין פנטון

כמו פרקים רבים בהיסטוריה הישראלית, גם סיפור הולדתה של החומה, כידוע, טבול בדם. בסוף שנות ה–90 אירע רצף של פיגועי התאבדות. דצמבר 2001 היה חודש קשה במיוחד, שנפתח עם שני פיגועים קטלניים. הראשון במדרחוב בן יהודה בירושלים, שבו נהרגו 11 ישראלים משני מחבלים מתאבדים ומכונית תופת שהתפוצצה בקירבת מקום. השני התרחש למחרת בקו 16 בחיפה, ובו נהרגו 15 איש. ועדת השרים לביטחון לאומי התכנסה מיד לישיבה מיוחדת, שבה הוחלט לבצע את תוכנית "עוטף ירושלים". התהליכים נעו בקצב מהיר וכבר באוגוסט 2002 אושר השלב הראשון של החומה בירושלים — שני מקטעים באורך 10 קילומטר כל אחד. הצפוני מפריד בין רמאללה לירושלים והדרומי בין בית לחם לירושלים. המשך התוואי הושלם במשך השנים בכמה פעימות, האחרונה שבהן — נכון להיום — היא קטע החומה ברכס הדרומי של ירושלים, באזור גילה, ליד מנזר כרמיזן (שנותר בתוך ירושלים בלחץ הוותיקן).

בספרם "חומה ומחדל", מספרים הגיאו־דמוגרף שאול אריאלי, חוקר בכיר בקרן לשיתוף פעולה כלכלי וחבר ועדת ההיגוי של מפקדים למען ביטחון ישראל, ועו"ד מיכאל ספרד, כיצד אריאל שרון וממשלת הליכוד "ניסו בכל דרך למנוע הקמת חומה בירושלים". בסופו של דבר, הם כותבים, ההחלטה להקימה היתה "תגובה של חוסר ברירה נוכח אירועי הטרור, שירושלים סבלה מהם יותר מכל מקום אחר בישראל".

הפיגועים אכן פחתו, אבל רבים, בהם אריאלי, טוענים שהירידה נובעת לא רק מבניית החומה, אלא משילוב של כמה גורמים — פגיעה בארגוני טרור במבצע חומת מגן, שיתוף פעולה הדוק יותר עם הרשות הפלסטינית בכל הקשור לביטחון ופעילות מודיעינית משופרת של ישראל.

"המכשול נדרש לישראל בכל תרחיש, אך מוטב יהיה שהתוואי שלו ייקבע באופן מוסכם עם הפלסטינים במסגרת הסדר קבע ועל הגבול המוסכם", אומר אריאלי. "לעת עתה, בהיעדר הסכם, המכשול מחזק את התפיסה המדינית של היפרדות ומעניק ביטחון טוב יותר לתושבי ישראל. לפיכך יש להשלימו בתוואי ביטחוני. בתקופת המעבר המכשול יקל על הצדדים ליישם את הסדר הקבע ולמנוע ממתנגדי ההסכם לפגע משני צדי הגבול. במצב הקבע, לאור הפערים הכלכליים בין הצדדים, ובשל העובדה שיהיו מי שינסו לפגוע ביציבות ההסכם, המכשול יאפשר לקיים משטר גבול נושם ביון הצדדים אך ימנע מעבר לא מבוקר של אנשים, כלי רכב וסחורות, העלול לערער את היחסים בין המדינות".

החומה בשכונת א־טור שבמזרח
ירושלים.
ליאור מזרחי

במקור תוכננה הגדר הירושלמית להקיף את מעלה אדומים ממזרח לירושלים ולספח את האזור, המכונה E1, לשטח ישראל, אבל בעקבות לחץ בינלאומי התוכנית להקפת מעלה אדומים כך שתתחבר ברצף לירושלים טרם הושלמה ואת "הפירצה" בגדר שבין מעלה אדומים לירושלים ממלאת חומה, שנבנתה לצד כביש 1. המכשול הזה מאלץ כ–38 אלף תושבי התנחלויות באזור לעבור מחסום כדי להיכנס לירושלים.

