רק שתמשיכו ליהנות
כבר מנויים? התחברו
מתפללים בכותל, ככל הנראה בראשית המאה ה-20. ניגשו לאבני הכותל ביראת כבוד, אך לא חששו לחרוט בהן סימנים, בבחינת הצהרת אמונהMatson Photograph Collection / Library of Congress

איך הפך ה"גרפיטי" בכותל מהצהרת אמונה לתופעה מגונה?

עד ראשית המאה ה-20, נהגו עולי רגל יהודים לכתוב את שמותיהם על גבי הכותל המערבי. אך שינויים במשמעויות התרבותיות והפוליטיות של כתיבה, קריאה והשפה העברית הפכו את הכתובות בכותל ל״גרפיטי״ בלתי חוקי. מאמר שלישי בסדרה בנושא קריאה וקוראים במזרח התיכון ומעבר לו, בעריכת דותן הלוי

יאיר ולך

אם אחת מהמבקרות או המבקרים בכותל המערבי היום יוציאו מברשת וצבע ויתחילו לרשום את שמותיהם על אבני הקיר, הם מן הסתם יובלו אחר כבוד למשטרה, והדבר ייחשב חילול הקודש או מעשה של זלזול ופרחחות. אולם עד לפני כ-90 שנה, כתיבת שם עברי הייתה מסורת מכובדת וארוכת ימים של עולי רגל באתרים קדושים יהודיים. צילומים היסטוריים מלמדים אותנו שאבני הכותל היו מלאות בכתובות, ועדויות כתובות מספרות שהעולים הקדישו מחשבה ותשומת לב לאקט הכתיבה, שנעשה מתוך כבוד למקום הקדוש. היום, היינו קוראים לזה גרפיטי. המנהג הזה, שמתועד כבר מימי הבינים, נשכח כליל, ועצם אזכורו מעלה תמיהה, במיוחד כשמדובר בכותל – ״סלע קיומו של העם היהודי״, ואחד מהאתרים המקודשים הנפיצים בעולם. 

סיפורן המוזר והנשכח של כתובות עולי הרגל היהודים בכותל והוצאתן מחוץ לחוק בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הוא חלק מההיסטוריה המודרנית של כתיבה וקריאה במרחב הציבורי במזרח התיכון. ההיסטוריה הזו היא, בראש ובראשונה, היסטוריה של התחדשות: החייאה של שפות, קוראים וקוראות חדשים, חומרי קריאה חדשים, ובאופן כללי התמלאות של המרחב העירוני בכתוב. שלטי רחובות, שילוט מסחרי, פרסומות, כרוזים פוליטיים, עטיפות ממותגות, עיתונים או מידע ממשלתי נעשו חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו מכירים כיום כמרחב העירוני המודרני. כל אלה, כמעט שלא היו קיימים לפני מחצית המאה התשע עשרה בירושלים - בעברית או בערבית. אבל שיעור אוריינות גובר, פיתוח כלכלי, הגירה לעיר, ועליית חשיבותה הפוליטית של ירושלים הביאו לצמיחת העיר מחד, והתמלאותה בטקסט מאידך. החיים העירוניים הפכו במהלך המאה העשרים לתלויים ביכולת קריאה וכתיבה.

רחוב יפו בירושלים בראשית המאה ה-20. דימויים וטקסט נעשו חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו מכירים כיום כמרחב העירוני המודרני American Colony Collection / Library of Congress

אולם לצד הופעתם של טקסטים חדשים, לא פחות חשוב הוא סיפור היעלמותם ומחיקתם של טקסטים ישנים. כתיבה ביד על קירות - בתוך בתים ובמרחב הציבורי - היא אולי המקרה הבולט ביותר. בעוד שבתקופות ומקומות רבים בהיסטוריה, כתיבה על קירות הייתה מנהג שגור ומקובל, בעת החדשה הפכה כתיבה כזו למעשה אסור וחתרני והמונח ״גרפיטי״, שכבר היה מוכר לפני כן, קיבל משמעות שלילית. זה היה גורלן של הכתובות העבריות על הכותל, שמצאו עצמן - בשנות ה-30 של המאה ה-20 - תחת מתקפה רב-חזיתית.

כתיבת שמות על גבי אבני הכותל לא הייתה ייחודית. עולי רגל נוצרים נהגו לחרוט צלבים בכניסה לכנסיית הקבר; עולי רגל יהודים נהגו לרשום את שמם באתרים יהודים קדושים עוד מימי הבינים, אם לא לפני כן, כפי שאנו למדים מעדויות ארכיאולוגיות וטקסטואליות. הנוסע בנימין מטודלה בן המאה השתיים-עשרה מספר שבאתר התפילה היהודי המרכזי בירושלים של אותם ימים, שער הרחמים, ״הבאים שם מיהודה כותבין שמם על הכותל״ וגם בקבר רחל: ״כל היהודים העוברים חותמים שמם על אבני המצבה״. זאב וילנאי, מאבות ז׳אנר ״ידיעת הארץ״ בתקופת המנדט הבריטי, כתב אף הוא כי כתובות בעברית היו מראה נפוץ בקברים מקודשים יהודים, ותועדו במקומות רבים, בהם קבר אהרון בעבר הירדן וקבר יוסף בשכם.

