"הנשף": אין מה לחגוג בסרט הזה

"הנשף" של שרון מימון וטל גרניט, ביקש כנראה למתוח ביקורת על הדברים שמעניינים את הנוער בישראל. אלא שיוצריו הלכו לאיבוד בסבך העלילתי והצורני. אפילו סתיו סטרשקו לא מצילה את הסרט

"הנשף" (מימין: נועם לוגסי, נצנת מקונן וסתיו סטרשקו צילום: גיורא ביח

הבלגן חוגג ב"הנשף", סרטם המשותף השני של שרון מימון וטל גרניט. מבחינות מסוימות, הוא מעניין יותר מ"מיתה טובה", סרטם הקודם מ–2014, אך משום שהוא מנסה לעשות יותר, הוא גם כושל יותר.

"מיתה טובה" היה קומדיה שחורה שהתמקדה בסוגיית ההמתה של קשישים המייחלים לשים קץ לסבלם. היתה בסרט קוהרנטיות עלילתית והוא הבליט בתבונה את הממד האמביוולנטי של הסוגיה שבה הוא דן.

לעומתו, "הנשף" מנסה לגעת בנושאים רבים. האמביוולנטיות שמאפיינת אותו אינה נובעת מהליך מחשבתי ויצירתי צלול, אלא מהתנגשותם באופן לא מבוקר של הנושאים והסגנונות הקולנועיים. מימון וגרניט לא מצאו את הדרך הנכונה לשלב בין הרכיבים העלילתיים והסגנוניים של סרטם. אין בו רציפות רגשית ורעיונית, הוא חסר קצב ותחושה של ערפול שולטת בו.

אם בסרטם הראשון של מימון וגרניט הגיבורים היו קשישים, הרי שהפעם אלה תלמידי תיכון. בית הספר הירושלמי שהם לומדים בו הוא מעוז של אפליה מעמדית, גזענות והומופוביה. הוא בראש וראשונה מעוז של שטחיות. מכיוון שהעלילה מציגה בעיקר את סיפורן של התלמידות בבית הספר (לנערים כמעט אין תפקיד, מלבד היותם סמן למידת הצלחתן של הבנות לשמש מושאי חיזור לנחשקים שבהם), שטחיות זו ממוקדת בנשיות הצעירה.

כדי להבליט שטחיות גורפת זו אין בסרט אפילו שיעור אחד המתקיים בבית הספר. נדמה שרק המסדרונות של בית הספר והחצר שלו קיימים בו והם במוקד הפעילות החברתית.

כמו באמריקה

הנערות נמדדות ומודדות את עצמן ביחס לגודלו של החזה שלהן. חלקן מתהדרות בכך שהן כבר עברו ניתוחים פלסטיים כדי להגדיל את השדיים ולתקן פגמים נוספים בחזותן. עניין גודלו של החזה נעשה קריטי, כי האירוע החשוב ביותר בחיי הנערות מתקרב. זהו נשף הסיום של בית הספר התיכון. הנערות מקוות שבזכות החזה שלהן יוזמנו בידי הנערים המוצלחים לאירוע המתנהל כחיקוי לנשפים שכאלה באמריקה.

אסי לוי ב"הנשף" צילום: גיורא ביח

החלק הפותח את הסרט יוצר תחושה שמימון וגרניט ביקשו להציג מבט ביקורתי וסאטירי על המציאות המתוארת בו. כוונה זו מעוררת תהייה המלווה את הצפייה בסרט — כיצד הוא מבקש להתייחס לשתיים משלוש הגיבורות המרכזיות שלו. השתיים הן קשת (נועם לוגסי) וטיגיסט (נצנת מקונן) שאינן מקובלות בשל מוצאן — טיגיסט היא ממוצא אתיופי ונחשפת ליחס גזעני מצד הבנות המנהיגות חברתית במעמדן או חזותן. בתחילת הסרט עדים הצופים לסגנון הדיבור בין שתי החברות, שמערב עברית באנגלית, והוא חיקוי מלאכותי ואף מגוחך לאופן שבו מתבגרים אמריקאים מדברים בסרטי נעורים. לאורך הסרט לא ברור אם להתייחס לקשת ולטיגסיט כנערות אינטליגנטיות שנפלו קורבן להשתלטותו של העיסוק בדימוי הגוף על ההוויה הנשית, או כדמויות המציגות את צדה הנלעג והפאתטי של התופעה הזאת. חמורה אף יותר התחושה שמימון וגרניט בעצמם אינם יודעים כיצד להתייחס אליהן. לכן קשת וטיגיסט אינן מעוצבות כדמויות בעלות נפח.