"הטרנספר השקט שלנו"

מבחינת הפלסטינים עוטף ירושלים יצר מרחבים עירוניים שונים לחלוטין מאלה שהתקיימו בהם בימים שלפני החומה. השינוי הראשון והבולט ביותר הוא ניתוק בית לחם ורמאללה מירושלים, מה שניתק את תושבי ירושלים הפלסטינים מתושבי הגדה. דוגמה לכך אפשר למצוא בחייהם של צמד הסטודנטים מ' ול', שניהם תושבי מזרח ירושלים, האוחזים בתעודת זהות כחולות. הם הכירו במכינה של האוניברסיטה העברית ומתכוונים להתחתן בקרוב. משפחתה המורחבת של ל' מתגוררת ברמאללה, לכן היא הגישה בקשה לתריסר אישורי מעבר לקרובי משפחתה כדי שיבואו לשמוח איתה ביום חגה. תאריך החתונה מתקרב, אבל טרם נודע אם קרוביה יוכלו להגיע או לא. הוריה של ל', שהתחתנו לפני שנבנתה החומה, לא חשבו פעמיים לפני שהזמינו את בני משפחתם מרחבי הגדה המערבית.

השינוי השני הבולט הוא הפרדת אזור כפר עקב בצפון ואזור שועפאט בצפון־מזרח העיר ירושלים. החומה חוצצת בין האזורים הללו לשאר חלקי העיר ותושביהם נאלצים לעבור במחסומים אם הם רוצים להגיע העירה. הם רשאים לעשות זאת, מאחר שהם נושאים תעודת זהות כחולה ונחשבים לתושבי ירושלים. בשכונות הללו מתגוררים בין רבע לשליש מתושבי מזרח ירושלים, כ–90 אלף איש.

בשביל תושבי ירושלים הפלסטינים, המחסומים לא החלו עם בניית הגדר. כבר בשנות ה–90, באינתיפאדה הראשונה, הציבה ישראל מחסומים ואסרה על פלסטינים שאינם תושבי העיר להיכנס לעיר ללא היתר, אבל היום מדובר על הפרדה בנויה ותמידית.

רבים מהפלסטינים נזכרים בערגה בימים שלפני החומה. הם מתארים את רחוב סלאח א־דין בירושלים המזרחית כמרכז מסחרי, כלכלי ותרבותי שוקק, שאליו נהרו פלסטינים מכל רחבי הגדה וישראל. בעקבות הקמת החומה הגישה לירושלים הפכה לקשה והמסחר בה ירד. כ–5,000 בתי עסק קטנים במזרח ירושלים נסגרו מפאת היעדר לקוחות, מה שדירדר עוד יותר את העוני בשכונות הללו. אם לפני בניית החומה שיעור העוני בקרב הפלסטינים בירושלים היה 60%, אחריה הוא עלה ל–80%.

השכונה ביר נבאללה בצפון ירושלים, למשל, גודרה באופן שהפך אותה למובלעת מבודדת. בעבר היוותה השכונה מרכז של אולמות אירועים. היום, פלסטינים שרוצים להגיע לביר נבאללה צריכים לעבור מחסומים, ואיש אינו רוצה לציין כך את יום חגו. המצב הוביל לסגירת מרבית אולמות האירועים והמסעדות בשכונה.

אחמד סוב לבן בכפר עקב. "מי שבנה בצד שנותר בירושלים — הרוויח"
אמיל סלמן

ולא רק המסחר בשכונה נפגע — גם התרבות. פלסטינים רבים נהגו ללכת לאחד משלושת בתי הקולנוע במזרח ירושלים או לצפות בהצגה בתיאטרון הלאומי הפלסטיני "אל חכוואתי", שמאז בניית החומה נותר שומם ופעילותו עברה לרמאללה.

"עברו 15 שנה מתחילת בניית החומה ומשרדי הממשלה עדיין לא מתפקדים בשכונות האלה", אומרת עליאן, "מה שהוביל להשתלטות אנשי כוח ומשפחות פשע. יש שם סחר בסמים, זנות וגם שוק של אמצעי לחימה, בלי שאף אחד נותן על כך את הדעת. זה הפך למקלט של עבריינים, כאלה שבורחים משלטון החוק בישראל או משלטון החוק ברשות הפלסטינית".

דודו בכר

ארנון סופר: "את יודעת כמה פלסטינים גרים בירושלים? המספרים נעים בין 300 ל–400 אלף ומשערים ששליש מהם מחוץ לחומות, אבל אי אפשר באמת לספור, כי אף אחד לא יודע מה הולך בשכונות האומללות האלה. איזה עתיד אנחנו מכינים לעצמנו במרחב הנורא הזה?"