יש לראות את הכתובות הללו במקומן ובהקשרן. עד אמצע המאה התשע עשרה, עברית כמעט שלא הייתה נוכחת במרחב הארצישראלי. מעבר לאותן כתובות באתרים מקודשים, ניתן היה להיתקל בעברית רק בכתובות האבן שבכניסה לבתי כנסיות או על גבי מצבות בבתי הקברות. השפה העברית נתפסה על ידי יהודים כשפת קודש, והשימוש בה באתרים מקודשים נעשה כחלק מהפולחן הדתי. המבקרים ניגשו לאבני הכותל ביראת כבוד, אך לא חששו לחרוט בהן סימנים. הכתיבה באבן הייתה בבחינת מגע ישיר ולא מתנצל עם החומריות של האתר המקודש, הצהרת אמונה שמיקמה את המבקרים כחלק מקהל יהודי-דתי. ודאי שלא היה בכתובות אלה הצהרה על ״בעלות״ לאומית-טריטוריאלית מודרנית.

דוד ילין. הכתובות כהוכחה לזכויותיהם של היהודים בכותל

בירושלים של תחילת המאה העשרים היה כבר המצב שונה למדי. עברית התנוססה על שלטי חנויות, במודעות רחוב ובהודעות שהודבקו במרכז העיר המסחרי (שער יפו), כמו גם בפשקווילים של הקהילות האשכנזיות. במקביל, בהשפעת המשכילים הירושלמים וסצנת העיתונות העברית, השפה עברה חילון וקיבלה גוון לאומי. אותיות עבריות הפכו לחזון נפרץ ברחובות ירושלים, והילת הקדושה שאפפה אותן התפוגגה. השילוט והמודעות הפכו לסוגה דומיננטית בכתיבה עירונית, ושינו את משמעותם ותפקידם של טקסטים כתובים. אלה הצטמצמו עתה להיות מסמנים חיצונים, שטוחים, שניתן להציב ולהסיר בקלות, להבדיל מהטקסטים החרוטים באבן שהחומריות איחדה בהם מהות ומסר.

במציאות החדשה, הנוכחות החד משמעית של הגרפיטי על גבי קירות הפכה לבלתי נסבלת. תיעודו של הכותל בצילומים וגלויות שנמכרו בקהילות יהודיות בכל העולם חשף את הכתובות לקהל גלובלי, מה שבודאי תרם להסתייגות מהמנהג. אין זה מפתיע שסר חנן של הכתובות בכותל. אזכורים שליליים של הכתובות כמנהג לא ראוי ניתן למצוא כבר מסוף המאה התשע-עשרה, למשל בכתיבתו של המשכיל הירושלמי אברהם משה לונץ.   

אולם ההקשר שבו נעלמו הכתובות בכותל היה דרמטי. מאורעות תרפ״ט היו אלה שסתמו עליהן את הגולל. כידוע, המאורעות החלו סביב מחלוקת על מנהגי התפילה בכותל. איסור בריטי על הקמת מחיצה הוביל להפגנה ציונית במקום, שבעקבותיה פרצה האלימות. בעקבות המאורעות מינה חבר הלאומים ועדה מיוחדת לבדיקת הסטטוס-קוו בכותל המערבי. הצד הערבי ביקש למנוע הפיכת המקום למעין בית כנסת פתוח, וחמור מכך - אתר לאומי ציוני בקרבת מסגד אלאקצא.

הרב יצחק אביגדור אורנשטיין ב-1939. יומנו מלמד על אירועים בהם עולי רגל המשיכו לרשום את שמם על הכותל

במהלך דיוני הוועדה עלה נושא הכתובות העבריות שוב ושוב. ממש לפני ביקור הוועדה נמחקו כתובות רבות מהקיר, והנציגים הציונים רמזו שהיה זה ניסיון ערבי להכחיש את זכויות היהודים בכותל. הציונים, ובראשם דוד ילין, הביאו את הכתובות כהוכחה לזכויותיהם של היהודים בכותל. הכתובות הללו, הסביר ילין, נעשו לאורך מאות שנים, לאור היום ובניחותא, כאשר עולי הרגל משתמשים בסולמות, בצבעים ואף באזמל ופטיש. השכנים המוסלמים בשכונת המוגרבים היו עדים למתרחש, ומעולם לא התלוננו על הכתיבה בעברית. אין סימן טוב מכך, טען ילין, שהערבים השלימו עם היות הכותל אתר יהודי.

