להקת "?WHY" בפסטיבל מטאור. עבור רבים, הם ההד־ליינרים האמיתיים של הפסטיבלאריאל עפרון

חרם על ישראל? להקת "?WHY" לא מבינה למה

"?WHY" האמריקאית סימלה עבור רבים את שיאו של פסטיבל מטאור, שהתקיים בסוף השבוע. סולן הלהקה, יוני וולף, בן למשפחה יהודית־משיחית, הסביר מדוע הוא מבין את מניעי ה־BDS, אך גם למה בעיניו חובה לבקר בישראל לפני שמביעים עליה דעה

יום שישי, 19:00

חברי להקת "?WHY" יושבים מסביב לשולחן במתחם האמנים הבינלאומיים של פסטיבל מטאור. בניגוד למתחם הישראלי — על פי הדיווחים — כאן הארוחה מוגשת חמה. הלהקה מסינסנטי, אוהיו, נחתה ב–10:30 בישראל ומיד עלתה לצפון. אחרי מנוחה קצרה במלון סמוך לאגמון החולה, הם עלו על הוואן והגיעו לחוות את השטח.

הם בקושי מספיקים לספר שהטיסה עברה בסדר ושהג׳ט־לג לא נורא, וכבר מגיע למקום המפיק ערן אריאלי, הלא הוא נרנג׳ה, האיש שמאחורי מטאור וחבר של "?WHY" מאז שהביא אותם ארצה לראשונה ב–2008. "זה מדהים מה שעשית", מחמיא לו הסולן וכותב השירים, יוני וולף. אריאלי משיב כי "אם אני תובע אנשים ולא תובעים אותי, אז הכל בסדר". וולף מתעניין, ואריאלי מספר שההפקה תתבע כנראה רק את לנה דל ריי, שביטלה את השתתפותה וגרמה לגל נטישות. "לנה עשתה לנו טריק, ובלענו את הפיתיון", הוא אומר. "היא זו שפנתה לפסטיבל וביקשה להצטרף".

הסולן וכותב השירים, יוני וולף אריאל עפרון

לצד ארבעת החברים בלהקה — יוני אברהם וולף, אחיו המתופף ג'וזיה, חברם מהתיכון דאג מקדיארמיד, וחברו של ג׳וזיה מהקולג׳, מאט מלדון — יושבים המנהל שלהם, ברנט, ובחור בשם אדם שגדל עם האחים וולף בסינסנטי ועלה לישראל בגיל 13. משפחת וולף היא יהודית־משיחית. "אמא שלי מדברת עברית באופן שוטף ואבא שלי גם מדבר קצת, אבל אף פעם לא דיברו איתנו עברית בבית", אומר יוני. "אני יודע קצת מלים ולזהות חלק מהאותיות, אבל זהו". כיום הוא מגדיר את עצמו חילוני.

הלהקה החלה את דרכה ב–2004, אך וולף פועל תחת הכינוי "?WHY" מ–1997. שנתיים לאחר מכן היה אחד משלושת מקימי הרכב ההיפ־הופ הניסיוני "Clouddead" ועם פירוקו ב–2004 איחד כוחות עם אחיו ומקדיארמיד, והקים את להקת האינדי־רוק, ששמה ככינויו. הראפ הייחודי של וולף נותר נוכח בחלק מאלבומיה, ובהם האלבום המצליח ביותר שלה, "Alopecia" מ–2008, שהלהקה הגיעה למטאור כחלק מסיבוב ההופעות לציון עשור ליציאתו. זהו הביקור הרביעי של "?WHY" בישראל, והחמישי של יוני.

במובן מסוים, "?WHY" זו להקה שהיא גם החברה הכי טובה של המעריצים שלה — מתקשרת איתם, פוגשת אותם ברחבי העולם, כותבת על חלקם שירים ומציעה להם לעצב עטיפות אלבומים. גם הכתבה הזו היא תולדה של שיחה באינסטגרם בין מעריץ (אהם) שרק רצה לדעת מתי הלהקה האהובה עליו תבוא לארץ, לבין הסולן. "בזכות המדיה החברתית, יותר ויותר אנשים יכולים לתקשר עם האמן שהם אוהבים", אומר יוני. "אני מרגיש קשר מיוחד עם האנשים שמקשיבים למוזיקה שלי. אם הם אוהבים את מה שיש לי להגיד, בטח יש לי איזשהו חיבור איתם. זה לא שיש לי קשר רגשי עמוק עם כל אדם שמקשיב, אבל אני מנסה להיות חברי. אלה גם שירים די אישיים, אז כל מי שמבין אותם — אני מרגיש שאנחנו דומים באיזשהו אופן".