מה שהופך את השכונות האלה למוזנחות כל כך הוא דווקא העובדה שהן נחשבות לחלק מתחום השיפוט של עיריית ירושלים, אבל זו בקושי מספקת להן שירותים. רבות דובר על מחנה הפליטים שועפאט (30 אלף תושבים), שסובל מהזנחה, היעדר תשתיות ועוני. במצב דומה נמצאים גם כפר עקב (25 אלף תושבים) בצפון העיר והשכונות הסמוכות לו. סביר להניח שגם מי שמאמין בהזנחת השכונות כמדיניות מכוונת וצודקת של ישראל יתקשה להביט בילדים המתרוצצים שם יחפים בין ערימות אשפה, משחקים בתוך דירות נטולות מעקה ונעדרות כל סטנדרטים של בטיחות או בקשישים מנסים לחצות כביש סואן, שאין בו לא מדרכות, לא מעברי חציה ובטח שלא רמזורים.

תושבי המקום מכנים את מצבם "הטרנספר השקט שלנו". הם מתכוונים לכך שבעצם הזנחתם, מבקשות עיריית ירושלים ומדינת ישראל לייאש אותם כדי שיעזבו ובכך יאבדו את התושבות הירושלמית שלהם ולא יאיימו דמוגרפית על הרוב היהודי בעיר.

באופן כללי, ייאוש הוא הלך הרוח העיקרי בשועפאט וכפר עקב. סיבות לכך לא חסרות, והנה לאחרונה נוספה עוד אחת: הכרזתו החגיגית של דונלד טראמפ שירושלים היא בירת ישראל וההודעה על העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים כמתנת 70 למדינת ישראל. מבחינת הפלסטינים הירושלמים זהו עוד מהלך שסותם את הגולל על תקוותם לסיום הכיבוש, או על שאיפתם לכונן באל־קודס את בירתם.

בעיית השכונות

מי שטרם נואש מלנסות לשפר את המצב הוא עו"ד מועין עודה. הוא נולד בשכונת סילוואן הירושלמית והתגורר בה עד גיל 30, אז התחתן וחווה על בשרו את מצוקת הדיור של סילוואן. זו שכונה בתוך ירושלים, כך שמי שמתגורר בה לא צריך לעבור מחסומים כדי להיכנס העירה ורבים מעוניינים בכך. בלית ברירה מצאו בני הזוג עודה דירה בכפר עקב, מחוץ לחומה. הם משלמים שכר דירה של כ–2,000 שקל בחודש, בעוד שבשכונות בתוך ירושלים היו משלמים על אותם תנאים בין כפול לפי שלושה. כך הפך עודה לאחד מ–65 אלף פלסטינים שעוברים בכל יום את המחסום כדי להגיע למקום עבודתם או למסגרת לימודית בתוך החומה.

"שכר הדירה בכפר עקב אמנם נמוך, אבל יש בשכונה שלוש בעיות מרכזיות", אומר עודה. "הראשונה היא המחסום. אי אפשר לדעת אם יהיה פקק גדול והמעבר יימשך שעתיים או אם הפעם זה יהיה מהיר ואצליח לעבור תוך רבע שעה. בכל מקרה, צריך לצאת שעתיים לפני המועד שאת צריכה להגיע כדי לא לאחר. השכן שלי, לדוגמה, יוצא כל יום מהבית בחמש או מקסימום שש בבוקר כדי להגיע לעבודה שלו בירושלים בשמונה. בלי המחסום זה היה לוקח לו כמה דקות, כי המרחק בין הבית שלו לעבודה הוא קילומטר אחד.

"הבעיה השנייה היא היעדר תחושת הביטחון", ממשיך עודה. "אין כוחות ביטחון בשכונה, לא ישראליים ולא פלסטיניים. הגוף היחיד שפועל כאן לפעמים הוא צה"ל, שנכנס רק למעצרים ביטחוניים, בדרך כלל בשעות הבוקר המוקדמות. הם נכנסים, עוצרים ומיד יוצאים. אז אם יש פריצה וגם אם יודעים מי הפורץ, אין אפשרות לעצור אותו. אין מי שיגן עלינו".

אינפו- חומת ההפרדה הירושלים- נתונים מספריים

עודה מגיע אל הבעיה השלישית, ההזנחה התשתיתית והתברואתית. רק מחצית מהבתים מחוברים לרשת המים, מערכת הכבישים הפנימית לא מצופה אספלט ועל כן מנוקדת מהמורות והפסולת נערמת מכל עבר. התושבים מספרים על מחסור בכיתות לימוד — לפי נתונים של עיר עמים חסרות 2,557 כיתות לימוד בשכונות מעבר לחומה — והנתונים מראים שקיים גם מחסור במרכזי טיפת חלב, לשכות רווחה, סניפים של קופות חולים, משרדי דואר ואין שם ולו גן שעשועים אחד.