אולם טיעון זה היה מעין חרב פיפיות, שעלול היה להחליש את הטענה החזקה היהודית על הכותל באותה מידה שיכול היה לחזק אותה: שהרי גרפיטי שכזה כבר היה בהקשר של אותם ימים למעשה של ונדליזם. כיצד ייתכן שיהודים התנהגו כך במקום הקדוש להם מכל, וחרטו ללא היסוס את שמם בתוך האבנים? ואכן, ילין מיהר להסתייג מהכתובות לאחר שהבליט את קיומן: ״אנחנו לפי טעמנו בימינו אלה חושבים, שדבר זה אינו יאה למקום שמקדישים ומעריצים אותו״. 

המלצות ועדת חבר הלאומים בעניין הכותל היו שנויות במחלוקות בנושאים רבים. הועדה אסרה על תקיעה בשופר או הצבת ספסלים במקום, למורת רוח היישוב היהודי. אבל דווקא בנושא הכתובות לא נתגלעה מחלוקת כלל. כל הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו שיש לאסור עליהן.

בנושא הזה אנו מוצאים תמימות דעים בין נציגיו של המופתי חאג׳ אמין אלחוסיני, ההנהלה הציונית, נציגי אגודת ישראל החרדית, ופקידי הרשויות המנדטוריות. המועצה המוסלמית העליונה ראתה בכתובות ניסיון ציוני לתבוע בעלות על הכותל, בדרך להשתלטות על אלאקצא. הציונים סברו שעל הכותל להפוך לאתר לאומי מכובד, ויש לטהר אותו ממנהגים לא ראויים כגון קבצנות וגרפיטי, ונציגי אגודת ישראל הסתייגו ממה שנראה להם כ״חילול הקודש״. שלטונות המנדט מצדם חרדו מפני ״הפרה של הסטטוס-קוו״, למרות שהכתובות לא היו כלל מנהג חדש אלא עתיק יומין.

מנהג הטמנת הפתקים בחריצי אבני הכותל. הגיע עם ההגירה האשכנזית בסוף המאה ה-19 Liran1977

עולי הרגל עצמם לא היו מודעים לשינוי, והמשיכו לנסות לרשום את שמם על הכותל - אולם כעת, להפתעתם, הם נעצרו בידי המשטרה, שהאשימה אותם בונדליזם באתר עתיקות. יומנו של רב הכותל, הרב אורנשטיין, מלמד על כמה אירועים כאלה בשנות ה-30. הרב עצמו לא גילה שום הבנה למנהג הזה. וכמוהו גם הרבנות הראשית, שפרסמה בשנות ה-30 קריאה לציבור הרחב לכבד את הכותל, ולהימנע מחילול הקודש. הרבנות ציינה שלל התנהגויות מגונות, שכללו הגעה באופנועים, הבאת חיות מחמד - וכמובן, כתיבה על גבי אבני הכותל. מסורת בת מאות שנים הפכה להתנהגות מוזרה ובלתי ראויה.

ומה לגבי הפתקים המוכרים לכולנו היטב מחווית הביקור בכותל? מנהג זה, מסתבר, הוא חדש יחסית, והגיע עם ההגירה האשכנזית לירושלים בסוף המאה התשע-עשרה. ה״קוויטלך״ בכותל היו רק אלמנט אחד בהוויית הנייר שאפיינה את הקהילות האשכנזיות בעיר, שכללה פשקווילים, שטרי חוב, ״כסף נייר״ לבתי תמחוי, מברקים ודואר, תעשיית דפוס מפוארת של עיתונים, לוחות שנה וברכות לחגים לנדבנים. היהודים הספרדים בירושלים לא נהגו להניח פתקים בין אבני הכותל. האינטלקטואל הספרדי-ירושלמי יעקב יהושע מספר בבדיחות כיצד ידידיו המוסלמים תהו על המנהג הזה באזניו: האם אחיכם האשכנזים כותבים עצומות לריבון עולמים, כמו שעושים לסולטאן באיסטנבול?

לחוגים המשכילים הירושלמים של ראשית המאה העשרים, גם מנהג הנחת הפתקים נראה לא ראוי, ממש כמו הכתובות: אלה גם אלה היו ״מנהגים טפלים״ כתב אברהם משה לונץ ״שחוטאים חטא גדול לקדושת המקום״. אבל הפתקים לא נעלמו, ואף הפכו לצורת הפולחן המקובלת ביותר בכותל, המוכרת לנו גם מביקורי ידוענים ומנהיגי תבל.

בניגוד לכתובות, הפתקים נחבאים מעין, אינם משאירים סימן, ואילו הכתובות, שהיו מנהג עתיק בהרבה, היו גלויות לעיני כל, ונתפסו כניסיון להותיר חותם אישי בלתי ראוי במרחב ציבורי, במקום קדוש, ובאתר שהפך לשדה קרב בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעידן שבו טקסט הפך כלי לעיצוב המרחב הציבורי וסממן של שליטה, הרשויות והתנועות הלאומיות המתחרות ראו צורך להדק את הפיקוח על כתיבה לא רשמית - ודאי באתר רגיש ושנוי במחלוקת כמו הכותל. במציאות של סכסוך מתפתח, טקסטים בעברית - ובערבית - נתפסו כהצהרות לאומיות, גם אם לא היו כאלה. כתיבה על אבני הכותל, גם אם כוונותיה היו טהורות לחלוטין, לא באה יותר בחשבון.