אחרי שיחה קצרה, הלהקה — בהובלתם של מקדיארמיד וג׳וזיה — יוצאת להסתובב בין הבמות. וולף שואל אם זה יהיה בסדר להגיד משהו לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני על הבמה, או שאנשים יקבלו את זה לא טוב. אני משיב שבפסטיבל הזה, כנראה ההיפך הוא הנכון. זה מרגיע אותו. כשהלהקה מגיעה ל"במת מאדים" בזמן ההופעה של "המסך הלבן", הם שמחים לגלות שלשיר שהם שומעים קוראים ״סקס, סמים ופלסטין״.

המתופף ג'וזיה וולף אריאל עפרון

במהלך הערב מנסה וולף לקבוע עם המוזיקאית הישראלית רותם אור, המוכרת יותר כ"טוטמו". הוא מספר ששמע אותה באינטרנט ורוצה להכניס אותה לפודקאסט שלו, "The Wandering Wolf". בסוף, דרך האינסטגרם, הם מצליחים להיפגש ליד במת נוגה, ומחליפים חיבוק חם. "רציתי רק להכיר אותך כדי לחבר שם לפנים ופנים לשם", אומר וולף, וחורק מעט שיניים כדי ללמוד איך להגות רותם. בסוף שיחה ידידותית הם קובעים לערוך את הריאיון לפודקאסט בשבת, במלון.

בדרך חזרה למתחם האמנים, משתף וולף במחשבות שלו על היחסים עם הקהל המקומי. "הקשר עם הקהל בישראלי הוא מיוחד. אני יהודי, ואני חושב שזו מוזיקה יהודית באיזושהי דרך. המוזיקה חקרנית, וגם שואלת שאלה, ואני חושב שזה דבר יהודי מאוד בפני עצמו". הוא גם חושב שההומור העצמי והקודר שנוכח בהרבה שירים של הלהקה הוא יהודי מאוד.

חזרה במתחם, כל חברי הלהקה מדברים על קרסוליים נפוחים מטיסות וגרביים צמודים מדי, על איך שאנשים שקוראים מחשבות מטריפים את יוני יותר ממכופפי כפיות, על מה לא. רגע לפני שהם חוזרים לוואן שייקח אותם למלון, אדם, החבר הישראלי, מסתכל על ג׳וזיה ויוני ואומר: "אתם הולכים ונהיים דומים יותר להורים שלכם".

שבת, 8:00

בשעה 8:15 ארבעת החברים על הבמה לסאונד צ'ק, אך שבגלל בעיות טכניות הכל מתעכב. האיחור גורם לעיכוב של שעה גם בהופעה הראשונה ב"במת נפטון", ש"?WHY" עוד יסבלו ממנו בהמשך. בינתיים הם חוזרים למלון.

שבת, 14:00

בצהרי היום, במתחם האמנים, מתחילים חברי הלהקה לתהות כמה כסף דרשה לנה דל ריי, וכמה מקבל קמאזי וושינגטון, שמופיע באותה העת ב"במת נוגה". לא עובר זמן רב, וברנט המנהל כבר קורא להם ללכת לבמה שלהם — אחרי הכל, ההופעה אמורה להתחיל ב–14:00.

יוני וולף (משמאל) ודאג מקדיארמיד באוהל האמנים בפסטיבל מטאור איתמר קציר

בשעה הנקובה, במקום למצוא את "?WHY" על הבמה, ניצב עליה שי בן צור, והוא עדיין לא התחיל לנגן. בחדר האמנים, שבאוהל שמחוץ לו הודבק נייר A4 עם שם הלהקה, שואל מקדיארמיד בצחוק אם "אהבת את הסט שלנו?" גם הם כבר מבינים שהעיכוב ניכר, ומודאגים מהאפשרות שהקהל לא יישאר בסביבה.

גם באוהל הממוזג חם, חם מאוד. דאג נשען על הספה עם מגבת מתחת לחולצה, ומניפה קטנה עוברת בין יושבי החדר. וולף מספר כי הוא לא ממש איש של הופעות חיות ולכן לא הסתובב הרבה בפסטיבל. הוא מעדיף לנוח, ובדרך כלל המוזיקה רועשת לו מדי. בינתיים מקדיארמיד תופס תנומה קלה. לבסוף מגיעים חברי הלהקה הנותרים והקלנועית של ההפקה מקפיצה אותם לבמה.