ב–2012 הגיש עודה עתירה בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים נגד עיריית ירושלים בשם תושבי השכונה. הם גילו שתקציב התברואה של כפר עקב הוא פחות מאחוז מתקציב התברואה הכללי של עיריית ירושלים. בית המשפט דחף את הצדדים להגיע לפשרה והעירייה הסכימה להעלות את תקציב התברואה לכדי אחוז אחד.

עודה מסביר שתשובת העירייה תמיד זהה — אין תקציב ומסוכן לשלוח עובדים לשכונות הללו. לגבי התקציב, הוא אומר, "אנחנו משלמים ארנונה ואפשר לחלק את עוגת התקציב אחרת". לגבי הבטיחות, עודה מציין שרבים מעובדי התברואה של העירייה הם תושבי השכונה, כל שצריך הוא לדרוש שהם יעבדו בשכונת מגוריהם, במקום בשכונות אחרות בעיר. "אם כל כך מסוכן בשבילם לעבוד שם, איך זה שהעירייה מאפשרת להם לגור שם?" הוא תמה.

ב–2015 הגיש עודה עתירה נוספת, שכן לא חל שיפור בשירותי העירייה. החלק המעניין בעתירה היה טענת העירייה שמי שבנתה את הגדר היא המדינה, ועל כן עליה להיות צד בדיון. תגובת המדינה היתה ביקורת על עיריית ירושלים, על כך שהיא מזניחה את השכונות הללו, אף על פי שקיבלה מהמדינה תקציב בשבילן. משרד התחבורה מסר לבית המשפט שהוא העניק לעיריית ירושלים 423 מיליון שקל לשיפור תשתיות התחבורה במזרח ירושלים, אבל העירייה לא ניצלה את התקציב לטובת ביצוע העבודות. עיריית ירושלים אף נתפסה משקרת באותו דיון, כשהמדינה השיבה שהטיעון של העירייה — שלפיו התקציב יועד לשיפור תחבורה ציבורית, אבל זו אינה קיימת בשכונות האלה ולכן לא השתמשה בו — שגוי. העירייה אכן חזרה בה מטיעון זה.

יהודית אופנהיימר: "החומה בירושלים לא חוצצת בין ישראלים לפלסטינים, אלא בין מזרח ירושלים לבין הגדה המערבית. הקמתה נבעה ממניעים ביטחוניים, אבל התוואי שנבחר נוצל כדי לממש שאיפות פוליטיות, דמוגרפיות וטריטוריאליות"

יהודית אופנהיימר
מגד גוזני

ניר ברקת נבחר לראשות העיר ירושלים ב–2008. קודמו בתפקיד, אורי לופוליאנסקי, ביקש לפתור את בעיית ההזנחה של שכונות מזרח העיר כבר ב–2005. כך הוא אמר לראש הממשלה אז, אריאל שרון: "ערכנו בדיקה וגילינו שאם לא נקים מערך שירותים לתושבים שנותרו מחוץ לחומה, ייאלצו 50 אלף תושבים לעבור מדי יום את המחסומים למקומות עבודה, בתי ספר, קופות חולים, טיפות חלב ומשרדי ממשלה. זה ייצור לחץ כבד על המחסומים, יגביר את ההתמרמרות, הכעס והשנאה וייצור חיכוך מיותר בין האוכלוסייה האזרחית לכוחות הביטחון".

לופוליאנסקי ציין שבעלות של 80 מיליון שקל אפשר להקים מערך שירותים סביר לתושבים שנותרו מחוץ לחומה. "קחו את הכסף מהחברים שלכם באיחוד האירופי, מה יש?" נזעק שר האוצר אז, בנימין נתניהו. אותו נתניהו נאלץ אחר כך להתמודד כראש הממשלה עם השלכות ההזנחה. בדוח של השב"כ משנת 2008 נכתב שנצפתה עלייה במספר הירושלמים המעורבים בטרור ואף מופיעה אזהרה מפני תופעת המחבלים הבודדים משכונות מזרח ירושלים המוזנחות, שכידוע התממשה בהמשך.

בין 2000 ל–2005 יצאו מחבלים מעטים יחסית מירושלים, ואילו החל משנת 2008 עלה מספר המחבלים הירושלמים. בכתבה בנושא, שהתפרסמה ב"הארץ" ב–2014 תחת הכותרת "האנומליה המסוכנת של מזרח ירושלים", מייחסים הפלסטינים עצמם את ההסבר לשלושה גורמים, הראשון שבהם הוא חומת ההפרדה, "שפגעה במרקם החברתי ובכלכלה הירושלמית", כפי שהם אומרים לכתב ניר חסון.