_______________________

יאיר ולך הוא מרצה ללימודי ישראל וראש המרכז ללימודים יהודים בבית הספר ללימודי אסיה ואפריקה (SOAS) באוניברסיטת לונדון.

בעריכת דותן הלוי

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים

הסדנה להיסטוריה חברתית
הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה בכדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות אפורות למראה מגלמים ולעתים מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון. מה בכלל מקור השם 'המזרח התיכון'? כיצד קשורה צורת חיתוך הבקלאווה לטרור של המהפכה הצרפתית? כיצד קשורה המצאת הפלאפל למסע הכיבושים המצרי בסוריה? מתי ומדוע הופיעו במזרח התיכון שעונים וכיצד השפיעה דווקא טכנולוגיה מודרנית זו על יצירת "הזמן הערבי" הנינוח? כמה ברים היו באיסטנבול בסוף המאה ה-18 ומי היו לקוחותיהם? האם להטרדות מיניות יש היסטוריה? מדוע יש הרואים בכתבי הפמיניסט המצרי הראשון גורם לתופעה זו?

 

על מנת לענות על שאלות אלה ורבות אחרות, אנו מציעים סדרה של מאמרים פרי עטם של טובי המומחים, מתוך רצון לעורר עניין ודיון בסוגיות שונות הקשורות במזרח התיכון ההיסטורי ובן-זמננו.

 

במהלך שנת 2017 הרחבנו את היריעה הגאוגרפית של הסדנה ואנו עוסקים עתה גם בחלקים נוספים של העולם.

 

כמה מלים עלינו:

באוקטובר 2018 הרחבנו את מערכת הסדנה בשלוש חברות נוספות כדי לרענן את השורות ולשלב פרספקטיבות היסטוריות חדשות. עתה, בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של ארבע חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

 

עריכה בפועל

 

און ברק

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. ספרי הבא, שיראה אור בשנה הבאה, עוסק בפחם ובעידן הקיטור במזרח התיכון. זה שלפניו התחקה אחר התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי חקרתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת הומבולדט. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

 

אביב דרעי

אני דוקטורנטית להיסטוריה ולימודי מזרח-תיכון ואסלאם באוניברסיטת ניו-יורק. אני כותבת על היסטוריה חברתית של בנקאות, חוב ואשראי באימפריה העוסמאנית לאורך המאה התשע-עשרה ״הארוכה״ ומתמקדת במשפחות בנקאים בפרובינציה של דמשק/סוריה, שבחלקן הגדול היו יהודיות ונוצריות. תזת המ״א שלי עסקה במזרחן והמפקח הראשון על הוראת הערבית בארץ משנת 1940, ישראל בן-זאב (וולפנזון), ובנסיונותיו להקים ספריה ערבית ביפו על בסיס אוספי ספרים פלסטיניים שבעליהם נאלצו להשאיר מאחור בשנת 1948. פעילה פוליטית בעבר ובהווה בתנועות כמו התחברות-תראבוט, הקשת הדמוקרטית המזרחית ובמאבק הדיור הציבורי.

 

ניקול כיאט

אני חוקרת היסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של העולם דובר הערבית בעת המודרנית. את עבודת הדוקטורט שלי כתבתי על היסטוריוגרפיה ותרגום בתקופת הנהדה הערבית, באוניברסיטת חיפה (2017). אני חברת הוועד המארגן של פורום היסטוריוניות במרכז המחקר הפמיניסטי בחיפה. כיום אני חוקרת את עולמם האינטלקטואלי של רופאים בפרובינציות הערביות של האמפריה העות'מאנית במאה ה-19 במסגרת פוסט דוקטורט בפרוייקט ERC של רפואה אזורית במזרח התיכון המודרני, באוניברסיטה העברית.

 

נמרוד בן זאב - רכז מערכת

אני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עוסקת בהיסטוריה של עבודת בניין בארץ במהלך המאה העשרים. אני מתמקד בעבודת בניין כעבודת כפיים, בכאב ובסיכון הכרוכים בתאונות עבודה, בחומרי בניין ובמשמעויות החברתיות והתרבותיות של עבודת בניין, ביחסים בין-קהילתיים ותוך-קהילתיים ושאלות של גזע, ובנקודות ההשקה בין היסטוריה של החושים והגוף לבין כלכלה פוליטית.