שבת, 15:30

ההופעה מתחילה, ומתברר שהאנשים לא ברחו. עבור לא מעט מהם, בהם כותב שורות אלה ואחיו הנרגש, "?WHY" הם ההד־ליינרים האמיתיים של הפסטיבל. הלהקה מנגנת את "Alopecia" מההתחלה ועד הסוף. הקהל מכיר את כל המעברים בין השירים, וצועק את המלים יחד עם וולף בטירוף שלא נראה כמותו באף הופעה של אמן בינלאומי אחר בפסטיבל.

אחרי שלושה שירים, וולף עוצר. "אני רוצה להקדיש את ההופעה הזו לפליטים מהכפר אל־חמרה ושאר הכפרים באזור, שפונו מפה ב–1948", הוא אומר. מאוחר יותר יסביר כי דוד שלו, מומחה למדעי המדינה ולמזרח התיכון, בדק עבורו מה קרה באזור במלחמת העצמאות. אחרי עוד כמה שירים, יגיד על הבמה כי לא רצה להחרים את הפסטיבל, אבל שזה לא אומר שהוא מסכים עם הפעולות של הממשלה. הקהל מריע בקולי קולות. "יופי, אז אתם איתי. אתם האנשים שלי, ובשביל זה באנו. טוב להיות פה", הוא אומר. מלבד ההצהרה הכתובה של לטישיה סדייר יום קודם לכן ("יש אנשים בארץ הזאת שנאבקים בתוקפנות של ממשלתם. עלינו לבנות תנועת המונים כדי להביא לשינוי ולשלום"), זו כנראה ההצהרה הפוליטית ביותר בפסטיבל.

עם סופו של השיר האחרון באלבום, גם ההופעה נגמרת. לכאורה. וולף אמנם הצהיר יום קודם לכן כי לא יהיה הדרן, אבל הקהל מתעקש, וגם כך מדובר בהופעה אחרונה בפסטיבל. הלהקה חוזרת לבמה ומבצעת שיר אפילו ישן יותר, זה שפותח את אלבומה "Elephant Eyelash" מ–2005. בערך כשוולף שר על לונדון, בה "הגשם יורד ביולי המאוחר", השילוב של שמש ספטמבר הקופחת והממטרות מעל הראשים בקהל יוצר קשת ליד הבמה.

שבת, 18:00

טוטמו תומר אפלבאום

חזרה במלון. וולף מראיין את טוטמו לפודקאסט שלו, ובינתיים מקדיארמיד, ג׳וזיה ומלדון בודקים את אזור הבריכה. "הקהל פה חם, חם מאוד", אומר מקדיארמיד, "אני זוכר את זה גם מכל ההופעות ב'בארבי'. עם פסטיבלים זה מוזר — יש יותר ריחוק כי זה בחוץ, וגם יש חציצה בין הבמה לקהל. זה תמיד נחמד לראות שכולם שרים, זה היה הכי מפתיע בפעם הראשונה שהיינו פה".

ב–20:00 מסיים יוני להקליט את הפודקאסט, ומתפנה לשיחה אחת אחרונה. אני שואל אותו איך היתה ההופעה. "היה טוב, היה בסדר", הוא אומר, "לפעמים הרגשתי שזה היה קצת קשה. לא יכולתי לשמוע טוב על הבמה, וזו גם רק ההופעה השנייה של מסע ההופעות הנוכחי, אז הכל עדיין קצת רעוע. אני לא יודע אם ראו את זה בחוץ או לא, אבל הרגשנו את זה".

וולף הסביר מדוע בחר להתייחס לסכסוך, למרות ההתלבטות: "אני מבין על מה החרם, אבל הרגשתי שזו הדרך הלא נכונה להתמודד עם הדברים. איך אפשר לנהל דיאלוג בלי לנכוח במקום? בשבילי זה הרגיש לא נכון, אבל אם אני הולך להופיע פה, אז לפחות אבהיר איפה אני עומד. שמחתי לבוא, כי כמו שאמרתי על הבמה — אני מרגיש שאני מתחבר לאנשים כאן".

רגע לפני שמקפלים את הציוד, וולף מספר כי הלהקה כבר קבעה עוד מסע הופעות בארה"ב במאי, ושעד אז כנראה יהיה אלבום חדש. הוא אף מוסיף שלא סיפר את זה אף פעם, אבל את האלבום הבא הוא כותב בקצב קבוע של חמש דקות מוזיקה בחודש. שלושה חלקים אחריו, ועוד שלושה לפניו. תוך שלושה־ארבעה חודשים, יהיה אלבום מוכן.