הצעה נוספת לפתרון "בעיית שכונות מזרח ירושלים" הגיעה לאחרונה ממקור לא צפוי, השר לירושלים ולמורשת ולהגנת הסביבה, זאב אלקין מהליכוד. אלקין קידם במרץ תיקון לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. אחד הסעיפים בהצעתו של אלקין קבע שהשכונות הפלסטיניות במזרח העיר ינוהלו תחת רשות מוניציפלית שאינה עיריית ירושלים. "המצב בשכונות הללו לא יכול להיות גרוע יותר. המתכונת הנוכחית נכשלה לחלוטין, זו היתה טעות להעביר את הגדר כפי שהעבירו. כרגע יש שני שטחים מוניציפליים, ירושלים והשכונות, שהחיבור ביניהם מאוד רופף. ברמה הפורמלית צה"ל לא יכול לפעול שם, המשטרה נכנסת רק למבצעים והשטח הפך בהדרגה לשטח הפקר", הסביר בראיון ל"הארץ" באוקטובר בשנה שעברה.

אלקין הביע חשש גם מהגידול הדמוגרפי המהיר בשכונות הללו, שמפר את האיזון בין יהודים לערבים בירושלים ועשוי לפגוע ביתרון של היהודים. הוא קידם את החוק עם שר החינוך נפתלי בנט, אבל לאחר שח"כים מהימין התוודעו לסעיף המעביר שכונות ירושלמיות לרשות מוניציפלית אחרת — כלומר מניחים תשתית לחלוקת העיר, גם אם רק במתן שירותים מוניציפליים — התחוללה סערה קטנה ולבסוף נאלצו השניים להוציא את הסעיף הזה מהחוק. התיקון בכללותו עבר בהצבעה בכנסת בינואר השנה, אבל בלי הסעיף השנוי במחלוקת.

הנוף המכוער בעולם

אחמד סוב לבן, רכז שטח בארגון עיר עמים — שאנשיו חוקרים את השלכות הסכסוך על ירושלים במטרה לשנות את השיח על העיר כך שיהיה פחות סמלי ויותר מעשי וכדי לקדם פתרון מדיני לעיר המסוכסכת — מתמרן את הרכב שלו במיומנות מפליאה בסבך הרחובות הקטנים של שכונת א־ראם. הוא מכיר כל מרצפת וכל סמטה, יודע לומר מי מתגורר היכן ומה ההיסטוריה של כל מבנה ומבנה. רגע לפני שהוא פונה שמאלה מרחוב צר אחד חסר שם אל רחוב צר אחר, חסר שם גם הוא, הוא שואל, "מוכנה?" לפתע נגלית לפנינו החומה, עומדת במלוא הדרה באמצע הרחוב, כאילו מישהו הטיל אותה שם באופן אקראי מהאוויר. אבל הרי דבר אינו אקראי בתוואי החומה, היא עוברת שם ולא במקום נוח יותר כי בשכונה יש בית ספר נוצרי, שדיפלומטים רבים שולחים אליו את ילדיהם, והם לא רצו לעבור מחסום בכל בוקר, על כן הסכימה ישראל להעביר את החומה מאחורי בית הספר. קבוצת ילדים שמשוטטת על הכביש חיברה לחומה חבל, והם מטפסים עליה כאילו היו בחוג לטיפוס קירות. קבוצת ילדים אחרת משחקת כדורגל למרגלותיה, כמה מהם יחפים.

עו"ד מועין עודה: "אי אפשר לדעת אם יהיה פקק גדול והמעבר יימשך שעתיים או אם הפעם זה יהיה מהיר ואצליח לעבור תוך רבע שעה. השכן שלי, לדוגמה, יוצא כל יום מהבית בחמש־שש בבוקר כדי להגיע לעבודה שלו בירושלים בשמונה. בלי המחסום זה היה לוקח לו כמה דקות, כי המרחק בין הבית שלו לעבודה הוא קילומטר אחד"

עו"ד מועין עודה
אמיל סלמן

החומה עוברת גם בתוך חצר בית סבו של סוב לבן. הוא מספר על ילדות יחסית רגועה לצד יהודים משכונת נוה יעקב הסמוכה. כהוכחה הוא מראה לנו מגרש כורכר ליד תחנת האוטובוס של נוה יעקב, שם נהגו ילדים פלסטינים ויהודים לשחק כדורגל יחד. היום הכל נראה מטונף, האשפה השתלטה על הכל. לא ממש עושה חשק לשחק שם כדורגל.