 

מערכת הסדנה:

 

אבנר וישניצר, אוניברסיטת תל אביב

 

בסמה פאהום, אוניברסיטת סטנפורד

 

ליאת קוזמא, האוניברסיטה העברית

יאיר ולך

אם אחת מהמבקרות או המבקרים בכותל המערבי היום יוציאו מברשת וצבע ויתחילו לרשום את שמותיהם על אבני הקיר, הם מן הסתם יובלו אחר כבוד למשטרה, והדבר ייחשב חילול הקודש או מעשה של זלזול ופרחחות. אולם עד לפני כ-90 שנה, כתיבת שם עברי הייתה מסורת מכובדת וארוכת ימים של עולי רגל באתרים קדושים יהודיים. צילומים היסטוריים מלמדים אותנו שאבני הכותל היו מלאות בכתובות, ועדויות כתובות מספרות שהעולים הקדישו מחשבה ותשומת לב לאקט הכתיבה, שנעשה מתוך כבוד למקום הקדוש. היום, היינו קוראים לזה גרפיטי. המנהג הזה, שמתועד כבר מימי הבינים, נשכח כליל, ועצם אזכורו מעלה תמיהה, במיוחד כשמדובר בכותל – ״סלע קיומו של העם היהודי״, ואחד מהאתרים המקודשים הנפיצים בעולם. 

סיפורן המוזר והנשכח של כתובות עולי הרגל היהודים בכותל והוצאתן מחוץ לחוק בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הוא חלק מההיסטוריה המודרנית של כתיבה וקריאה במרחב הציבורי במזרח התיכון. ההיסטוריה הזו היא, בראש ובראשונה, היסטוריה של התחדשות: החייאה של שפות, קוראים וקוראות חדשים, חומרי קריאה חדשים, ובאופן כללי התמלאות של המרחב העירוני בכתוב. שלטי רחובות, שילוט מסחרי, פרסומות, כרוזים פוליטיים, עטיפות ממותגות, עיתונים או מידע ממשלתי נעשו חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו מכירים כיום כמרחב העירוני המודרני. כל אלה, כמעט שלא היו קיימים לפני מחצית המאה התשע עשרה בירושלים - בעברית או בערבית. אבל שיעור אוריינות גובר, פיתוח כלכלי, הגירה לעיר, ועליית חשיבותה הפוליטית של ירושלים הביאו לצמיחת העיר מחד, והתמלאותה בטקסט מאידך. החיים העירוניים הפכו במהלך המאה העשרים לתלויים ביכולת קריאה וכתיבה.

רחוב יפו בירושלים בראשית המאה ה-20. דימויים וטקסט נעשו חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו מכירים כיום כמרחב העירוני המודרני American Colony Collection / Library of Congress

אולם לצד הופעתם של טקסטים חדשים, לא פחות חשוב הוא סיפור היעלמותם ומחיקתם של טקסטים ישנים. כתיבה ביד על קירות - בתוך בתים ובמרחב הציבורי - היא אולי המקרה הבולט ביותר. בעוד שבתקופות ומקומות רבים בהיסטוריה, כתיבה על קירות הייתה מנהג שגור ומקובל, בעת החדשה הפכה כתיבה כזו למעשה אסור וחתרני והמונח ״גרפיטי״, שכבר היה מוכר לפני כן, קיבל משמעות שלילית. זה היה גורלן של הכתובות העבריות על הכותל, שמצאו עצמן - בשנות ה-30 של המאה ה-20 - תחת מתקפה רב-חזיתית.

כתיבת שמות על גבי אבני הכותל לא הייתה ייחודית. עולי רגל נוצרים נהגו לחרוט צלבים בכניסה לכנסיית הקבר; עולי רגל יהודים נהגו לרשום את שמם באתרים יהודים קדושים עוד מימי הבינים, אם לא לפני כן, כפי שאנו למדים מעדויות ארכיאולוגיות וטקסטואליות. הנוסע בנימין מטודלה בן המאה השתיים-עשרה מספר שבאתר התפילה היהודי המרכזי בירושלים של אותם ימים, שער הרחמים, ״הבאים שם מיהודה כותבין שמם על הכותל״ וגם בקבר רחל: ״כל היהודים העוברים חותמים שמם על אבני המצבה״. זאב וילנאי, מאבות ז׳אנר ״ידיעת הארץ״ בתקופת המנדט הבריטי, כתב אף הוא כי כתובות בעברית היו מראה נפוץ בקברים מקודשים יהודים, ותועדו במקומות רבים, בהם קבר אהרון בעבר הירדן וקבר יוסף בשכם.

יש לראות את הכתובות הללו במקומן ובהקשרן. עד אמצע המאה התשע עשרה, עברית כמעט שלא הייתה נוכחת במרחב הארצישראלי. מעבר לאותן כתובות באתרים מקודשים, ניתן היה להיתקל בעברית רק בכתובות האבן שבכניסה לבתי כנסיות או על גבי מצבות בבתי הקברות. השפה העברית נתפסה על ידי יהודים כשפת קודש, והשימוש בה באתרים מקודשים נעשה כחלק מהפולחן הדתי. המבקרים ניגשו לאבני הכותל ביראת כבוד, אך לא חששו לחרוט בהן סימנים. הכתיבה באבן הייתה בבחינת מגע ישיר ולא מתנצל עם החומריות של האתר המקודש, הצהרת אמונה שמיקמה את המבקרים כחלק מקהל יהודי-דתי. ודאי שלא היה בכתובות אלה הצהרה על ״בעלות״ לאומית-טריטוריאלית מודרנית.