המקרה של הגיבורה השלישית שונה. בתחילת הסרט מתחברות קשת וטיגיסט לעדן (סתיו סטרשקו), שבאה לבית הספר בסמוך לסוף שנת הלימודים. עדן אינה מספרת לחברותיה ושאר התלמידים בבית הספר שהיא טרנסג'נדרית משום שהיתה קורבן לבריונות בשל כך. אביה (מיכה סלקטר), שתומך בתהליך שהיא עוברת, מתנגד לכך שבתו תעבור את הניתוחים שהיא חושקת בהם ובראשם הניתוח שיעצב לה שדיים. עם זאת הוא מעתיק למענה את מקום מגוריהם. מאחר שנשף הסיום מתקרב והן נואשות כי שום נער לא הזמין אותן אליו, קשת וטיגיסט הוגות פתרון למצוקתן שמקורו במידע שדלו מהאינטרנט.

השורות הבאות אינן ספוילר, כי גם הקדימון של הסרט וגם סרטון ה"מייקינג אוף" שלו חושפים מהו פתרון זה. כדי לממן את הניתוחים שהן שואפות להן הן ייסעו לקייב, ושם כל אחת מהן תתרום כליה. בתמורה, בזמן שהניתוח מתבצע, הן יעברו במקביל את הניתוח שהן מייחלות לו. את מבצע ההתרמה של הכליה בעבור שיפור קוסמטי מארגנת קרן (אסי לוי), היודעת בדיוק כיצד לפתות את הנערות להיענות לסחר בכליותיהן. תנודותיה בין נעימות לכאורה לדיכוי קשוח הופכות אותה לאחת הדמויות הנשיות המרושעות ביותר שנראו אי פעם בסרט ישראלי. עדן מהססת תחילה אם להצטרף לקשת וטיגיסט במסען לקייב. לבסוף היא יוצאת אליו, בלי לספר על כך לאביה.

אין ספק שמימון וגרניט היו מודעים להיבט המופרך לחלוטין של מהלך עלילתי זה, המציב את הסרט מעל למציאות המתוארת בו, משנה פעמים אחדות את הנימה שבה העלילה מוצגת ואף מוהל את קומדיית הנעורים הניצבת במרכז "הנשף" ברכיבים של אגדת אימים. מטרתו של מהלך עלילתי מופרך במופגן זה הוא לעבות את הממד הסאטירי והביקורתי של הסרט. אבל השילוב בין היסודות הז'אנריים השונים והמהלכים הסגנוניים אינו עובד. בעצם, שום דבר בסרט אינו עובד. הוא נראה כתאונת רכבות המתרחשת מול עינינו.

ללא אמירה חברתית

אחת המכשלות העיקריות של הסרט נעוצה בדמותה של עדן. הסרט יוצר הקבלה בין דמויותיהן של קשת וטיגיסט לזו של עדן, כאילו שאיפתן של נערות להגדיל את החזה או לשפץ את אפן זהה להליך של שינוי מגדרי, שאין כמעט תובעני וקשה ממנו. בעקבות זאת העובדה המובלטת בעיסוק ב"הנשף" שזהו הסרט הישראלי הראשון שטרנסג'נדרית ניצבת במרכזו והיא אף מגולמת בידי טרנסג'נדרית, אינה מעוררת רגש או מציגה אמירה אנושית, חברתית ותרבותית.

לסתיו סטרשקו, המגלמת את עדן, יש נוכחות ניכרת, אבל זו עדיין בעיקרה נוכחות של דוגמנית ולא של שחקנית. לא הרבה קורה על פניה היפות. מבע פניה נע בין עגמומיות לחיוכים מזדמנים ואופן דיבורה נוטה לנימה מונוטונית אחידה. מגבלה זו איפיינה בראשית דרכן דוגמניות מצליחות רבות שניסו את כוחן במשחק בקולנוע. השאלה אם יש לסטרשקו יכולת להתגבר על מגבלה זו נותרת פתוחה בסרט. שתי חברותיה עושות עבודה מיומנת יותר, אך הדמויות שהן מגלמות מעוצבות באופן כה קלוש, שיכולתן נדחקת לשולי הסרט. אסי לוי נראית כמי שנהנית לגלם את דמותה של מפלצת.

ב"הנשף" ניסו מימון וגרניט לעשות משהו שהיה יכול להתחבר בצורה מסקרנת ומאתגרת לסרטים קודמים שעסקו בנעורים עכשוויים בישראל. אבל הם הלכו לאיבוד בסבך העלילתי והצורני. לפיכך, אין מה לחגוג.

זמני הקרנה

"הנשף". תסריט ובימוי: שרון מימון, טל גרניט; צילום: גיורא ביח; מוזיקה: עברי לידר; שחקנים: סתיו סטרשקו, נצנת מקונן, נועם לוגסי, אסי לוי, מיכה סלקטר, אדם טריפון רשף, ניב סולטן