סוב לבן מספר על בולמוס הבנייה הפלסטיני, שהחל עם השמועות הראשונות על בניית החומה. "ידענו שהיא הולכת לשנות את השכונה, אז מכל עבר התחילו לבנות, מבקשים לקבוע עובדות בשטח לפני שהצד הכובש יגיד לנו שזה עם או בלי היתר. מי שבנה כאן (בצד שנותר בירושלים, נ"א) הרוויח, מי שבנה שם (בצד השני של החומה, שאז עוד לא היתה קיימת, נ"א) הפסיד". הבדלי המחירים עצומים — בצד הישראלי דירת שלושה חדרים עולה כמיליון שקל ובצד הפלסטיני כ–160 אלף".

יהודית אופנהיימר מעיר עמים מוסיפה שהחומה בירושלים "לא חוצצת בין ישראלים לפלסטינים, אלא בין מזרח ירושלים לבין הגדה המערבית. הקמתה נבעה ממניעים ביטחוניים, אבל התוואי שנבחר נוצל כדי לממש שאיפות פוליטיות, דמוגרפיות וטריטוריאליות". היא אומרת את הדברים בזמן שאנחנו מביטות על העיר מתצפית מרשימה מעל שכונת ארמון הנציב ליד בסיס של האו"ם. מנקודה זו נשקף יופיה של העיר, וגם עוצמתה ומורכבותה. כשנכנסים לפרטי הפרטים — כאן שטח E1, כאן החומה, שם העיר העתיקה — ההתפעלות מיופיה מתחלפת בסחרחורת.

אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שהחומה השיבה ביטחון לאזרחי ישראל. אולי זה רע הכרחי?

"ברור שללא התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית, החומה היתה מתגלה כמשענת קנה רצוץ. הרי מחפשי עבודה עוברים את הגדר באלפים בכל יום גם ללא היתרים. ראית בעצמך כמה קל היה לנו לעבור את הגדר שלא דרך מחסום (בסיור שלנו עברנו מצד אחד לצד אחר של החומה עם רכב ובלי לעבור מחסום, הלוך ושוב, נ"א). אז לגדר היתה אולי תרומה, אבל בוודאי שלא היתה זו תרומה בלעדית וגם היום הגדר פרוצה במקומות רבים. אפשר לראות בה לכל היותר גורם אחד מני רבים ולא בהכרח כבד המשקל שבהם".

בשיחה עם הדמוגרף ארנון סופר, הוא מציין באופן מפתיע את חוסר האסתטיקה של החומה. "כל הגדר הזאת היא בלגן של שערים וכניסות. הכיעור נורא. נסכים שנינו שזו תוספת מאוד מכוערת לעיר הבירה שלנו. בתור ילד, אני זוכר את התמונה הקלאסית של ירושלים היפהפייה. מה נשאר מכל זה? מחדל אסתטי, שהוא גם מחדל גיאו־פוליטי".

פרט לגבי המחדל הגיאו־פוליטי.

"התוצאה של הגדר היא, למשל, שכונת ג'בל אל־מוכבר (שכונה בדרום־מזרח העיר, שנותרה גם כן מחוץ לגדר, אבל מוניציפלית שייכת לירושלים, נ"א). איזה עוני נורא. שכונה לא מתפקדת, שקורים בה דברים נוראים ולאיש לא אכפת. אנשים לא נכנסים לשם מאז שהגדר הושלמה. אגב, את יודעת כמה פלסטינים גרים בירושלים? מישהו יודע? אף אחד לא יודע בדיוק. המספרים נעים בין 300 ל–400 אלף ומשערים ששליש מהם מחוץ לחומות. אבל אי אפשר באמת לספור, כי אף אחד לא יודע מה הולך בשכונות האומללות האלה. איזה עתיד אנחנו מכינים לעצמנו במרחב הנורא הזה?"

אם יש מקום שבו החומה אכן מחרידה באופן קיצוני מבחינה אסתטית זהו קבר רחל, שבדרום ירושלים. אל הקבר מוביל כביש מוקף חומה משני צדיו. בכניסה לכביש עומדת חיילת עם נשק, שמאשרת או לא מאשרת את הנסיעה בו. בסוף מגיעים למובלעת חומתית, שמשרה אווירה קלאוסטרופובית. מן העבר האחר של החומה בקטע הזה נמצאת בית לחם. מעבר לחומה העצומה בגובהה המקיפה את מתחם הקבר, אפשר לראות את כרכובי המלון Walled Off של אמן הגרפיטי בנקסי, שנחשב למלון עם הנוף המכוער בעולם.