דוד ילין. הכתובות כהוכחה לזכויותיהם של היהודים בכותל

בירושלים של תחילת המאה העשרים היה כבר המצב שונה למדי. עברית התנוססה על שלטי חנויות, במודעות רחוב ובהודעות שהודבקו במרכז העיר המסחרי (שער יפו), כמו גם בפשקווילים של הקהילות האשכנזיות. במקביל, בהשפעת המשכילים הירושלמים וסצנת העיתונות העברית, השפה עברה חילון וקיבלה גוון לאומי. אותיות עבריות הפכו לחזון נפרץ ברחובות ירושלים, והילת הקדושה שאפפה אותן התפוגגה. השילוט והמודעות הפכו לסוגה דומיננטית בכתיבה עירונית, ושינו את משמעותם ותפקידם של טקסטים כתובים. אלה הצטמצמו עתה להיות מסמנים חיצונים, שטוחים, שניתן להציב ולהסיר בקלות, להבדיל מהטקסטים החרוטים באבן שהחומריות איחדה בהם מהות ומסר.

במציאות החדשה, הנוכחות החד משמעית של הגרפיטי על גבי קירות הפכה לבלתי נסבלת. תיעודו של הכותל בצילומים וגלויות שנמכרו בקהילות יהודיות בכל העולם חשף את הכתובות לקהל גלובלי, מה שבודאי תרם להסתייגות מהמנהג. אין זה מפתיע שסר חנן של הכתובות בכותל. אזכורים שליליים של הכתובות כמנהג לא ראוי ניתן למצוא כבר מסוף המאה התשע-עשרה, למשל בכתיבתו של המשכיל הירושלמי אברהם משה לונץ.   

אולם ההקשר שבו נעלמו הכתובות בכותל היה דרמטי. מאורעות תרפ״ט היו אלה שסתמו עליהן את הגולל. כידוע, המאורעות החלו סביב מחלוקת על מנהגי התפילה בכותל. איסור בריטי על הקמת מחיצה הוביל להפגנה ציונית במקום, שבעקבותיה פרצה האלימות. בעקבות המאורעות מינה חבר הלאומים ועדה מיוחדת לבדיקת הסטטוס-קוו בכותל המערבי. הצד הערבי ביקש למנוע הפיכת המקום למעין בית כנסת פתוח, וחמור מכך - אתר לאומי ציוני בקרבת מסגד אלאקצא.

הרב יצחק אביגדור אורנשטיין ב-1939. יומנו מלמד על אירועים בהם עולי רגל המשיכו לרשום את שמם על הכותל

במהלך דיוני הוועדה עלה נושא הכתובות העבריות שוב ושוב. ממש לפני ביקור הוועדה נמחקו כתובות רבות מהקיר, והנציגים הציונים רמזו שהיה זה ניסיון ערבי להכחיש את זכויות היהודים בכותל. הציונים, ובראשם דוד ילין, הביאו את הכתובות כהוכחה לזכויותיהם של היהודים בכותל. הכתובות הללו, הסביר ילין, נעשו לאורך מאות שנים, לאור היום ובניחותא, כאשר עולי הרגל משתמשים בסולמות, בצבעים ואף באזמל ופטיש. השכנים המוסלמים בשכונת המוגרבים היו עדים למתרחש, ומעולם לא התלוננו על הכתיבה בעברית. אין סימן טוב מכך, טען ילין, שהערבים השלימו עם היות הכותל אתר יהודי.

אולם טיעון זה היה מעין חרב פיפיות, שעלול היה להחליש את הטענה החזקה היהודית על הכותל באותה מידה שיכול היה לחזק אותה: שהרי גרפיטי שכזה כבר היה בהקשר של אותם ימים למעשה של ונדליזם. כיצד ייתכן שיהודים התנהגו כך במקום הקדוש להם מכל, וחרטו ללא היסוס את שמם בתוך האבנים? ואכן, ילין מיהר להסתייג מהכתובות לאחר שהבליט את קיומן: ״אנחנו לפי טעמנו בימינו אלה חושבים, שדבר זה אינו יאה למקום שמקדישים ומעריצים אותו״. 

המלצות ועדת חבר הלאומים בעניין הכותל היו שנויות במחלוקות בנושאים רבים. הועדה אסרה על תקיעה בשופר או הצבת ספסלים במקום, למורת רוח היישוב היהודי. אבל דווקא בנושא הכתובות לא נתגלעה מחלוקת כלל. כל הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו שיש לאסור עליהן.

בנושא הזה אנו מוצאים תמימות דעים בין נציגיו של המופתי חאג׳ אמין אלחוסיני, ההנהלה הציונית, נציגי אגודת ישראל החרדית, ופקידי הרשויות המנדטוריות. המועצה המוסלמית העליונה ראתה בכתובות ניסיון ציוני לתבוע בעלות על הכותל, בדרך להשתלטות על אלאקצא. הציונים סברו שעל הכותל להפוך לאתר לאומי מכובד, ויש לטהר אותו ממנהגים לא ראויים כגון קבצנות וגרפיטי, ונציגי אגודת ישראל הסתייגו ממה שנראה להם כ״חילול הקודש״. שלטונות המנדט מצדם חרדו מפני ״הפרה של הסטטוס-קוו״, למרות שהכתובות לא היו כלל מנהג חדש אלא עתיק יומין.

מנהג הטמנת הפתקים בחריצי אבני הכותל. הגיע עם ההגירה האשכנזית בסוף המאה ה-19 Liran1977

עולי הרגל עצמם לא היו מודעים לשינוי, והמשיכו לנסות לרשום את שמם על הכותל - אולם כעת, להפתעתם, הם נעצרו בידי המשטרה, שהאשימה אותם בונדליזם באתר עתיקות. יומנו של רב הכותל, הרב אורנשטיין, מלמד על כמה אירועים כאלה בשנות ה-30. הרב עצמו לא גילה שום הבנה למנהג הזה. וכמוהו גם הרבנות הראשית, שפרסמה בשנות ה-30 קריאה לציבור הרחב לכבד את הכותל, ולהימנע מחילול הקודש. הרבנות ציינה שלל התנהגויות מגונות, שכללו הגעה באופנועים, הבאת חיות מחמד - וכמובן, כתיבה על גבי אבני הכותל. מסורת בת מאות שנים הפכה להתנהגות מוזרה ובלתי ראויה.

ומה לגבי הפתקים המוכרים לכולנו היטב מחווית הביקור בכותל? מנהג זה, מסתבר, הוא חדש יחסית, והגיע עם ההגירה האשכנזית לירושלים בסוף המאה התשע-עשרה. ה״קוויטלך״ בכותל היו רק אלמנט אחד בהוויית הנייר שאפיינה את הקהילות האשכנזיות בעיר, שכללה פשקווילים, שטרי חוב, ״כסף נייר״ לבתי תמחוי, מברקים ודואר, תעשיית דפוס מפוארת של עיתונים, לוחות שנה וברכות לחגים לנדבנים. היהודים הספרדים בירושלים לא נהגו להניח פתקים בין אבני הכותל. האינטלקטואל הספרדי-ירושלמי יעקב יהושע מספר בבדיחות כיצד ידידיו המוסלמים תהו על המנהג הזה באזניו: האם אחיכם האשכנזים כותבים עצומות לריבון עולמים, כמו שעושים לסולטאן באיסטנבול?

לחוגים המשכילים הירושלמים של ראשית המאה העשרים, גם מנהג הנחת הפתקים נראה לא ראוי, ממש כמו הכתובות: אלה גם אלה היו ״מנהגים טפלים״ כתב אברהם משה לונץ ״שחוטאים חטא גדול לקדושת המקום״. אבל הפתקים לא נעלמו, ואף הפכו לצורת הפולחן המקובלת ביותר בכותל, המוכרת לנו גם מביקורי ידוענים ומנהיגי תבל.

בניגוד לכתובות, הפתקים נחבאים מעין, אינם משאירים סימן, ואילו הכתובות, שהיו מנהג עתיק בהרבה, היו גלויות לעיני כל, ונתפסו כניסיון להותיר חותם אישי בלתי ראוי במרחב ציבורי, במקום קדוש, ובאתר שהפך לשדה קרב בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעידן שבו טקסט הפך כלי לעיצוב המרחב הציבורי וסממן של שליטה, הרשויות והתנועות הלאומיות המתחרות ראו צורך להדק את הפיקוח על כתיבה לא רשמית - ודאי באתר רגיש ושנוי במחלוקת כמו הכותל. במציאות של סכסוך מתפתח, טקסטים בעברית - ובערבית - נתפסו כהצהרות לאומיות, גם אם לא היו כאלה. כתיבה על אבני הכותל, גם אם כוונותיה היו טהורות לחלוטין, לא באה יותר בחשבון.

_______________________

יאיר ולך הוא מרצה ללימודי ישראל וראש המרכז ללימודים יהודים בבית הספר ללימודי אסיה ואפריקה (SOAS) באוניברסיטת לונדון.