הסקרנות לראות מה נמצא מעבר לחומה אדירה, אבל החומה מאפשרת רק לשמוע. מן העבר האחר נשמע מדריך מסביר באנגלית רהוטה במבטא ערבי על החומה למי שנשמעים כקבוצת זרים בעלי מבטא בריטי. בצד הישראלי מאזינות כ–50 ילדות בית ספר יסודי למורות שלהן מספרות את סיפורה של רחל. אני שואלת כמה מהן אם הן סקרניות לדעת מה יש מן העבר האחר של החומה. אחת עונה "כן", אחרת אומרת "בית לחם" וכל האחרות עונות בשלילה, זה לא מסקרן אותן, "ככה זה בקבר רחל". מדהים באיזו קלות יכול משהו שנבנה על ידי בני אנוש להפוך לדבר מה טבעי כל כך בנוף.

עתיד החומה

מה לדעתך יהיה עתידה של החומה, אני שואלת את סופר. "האתגרים הם כאלה אדירים, שיש לי חשש כבד שלא תצליחו להתגבר עליהם", הוא עונה ומתכוון לדורות הצעירים. השיחה עם סופר מתחילה בכיעור אסתטי ומסתיימת בפסימיות מטרידה. ואכן, קשה לדמיין בשלב זה של הסכסוך וברוח התקופה הנוכחית כיצד תוסר אי פעם החומה. כרגע לא נראה סביר שיהיה זה מסיבות של שלום והסרתה לצורכי סיפוח מורכבת מדי בשלב זה. אבל יש גם מי שסבורים שהחומה היא דווקא סמן של תקווה לכך שגבול כלשהו בין פלסטינים לישראלים, גם אם מקוטע ולא מוסכם על כולם, בכל זאת קיים, כך שמרחב ההסכמה עשוי להיות גדול יותר מכפי שנדמה.

מתפלל בסמוך לקבר רחל. אסתטיקה מחרידה
תומר נויברג / ג'ינ

על ההנחה הזאת מתבססים צמד האדריכלים קרן לי בר־סיני ויהודה גרינפילד־גילת, שהוא גם חבר מועצת העיר ירושלים בסיעת "ירושלמים". השניים היו סטודנטים לאדריכלות כשפרויקט ההפרדה יצא לדרך. "למרות שהמשמעויות הגיאו־פוליטיות, המרחביות והכלכליות של הגדר היו עצומות, שמנו לב שקהילת האדריכלים סביבנו לא עוסקת בזה. אנחנו חשבנו שיש לאדריכלים תפקיד חשוב בלקיחת אחריות על איך ייראה גבול ישראל־פלסטין ואיך ייראה הסדר קבע בינינו לבין הפלסטינים, ומה שהתחיל כפרויקט גמר הפך לקריירה שלנו", מספרת בר־סיני. השניים הקימו את סטודיו סאיה לאדריכלות ותכנון ומהלך הקריירה שלהם מכיל הרבה מפות, מחקרים והדמיות שנועדו "לשכלל את הפוטנציאל הטמון בתרחיש ההפרדה, שאין לו תחליף כך נראה", כפי שהם מגדירים זאת.

"החומה סביב ירושלים תישאר", אומר גרינפילד־גילת, "משום שמדינת ישראל אינה חפצה באזרוח 315 אלף פלסטינים המתגוררים בכפרים שסופחו לירושלים לאחר 1967, לתוך גבולות הקבע שלה. אבל התוואי שלה ישתנה ברגע שייקבעו הגבולות. לדעתנו, יחד עם שינוי התוואי צריך לשנות גם את מהות החומה, כך שתהיה מחברת ולא מחלקת, שתהווה ממברנה נושמת המאפשרת מרקם עירוני עם חיות". בר־סיני מוסיפה, שבירושלים "ברור שחומה בגובה תשעה מטרים עם תיל בקצה לא יכולה להישאר בתוך העיר לאורך זמן, בטח כשמדובר בעיר בירה. צריך להתייחס לחומה הירושלמית ברגישות כירורגית ולחשוב איך לשלב אותה במרקם העירוני באופן הרבה יותר עדין. אפשר ליצור חיץ בין העמים באופן שיזכיר יותר חוויה של שדה תעופה ופחות של מחסומים. גבול הוא לא רק לצורך הפרדה, להפך, האפקטיביות שלו נמדדת בכמה טוב הוא מחבר".