בעריכת דותן הלוי

עקבו אחרינו בפייסבוק וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים

הסדנה להיסטוריה חברתית
הסדנה להיסטוריה חברתית

הסדנה להיסטוריה חברתית הוקמה על-ידי היסטוריונים של המזרח התיכון על-מנת לפרק, לחרוט, לשייף ולהרכיב פיסות של עבר יחד עם חלקים של המציאות העכשווית. אנו שואפים להנגיש לציבור הישראלי מחקר עדכני על האזור מתוך כוונה להשתמש בהיסטוריה ככלי של התבוננות והקשבה. המונח 'היסטוריה חברתית' משמש אותנו לא רק לציון הזרם שאליו אנחנו משתייכים בכתיבה האקדמית שלנו; הוא מבטא גם את שאיפתנו להפוך את לימוד ההיסטוריה למעשה חברתי, לפעולה שיש בה בכדי לתרום לדיון ציבורי ביקורתי. בכוונתנו לגשת לסוגיות כבדות משקל מזוויות בלתי שגרתיות ולהראות כיצד אפילו קורותיהם של עצמים תמימים ודמויות אפורות למראה מגלמים ולעתים מעצבים תהליכים פוליטיים וכלכליים רחבים במזרח התיכון. מה בכלל מקור השם 'המזרח התיכון'? כיצד קשורה צורת חיתוך הבקלאווה לטרור של המהפכה הצרפתית? כיצד קשורה המצאת הפלאפל למסע הכיבושים המצרי בסוריה? מתי ומדוע הופיעו במזרח התיכון שעונים וכיצד השפיעה דווקא טכנולוגיה מודרנית זו על יצירת "הזמן הערבי" הנינוח? כמה ברים היו באיסטנבול בסוף המאה ה-18 ומי היו לקוחותיהם? האם להטרדות מיניות יש היסטוריה? מדוע יש הרואים בכתבי הפמיניסט המצרי הראשון גורם לתופעה זו?

 

על מנת לענות על שאלות אלה ורבות אחרות, אנו מציעים סדרה של מאמרים פרי עטם של טובי המומחים, מתוך רצון לעורר עניין ודיון בסוגיות שונות הקשורות במזרח התיכון ההיסטורי ובן-זמננו.

 

במהלך שנת 2017 הרחבנו את היריעה הגאוגרפית של הסדנה ואנו עוסקים עתה גם בחלקים נוספים של העולם.

 

כמה מלים עלינו:

באוקטובר 2018 הרחבנו את מערכת הסדנה בשלוש חברות נוספות כדי לרענן את השורות ולשלב פרספקטיבות היסטוריות חדשות. עתה, בכל תקופה נתונה מכהן צוות עריכה בפועל של ארבע חברות/י מערכת. יתר המערכת מקדמות/ים פרויקטים נוספים של הסדנה שתשמעו עליהם בהקדם.

 

עריכה בפועל

 

און ברק

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. ספרי הבא, שיראה אור בשנה הבאה, עוסק בפחם ובעידן הקיטור במזרח התיכון. זה שלפניו התחקה אחר התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי חקרתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת הומבולדט. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

 

אביב דרעי

אני דוקטורנטית להיסטוריה ולימודי מזרח-תיכון ואסלאם באוניברסיטת ניו-יורק. אני כותבת על היסטוריה חברתית של בנקאות, חוב ואשראי באימפריה העוסמאנית לאורך המאה התשע-עשרה ״הארוכה״ ומתמקדת במשפחות בנקאים בפרובינציה של דמשק/סוריה, שבחלקן הגדול היו יהודיות ונוצריות. תזת המ״א שלי עסקה במזרחן והמפקח הראשון על הוראת הערבית בארץ משנת 1940, ישראל בן-זאב (וולפנזון), ובנסיונותיו להקים ספריה ערבית ביפו על בסיס אוספי ספרים פלסטיניים שבעליהם נאלצו להשאיר מאחור בשנת 1948. פעילה פוליטית בעבר ובהווה בתנועות כמו התחברות-תראבוט, הקשת הדמוקרטית המזרחית ובמאבק הדיור הציבורי.

 

ניקול כיאט

אני חוקרת היסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של העולם דובר הערבית בעת המודרנית. את עבודת הדוקטורט שלי כתבתי על היסטוריוגרפיה ותרגום בתקופת הנהדה הערבית, באוניברסיטת חיפה (2017). אני חברת הוועד המארגן של פורום היסטוריוניות במרכז המחקר הפמיניסטי בחיפה. כיום אני חוקרת את עולמם האינטלקטואלי של רופאים בפרובינציות הערביות של האמפריה העות'מאנית במאה ה-19 במסגרת פוסט דוקטורט בפרוייקט ERC של רפואה אזורית במזרח התיכון המודרני, באוניברסיטה העברית.

 

נמרוד בן זאב - רכז מערכת

אני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עוסקת בהיסטוריה של עבודת בניין בארץ במהלך המאה העשרים. אני מתמקד בעבודת בניין כעבודת כפיים, בכאב ובסיכון הכרוכים בתאונות עבודה, בחומרי בניין ובמשמעויות החברתיות והתרבותיות של עבודת בניין, ביחסים בין-קהילתיים ותוך-קהילתיים ושאלות של גזע, ובנקודות ההשקה בין היסטוריה של החושים והגוף לבין כלכלה פוליטית.

 

מערכת הסדנה:

 

אבנר וישניצר, אוניברסיטת תל אביב

 

בסמה פאהום, אוניברסיטת סטנפורד

 

ליאת קוזמא, האוניברסיטה העברית

לקריאת הכתבה המלאה

כבר מנויים? התחברו