אז אם החומה נשארת, אבל לא כפי שהיא כיום, כיצד היא תיראה? השניים מציעים שהיא תשתלב כחלק מהתשתיות העירוניות ומפרטים זאת בשלל הדמיות ומפות. אחת הדוגמאות היא קביעת מעבר גבול אחד בתחנה מרכזית של הרכבת הקלה בשער שכם, כך שהבידוק הביטחוני ייעשה עם הכניסה למתחם הרכבת ויזכיר יותר בידוק של שדה תעופה מאשר של מחסום. מעבר גבול אחר יתקיים מתחת לשער יפו, לצד האתר הארכיאולוגי המצוי שם. מעבר נוסף שהם מציעים הוא גשר להולכי רגל לצד מלון אמריקן קולוני. במקום חומה הם מציעים, למשל, אי תנועה גבוה שמפריד בין שני חלקי כביש ומכיל פונקציות של גבול, כלומר הפרדה, תצפית ומניעת טרור.

בשיחה קראתם לחומת ההפרדה בשמות יפים, כמו ממברנה נושמת או שדרת גבול, אבל כל מה שאני מצליחה לדמיין הוא קיר גבוה עם תיל.

לדברי גרינפילד־גילת, "זה בדיוק התפקיד שלנו — לא רק לשנות את מה שאת מדמיינת, אלא לטעת בדמיונך את הידיעה שניתן לעשות זאת גם אחרת, באופן יצירתי. אנחנו מציגים פתרון שקודם כל מבקש לשנות תודעה".

בר־סיני מוסיפה, "את מדמיינת את ההפרדה בין העמים וזה בסדר — איפה שמחליטים להפריד משיקולים ביטחוניים, שיפרידו — אבל אנחנו מדברים על החיבור ומוכיחים שאפשר לחבר בצורה חכמה יותר, לעשות את זה יותר טוב".

ובכל זאת, הרי חומה נועדה להפריד, לא לחבר. אולי אתם בעצם מכשירים את השרץ עם ההצעות שלכם?

"חומות, גדרות ומחיצות הן הכרח קיומי", אומר גרינפילד־גילת. "בני אדם בונים מחיצות סביבם וקוראים להן בתים. הם מייצרים גדרות בין משפחות וקוראים לעצמם שכנים, ותוחמים את תחום הריבונות שלהם על מנת לספר לעצמם סיפור לאומי זהותי. ליבת העיסוק בגבול ישראלי־פלסטיני מגיעה לא רק מהצורך להפריד בין הצדדים, אלא גם כדי לממש את הזהות הרעיונית מאחורי תפיסת הגבול. מאז הקמתה ישראל חותרת להיות מדינה יהודית ודמוקרטית — שילוב זה אינו קיים ללא גבול של קבע בינה לבין מיליוני פלסטינים. גם חלק מהפלסטינים חותרים למימוש זהותם הלאומית ככזו שבאה לידי ביטוי במדינה ריבונית־פלסטינית שתחומיה ידועים וברורים. לכן גבול, יותר משהוא הפרדה, הוא קביעה זהותית־גיאוגרפית.

"עם זאת, ההפרדה חייבת לאפשר את השיח בין חלקי העיר השונים, שכן ירושלים המערבית והמזרחית שותפות בתשתיות, באקלים, במשטר כלכלי, בתעסוקה, וברכיבים רבים נוספים שאינם נעצרים בצד אחד של הגבול. לכן ההפרדה חייבת להכיל בתוכה את מרכיב החיבור — לא כאמירה פלוסופית רוחנית, אלא כסעיף מחייב ביצירת התהליך השלם שבעטיו אנו מתנתקים מהפלסטינים והם מאיתנו".

סטודיו סאיה הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל — היכן היה קולם של האדריכלים לאורך כל 15 שנות קיומה של החומה? איך זה שמעטים כל כך בתחום בוחרים לעסוק בדבר מה כה משמעותי במציאות הישראלית הבנויה? "אדריכלות זה מקצוע מובס", אומר על כך גרינפילד־גילת, "בטח כשגנרלים עם כוכבים מסבירים לך כמה חשובה החומה מבחינה ביטחונית. זה גרם למילייה האדריכלי־תכנוני לקבל אותה כתורה למשה מסיני. אבל אנחנו עדיין מתעקשים להוכיח שגם אם החומה חייבת להתקיים במרחב שלנו, אפשר לקיים אותה באופן נכון יותר, חכם יותר וכזה שהולם יותר את האינטרס הישראלי".

א-ראם
ניר כפרי

הרשמה לניוזלטר

מחפשים חומר קריאה משובח לסוף השבוע? הירשמו עכשיו

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות