לנה דל ריי? לורד? המטרה הבאה של ה-BDS היא חיי הלילה ותרבות המועדונים בישראל

גל הביטולים שספג פסטיבל המוזיקה "מטאור" מלמד שאחרי שנים שבהן סצינת חיי הלילה בישראל היתה נוה מדבר רחוק מחרמות תרבותיים, ייתכן שגם הקלאברים יאלצו להתמודד עם הפוליטיקה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. האם ה־BDS עלול להפוך לתו התקן החדש בתרבות המועדונים?

הפגנות פרו־פלסטיניות בהופעה של "רדיוהד" בגלזגו, יולי, 2017 Roberto Ricciuti / WireImage / G

לנה דל ריי היתה צריכה לדעת טוב יותר. ואם לא היא, לפחות המנהלים, היחצנים והסוכנים שלה. בתור האמנית בעלת הפרופיל הכי גבוה שהיתה אמורה להשתתף בפסטיבל מטאור, שייערך בסוף השבוע הנוכחי בקיבוץ להבות הבשן בצפון הארץ, היה ברור למדי שאליה יפנו ארגוני החרם התרבותי אש צולבת במטרה למנוע את הופעתה בישראל; בדיוק אותה אש עם השלכות מדיניות־מוסריות־כלכליות שהופנתה ללורד, לורן היל או טיילר דה קריאייטור: מוזיקאים שהכריזו על הופעה מתוכננת בישראל וחזרו בהם בשל לחץ פוליטי.

אלא שלנה דל ריי היא לא הסיפור. את הביטול שלה, שכלל פליק־פלאק וירטואוזי קדימה ואחורה בעמדותיה, יכולנו לצפות מראש. היינו בהופעה הזאת, למרבה הצער, יותר מפעם אחת ובנסיבות שונות. מי שתפסו אותנו לא מוכנים בגיבוש אג'נדה הנוגעת לסכסוך הישראלי־פלסטיני הם דווקא די־ג'ייז דוגמת שאנטי סלסט, וולווקס, די־ג'יי סיינפלד, די־ג'יי פייטון וליאון ויינהול, שביטלו גם הם את השתתפותם בפסטיבל מטאור.

מדוע זה לא צפוי? משום שחיי הלילה וסצינת הקלאבינג בישראל – ובמיוחד בתל אביב – נהנו מהיותם נוה מדבר בכל הנוגע לחרמות תרבותיים. אקס־טריטוריה הדוניסטית, שבה לפוליטיקה אין מקום ואין צורך. צונאמי הביטולים הנוכחי של אמנים אלקטרוניים, אף שהוא עלול להישמע זניח לאוזן הבלתי מקורחנת, עלול לסמן מגמה שהשפעתה תחרוג בהרבה מפסטיבל מטאור. בתסריט האופטימי מדובר באירוע חד פעמי, שבשל העובדה שמשך תשומת לב, כיוון את הזרקור גם למוזיקאים אנונימיים יחסית. בתסריט הפסימי, זו סופה של תקופה שבה סצינת הקלאבינג הצליחה להחריג את עצמה.

יכול להיות שהתסריט הפסימי הוא גם הסביר ביותר. מה שמחזק את הסברה הזאת הוא הביטולים של די־ג'ייז שכבר תיקלטו בתל אביב בשנים האחרונות – גם וולווקס, גם שאנטי סלסט וגם ליאון ויינהול החתימו דרכונים בנתב"ג כשהמצב לא היה שונה מאוד: בנימין נתניהו היה ראש הממשלה, הנוכחות הצבאית בקרב אוכלוסייה אזרחית היתה קיימת, וכך גם חילופי ארטילריה ספורדיים בין הצדדים. יתרה מזאת, שניים מהדי־ג'ייז שמובילים את המאבק למודעות פוליטית בנוגע למזרח התיכון בקרב חיי הלילה, דה בלאק מדונה ואנתוני נייפלס – רוג'ר ווטרס עם בקבוק של אמ־די־אמ־איי – היו פה, נהנו, הוקירו והבטיחו שיחזרו, עד שגילו שיש דבר כזה כיבוש. אז מה בכל זאת השתנה מאז 2015? ראשית, הוראות הפתיחה באש בעקבות ההתפתחויות האחרונות בעזה ובגדר, והירי על אזרחים. המקרים האלה, שהתרבו בשלושת החודשים האחרונים, לא בדיוק מצטלמים טוב. שנית, חוק הלאום והאפליה שמגיעה איתו עשו את שלהם, והדיווחים עליהם ועל השלכותיהם על צביונה האזרחי של המדינה הגיעו אל מעבר לים. שלישית, המעצרים והעיכובים של פעילי שמאל בכניסה לישראל לא נותרו אף הם בחלל ריק. ורביעית, והסיבה החשובה ביותר – נשיאותו של דונלד טראמפ וחיבוקו הבלתי מסויג את נתניהו, כולל, איך לא, פתיחת השגרירות האמריקאית מעוררת הסערה בירושלים. כמו במקרה של נטלי פורטמן וסירובה לקבל פרס מטעם המדינה, הקרבה בין ממשל טראמפ לממשל נתניהו – בחסות התומכים האוונגליסטים – הפכה את ישראל למדינה נון גראטה בקרב הקהילה הליברלית, שהוליווד היא קוטב אחד שלה וחיי הלילה הם קוטב אחר. לא לחינם הדי־ג'ייז שמבטלים הם אמריקאים או בריטים, מהצד השמאלי של המפה כמובן – כלומר דמוקרטים או לייבוריסטים תומכי קורבין, כאלה שבעיניהם שיתוף פעולה עם ישראל משמעו שיתוף פעולה עם טראמפ ועם הממשל השמרני בממלכה המאוחדת.

לנה דל רייKrista Schlueter / NYT

שונה מהן היא הדי־ג'יי הטראנסית השחורה משיקגו האני דיז'ון, שבתגובה למחאות על הופעתה בפסטיבל צייצה: "לפני שאתם ממהרים להחרים, בואו נראה אתכם מוחים על הרג נשים טראנסיות שחורות באמריקה". האני דיז'ון מצביעה על נקודה חשובה – פשוט וקל יותר להיות מצפוני, מוסרי ותומך זכויות אדם מול שוק קטן בעל פוטנציאל כלכלי מוגבל כמו ישראל, מאשר להחרים את רוסיה הענקית והחזקה על רדיפת הומואים, את ארצות הברית של טראמפ, או את מדינות המפרץ העשירות, שמשלמות מחירים מופקעים לדי־ג'ייז מערביים, על מיעוט זכויות הנשים. מקסימום רווח של הון סימבולי, מינימום סיכון.

מעבר לסוגיה הערכית, ברמה התדמיתית שיתוף פעולה עלול להיות צעד מחסל קריירה, בדיוק כמו שהצהרה על החרמת ישראל היא היום בון טון תדמיתי. זה בדיוק מה שקרה לדי־ג'יי הסקוטי הפופולרי ג'קמאסטר, שיצר סערה אינטרנטית סביב סירובו לכאורה לתקלט במועדון הבלוק בתל אביב. הנ״ל העלה תמונה של דגל הלאום הפלסטיני עם כיתוב שטען: ״לפעמים צריך לנצל את הבמה על מנת לעמוד ליד מי שצריך״. שלל התגובות שזרמו לאחר הפרסום כללו גם כאלה שדיברו על החרמה של תל אביב בכלל ושל מועדון הבלוק בפרט. ירון טראקס, הבעלים והכוח המניע מאחורי מועדון הבלוק, הנחשב לא רק המועדון הגדול והמשפיע בעיר אלא מותג בעל שם עולמי, לא שתק בתורו ופירסם – בעברית, מחשבון הפייסבוק הפרטי שלו – פוסט שחשף איך כמה שבועות לפני פרסום הפוסט של ג'קמאסטר הסוכן שלו עוד ניסה לסגור לו תקלוט במועדון. ״לא שעתי היפה ביותר״, מודה טראקס, ״אבל קריאה להחרמה של המועדון שלי, בזמן שאותו אמן מנסה לנגן בו, היתה מבחינתי חציית גבולות. רק לאחר מעשה, ובעיקר כשראיתי איך הפוסט שלי גורר עשרות תגובות פוגעניות, מתלהמות וגזעניות מישראלים שנעלבו מהאקט של ג'קמאסטר, ומייצר שיח אלים שאני מתנגד לו, הבנתי כמה משמעותי זה היה. למחרת היה חשוב לי לקרוא לסדר קודם כל את עצמי, ואחר כך גם את אלו שבחרו להגיב כפי שהגיבו״.

כך, למחרת, כתב טראקס טקסט נוסף, מנוסח ומנומק להפליא: ״תמיד חשבתי שאנשים שלוקחים סיכון ומשתמשים בבמה שניתנה להם כדי להעביר מסר שהם מאמינים בו, בעיקר אם הוא לא פופולרי, ראויים להערכה ולא להפחדה או השתקה״. שלא במפתיע, התגובות לפוסט המפויס היו רובן ככולן חיוביות.

לא רק רוג'ר ווטרס, גם קנדריק למאר

בזמן שטראקס ואחרים בחיי הלילה עוד נסערים מכל גילוי חרם, אמרגנים של הופעות מיינסטרימיות יותר כבר מורגלים בנוהל, שלא לומר מיואשים. BDS גרסת המועדונים היא אחרי הכל החוליה האחרונה בשרשרת שהתחילה עם המוזיקאים רוג'ר ווטרס ובריאן אינו ובמאי הקולנוע קן לואץ', שרואים בחרם תרבותי ואקדמי על ישראל דרך לא אלימה למקד את השיח בכיבוש הישראלי ולהביא לסיומו, בדומה לחרם האפקטיבי על דרום אפריקה בזמנו;

לא כולם נענו לקריאותיהם של ווטרס ואינו, שמעבר לחשיבותם כמוזיקאים, קיבלו עם השנים סטטוס של מצפונים חברתיים. לצד המחרימים שנקראו לדגל ונענו בחיוב, היו גם אמנים בכירים בקליבר של ליידי גאגא, ג׳סטין טימברלייק וה"רולינג סטונס" שדחו בנימוס את הלחץ והגיעו לכאן במסגרת סיבובי ההופעות העולמיים שלהם. שני השמות שהיו הכי ווקאליים ביחס לבחירתם להופיע בארץ הם להקת ״רדיוהד״ והמוזיקאי ניק קייב.

קייב הביע את דעתו על הדרישה להחרים את ישראל במסיבת עיתונאים שנערכה ערב הופעתו. הוא טען כי ״נקיטת העמדה (שלו) קמה נגד אלו המבקשים לצנזר או להשקיט מוזיקאים״. תום יורק, סולן ״רדיוהד״, לקח את אותו מסר צעד קדימה והצהיר כי ״הופעה במדינה אינה משולה לתמיכה בממשלה שלה. אנחנו לא עומדים מאחורי המעשים וההחלטות של ממשלת נתניהו באותה מידה שאנחנו לא תומכים במעשים או בהחלטות של ממשל טראמפ, אבל עדיין מופיעים בארה״ב. מוזיקה, אמנות ואקדמיה נוצרו על מנת לגשר מעל גבולות, ולא לחזק אותם״.

בהצהרה של יורק יש הרבה מהאמת, אלא שבין שהמוזיקאים אוהבים זאת או לא, הופעות בישראל נוטות לקבל גם ממד פוליטי, מה שלא נוטה לקרות במדינות שבהן אין סכסוך דמים מתמשך, וכל התבטאות הופכת מיד לתקרית בינלאומית פוטנציאלית. כך למשל, לאחר ההצהרה של "רדיוהד" מיהר גלעד ארדן ״להצדיע״ ללהקה, ולאחר מסיבת העיתונאים של קייב הזדרז דובר משרד החוץ עמנואל נחשון לצייץ ״בראבו לניק קייב!״.

אלא שעם הזמן הלחץ השפיע והתרחב והגיע לא רק לאמני ליגת העל, אלא גם לשכבה שמתחת – השמנת של האלטרנטיבה ברוק ובפופ העולמי. הרכבים ״מצפוניים״ כמו ״דה נייף״, ״גריזלי בר״, ״ארקייד פייר״ או ״דירהאנטר״ בחרו להדיר את רגליהם מישראל בעידודו של תרסטון מור, סולן "סוניק יות", שאמנם הופיע בעבר עם להקתו בתל אביב, אך ב־23 השנים שחלפו מאז הפך לתומך אדוק של תנועת החרם – עד לרמת ההצהרה שזה לא בסדר לאכול חומוס משום שהוא תוצר של הכיבוש.

ברובד הבא של סרבני נתב"ג נמצאים הכוכבים הגדולים – והקטנים – של ההיפ הופ. מלבד טיילר שהוזכר, ופיוצ'ר וליל' יאכטי שביטלו הופעות מתוכננות, נמצאים בקטגוריה הזאת גם גיבורי הז׳אנר כמו קנדריק לאמר, צ׳אנס דה ראפר או וינס סטייפלס ששללו מראש הזמנות להופיע בישראל. לא מן הנמנע כי לקשר של BDS עם "בלאק לייף מאטרס״ (BLM), התנועה החברתית הבולטת בארה״ב במלחמה נגד חוסר השוויון והגזענות כלפי אזרחים אפרו־אמריקאים, יש משקל והשפעה בדבר. כבר ב-2016 פירסמו ה-BLM הודעת תמיכה רשמית ב-BDS והכריזו על ישראל כ״מדינת אפרטהייד״. ואם מביאים בחשבון את השייכות הטבעית של מוזיקאים אפרו־אמריקאים – ודאי של הדעתנים מביניהם – למאבק של BLM, התמונה שמתקבלת הרבה יותר הגיונית.

מה שמביא אותנו למוזיקה האלקטרונית, וההתרחשות המלווה אותה – תרבות המועדונים. כאן, יותר מהכל, יש לנו עסק עם ספירה המתאפיינת בתמורות מוזיקליות ושינויים המתרחשים תוך כדי תנועה. מבחינה מספרית תרבות הקלאב קטנה יותר מהמאסות של לורד או לנה דל ריי, המידע שזורם בצינורות התקשורת המקובלים שלה – בין שבאתרים המובילים בענף כמו ״רזידנט אדוויזור״, פורומים מקוונים, קבוצות פייסבוק או דיוני טוויטר סוערים, ובין שבשטח – עושה זאת במהירות גבוהה יותר. תרבות הקלאב גם רגישה יותר לשינויים, ערנית בהרבה לרעיונות ופיתוחים טכנולוגיים, ובהיסטוריה שלה תמצאו מאבקים של קבוצות שוליים מדוכאות בחברה. שחורים, היספאנים והומוסקסואלים הם המגזרים הראשונים שאימצו את דרך החיים של ״הלילה״, עוד במועדונים ובמסיבות המחתרת של ניו יורק בשנות ה-70, ומשם היא שוגרה לשאר העולם. בהתאמה, הם אלו שפיתחו את סגנון החיים הזה והפכו אותו לתרבות הפופולרית שהוא היום. מכאן גם הזיקה לתנועות כמו BDS.

מסיבה במלון של בנקסי

ואכן, המגמה הנוכחית של החרם חילחלה לחיי הלילה ותרבות הקלאב וכבר אפשר לראות עליית מדרגה ברמת השיח, כמו גם במודעות לפעילות החרם. אמנם, די־ג׳ייז שבחרו באופן מודע – ומוצהר – שלא להגיע לנגן בתל אביב (או ישראל) היו גם קודם. כמה מבכירי תעשיית הדאנס, לרבות הדי־ג׳יי הצ׳יליאני־גרמני ואחד הכוכבים הגדולים בעולם ריקרדו וילאלובוס, או הדי־ג׳ייז והמפיקים הבריטים מתיו הרברט, יואן פירסון ואנדרו וותרול (שעובד תדיר עם מפיקים ישראלים דוגמת "רד אקסס", נדובה ואוטרקי, ללמדכם שאין כאן עניין אנטישמי) מסרבים כבר שנים לתקלט בישראל, תחת הצהרה מפורשת שזו דרכם להביע עמדה פוליטית נגד פעולות ישראל בשטחים.

לורד בהופעהAmy Harris / אי־פי

אבל בשנה האחרונה יש עליית מדרגה. בשנה הזאת למשל פירסמו בכירי המגזינים הנחשבים לתרבות אלטרנטיבית – מגזיני המוזיקה האלקטרונית הם חלק גדול מהם – כתבות הסוקרות התרחשויות מוזיקליות־תרבותיות בחברה הפלסטינית. ״רזידנט אדוויזור״, למשל, הקדיש לכך שתי כתבות עומק רלוונטיות: הראשונה על סדנת אמנים בהשתתפות צמד המפיקים Block9, המוזיקאים בריאן אינו ורושין מרפי ("מולוקו") והדי־ג׳יי האמריקאית דה בלאק מדונה. הסדנה, שכללה סיורים באזור, מפגשי שיח ועבודה מוזיקלית משותפת, נערכה ב-״Walled Off Hotel״ בבית לחם - הידוע יותר בשמו ״המלון של בנקסי״ משום המעורבות של אמן הרחוב המפורסם בתכנונו - בצל חומת ההפרדה. הכתבה השנייה סיקרה את הסצינה האלקטרונית הפלסטינית והשחקנים שמובילים אותה – מפיקים, יחצנים ודי־ג'ייז שפועלים למרות הקשיים לקיים סצינה מוזיקלית תחת משטר צבאי מגביל. כותב המאמר גם ליווה את הפקת ה״בוילר רום – פלסטין" (בוילר רום היא מסיבת הפופ הפופולרית בעולם בחמש השנים האחרונות), שנערכה ברמאללה ביוני 2018.

עוד ביוני השנה המגזין הבריטי ״פאקט״ קידם אוסף אלקטרוני בשם ״Never A Land Without People״ שכל ההכנסות ממנו מיועדות לארגון עדאלה – לזכויות המיעוט הערבי בישראל; ואילו מגזין המוזיקה ״נויזי״ – השייך לקונגלומרט התוכן האלטרנטיבי המשפיע בארה״ב Vice – פירסם בשנה שעברה שני ראיונות עומק עם הכוכבת הכי גדולה של הסצינה הפלסטינית – די־ג׳יי סאמה (שגם השתתפה בבוילר רום ברמאללה) – ובהם היא מתארת את המציאות שבה היא חיה ופועלת. מגזין האופנה "DAZED" כתב בהרחבה על תנועת החרם התרבותי מיד לאחר ביטול הופעתה של לורד, וממש לפני שבועיים מוסף התרבות של "ניו יורק מגזין" – Vulture – פרש את משנתו לגבי החרם (בהקשרה של לנה דל ריי ובכלל) וניבא כי ההתעוררות שאנו רואים היא רק ההתחלה.

אין ברשימה חלקית זו הצהרה ברורה על ״נקיטת עמדה״ מצד גופי התוכן הפרוגרסיביים בעולם התרבות, שכן במקביל רבים מהם מפרגנים ליוצרים ישראלים (למשל ל"רד אקסס", מוסקומן וגיא גרבר) או לסצינה המקומית (מועדון הבלוק שמסוקר לא מעט, למשל). אבל אם תוסיפו לאלו גם עשרות דיוני פייסבוק – בעד ונגד – והתנצחויות טוויטר (כמו זו שלנה דל ריי מצאה את עצמה בתוכה), תקבלו רחש. ורחש מעורר שאלות. שבעצמן מייצרות עוד רחש ומעלות מודעות. ומכאן לשינוי בשטח, הדרך יחסית קצרה.

כך למשל שכבת אמנים שהופיעה בעבר בתל אביב, או במקומות אחרים בישראל (ירושלים, חיפה), עדיין מגיעה לכאן – אבל רק להפקות פלסטיניות. שניים מאלה הם ההרכב הצרפתי ״אסיד אראב״ (הפריזאים גווידו לינסקי והרווי קרבליו שמחברים בין אלקטרוניקה רקידה למוזיקה ערבית מסורתית) והמפיק האמריקאי יקיר הקהילה ההיפסטרית ניקולס ז׳אר. ז׳אר הופיע בתל אביב לפני קצת פחות מעשור, רגע לפני שהפך לכוכב על, ואילו "אסיד אראב" לא רק ניגנו בעיר, אלא גם היו מעורבים בפרויקטים עם מוזיקאים מקומיים. עכשיו הם כבר לא ממשיכים מנתב"ג לבמה או למועדון התל־אביביים. בסוף השנה שעברה הופיעו ״אסיד אראב״ וניקולס ז׳אר בחיפה וברמאללה במסיבות שהפיקו ״ג׳אזר קרו״ – הקולקטיב האלקטרוני היחיד בישראל שלא פוחד לערבב פוליטיקה באג'נדה שלו. לא הפתיע אף אחד, אם כך, ש״ג׳אזר״ קיבלו סיקור מפרגן, ומוצדק, לא רק אצלנו ב״גלריה״ בכתבתו של בר פלג אלא גם בכתבה שפורסמה ב"רזידנט אדוויזור".

השאלה היא אם המדיניות החדשה של ההרכב הצרפתי היא באמת תולדה של עלייה במודעות לסבל הפלסטיני או אופרטוניזם ציני. "אין לי בעיה עם דעתנות", אומר מאור ענבה, המוכר גם בשם הבמה די־ג'יי הקטיק, "אבל המקרה של 'אסיד אראב' עיצבן אותי ברמה האישית. אלה אנשים שישנו אצלי על הספה, הקליטו עם מוזיקאים מקומיים וביום שבו העלו את הפוסט עם ההודעה שלא ינגנו בתל אביב עוד ביקשו ממני שאשלח להם מוזיקה. אין לי בעיה גם עם זה שאנשים משנים את דעתם תוך כדי תנועה, ברור לי שביקור בגדר ההפרדה יכול לעשות את זה, אבל מה שהפריע לי הוא שזה נטו מהלך של יחסי ציבור ודימוי, כנראה בעצת הסוכנים שלהם. הגענו היום למצב שבו חרם על ישראל הוא דבר טרנדי וממצב אותך במקום הנכון בסצינה, כתומך בלוחמי החופש הפלסטינים מול הכובש הציוני האיום. משהו שיכול להביא אותך לעוד איזה שלושה פסטיבלים גדולים. אם היית מנגן בתל אביב כנראה שהיו מוותרים עליך".

התקליטן הצרפתי איוון סמאג, שמרבה לבקר בישראל ואף שיתף פעולה עם "רד אקסס", חיזק השבוע את טענתו של ענבה לגבי מעורבות סוכנים חמדנים בהחלטה הפוליטית. "יש לי כבוד אמיתי למי שמחרים תרבותית כצעד פוליטי מודע", הוא כתב בדף הפייסבוק שלו (והתכוון ככל הנראה לשותפות שלו עם המפיק המוזיקלי אנדרו וותרול, שמחובר לתנועות החרם השונות), "אבל יש לי הרבה פחות כבוד לאמנים עם מנהלים שמבטלים הופעות אחרי קמפיין הפחדה, וחוששים לתדמית שלהם ולמזומנים שהם עלולים להפסיד מביטול של מסיבה בדובאי. ובעיקר", הוא הידהד את דבריו של יורק, "אני לא צריך שאנשים יאמרו לי מה לחשוב. אני מכיר את החברים שלי, את העמדה שלהם ואת הניסיון הבלתי פוסק שלהם להפוך את המדינה הזו למקום טוב יותר".

"הרבה די־ג'ייז לא בהכרח מבינים לחלוטין את המצב", מוסיפה הדי־ג'יי הישראלית מור אליאן, שפועלת מברלין. "לכן, כשהם שומעים את הטענות, הם מחליטים שזה באמת לא משהו ששווה להם לקחת בו חלק, אפילו כאורחים במועדון או בפסטיבל בישראל. מספיק שכמה אנשים ווקאליים מדברים איתם, וזהו – נגמר הסיפור. כמובן שישנו גם הצד השני, שמצליח להפריד בין האזרחים, שהם הקהל, וברובם הם אנשים מאוד ליברלים, ובין הממשלה".

לא טוב ליחסי הציבור

מה שמחזיר אותנו לשאלת המפתח – שגם פלג שאל בזמנו – האם אנו צופים בתחילתו של החרם האלקטרוני על תל אביב, אחת מבירות הקלאבינג הגדולות בעולם? שהרי אי אפשר להתעלם מכל המוזכר לעיל, אבל גם לא מהעובדה שתל אביב היא מרכז שוקק ופורח של מסיבות והתרחשות מועדונית על בסיס שבועי.

״נכון להיום עוד לא קרה שנתקלנו ישירות בניסיון של תנועת החרם התרבותי להשפיע על אמנים שאמורים לנגן במועדון", מספר טראקס. "אבל אנחנו בהחלט רואים שינוי בהתנהלות מסביב. תגובות נאצה שאנשים משאירים לדי־ג׳יי שמפרסם תקלוט קרב שלו אצלנו הביאו לכך שפחות תקליטנים מפרסמים את ההופעה שלהם בבלוק. גם אלו שתמיד מקדמים את עצמם״.

רוג'ר ווטרס בישראל, 2006ARIEL SCHALIT / AP

טראקס מצביע על האצה מורגשת בשנתיים האחרונות. ״כמה די־ג׳ייז שהיו מנגנים אצלנו – מודימן, קייל הול ו'מרטינס בראדרס', למשל (כולם אמריקאים, ע"פ) – הודיעו שהם לא יחזרו. אבל אין לי תשובות מבוססות ללמה. אם יש כאן השפעה של החרם התרבותי אני לא אופתע, כי החונטה הדטרויטית מאוד פוליטית. וזה תקף גם לבן יו־אף־או (די־ג׳יי בריטי מצליח ואחד הקולות המצפוניים יותר בזירת האנדרגראונד האירופית)״. על הירידה במספר הפרסומים של די־ג׳ייז שמגיעים למועדון ברשתות הוא מעיד כי ״זה מעציב אותי ברמה האישית, וזה פוגע במועדון ברמה המיתוגית והרוחנית".

מצד שני הוא מתנחם למשל בתקליטן־על כמו לוקו דייס התוניסאי, גם הוא נחשב במשך שנים ל״מתנגד״ ישראל קולני, שבדצמבר שעבר הגיע לנגן בבלוק. ללמדנו כי שינוי תודעתי מתוך תנועה עובד לשני הכיוונים. גם רזידנטית מועדון הברגהיין טאמה סומו חזרה לבלוק אחרי תקופת החרמה ארוכה של ישראל. בתגובה תרמה זוגתה, אושיית התעשיה והדי־ג׳יי לאקוטי, את כל ההכנסות מתקלוטה בעיר לארגון למען זכויות אדם בשטחים.

״נכון לעכשיו, אני לא חש שאלו שהחליטו להפסיק להגיע ישנו משהו בהקשר של הבלוק, כי לא עליהם מבוססים הליינאפים החשובים שלנו", טוען טראקס. "אבל אם השמנת של הקלאב המסחרי יותר – די־ג׳ייז כמו דיקסון, Ame ודמיין לזרוס, או השמות הבולטים בטכנו כמו נינה קרביץ, בן קלוק, ג׳ף מילס או אדם באייר, ישנו את דעתם, פה כבר נרגיש פגיעה ממשית, ולא רק אנחנו״.

גם אמוץ טוקטלי, שאחראי על יבוא התקליטנים האורחים במועדון ״בית מעריב״ בתל אביב, מרגיש בשינוי. ״הביטולים או הסירובים מלכתחילה של די־ג׳ייז ואמנים על בסיס מצע פוליטי אמנם לא התחילו בשנה האחרונה", הוא מסביר. "אני כבר שנים נתקל בזה. יש אפילו מדינות ספציפיות שאנחנו יודעים שהלך הרוח בהן הוא פוליטי ונוטה לכיוון תנועת החרם. למשל אנגליה. השיח שם מראש הרבה יותר חזק. אבל קחי את בן יו-אף־או, שניגן בעבר בתל אביב. כשחזרנו אליו בנוגע לתקלוט נוסף הוא אמר במפורש, 'זה פשוט לא שווה לי מבחינת יחסי ציבור ועשוי לפגוע בי בהמשך'. די־ג׳ייז כאלה עושים לבד את החשבון שלהם״.

ועם זאת גם טוקטלי לא מאמין ב״אפקט מטאור״ שיגלגל את כלכלת הדי־ג'ייז האורחים אל פי תהום. ״אני נותן לזה כמה שבועות להירגע, ובמקרה הכי גרוע לא נראה כאן את שכבת הדי־ג׳ייז הקטנה שביטלה לנוכח הנסיבות. הם בכל מקרה שמות שהיו מגיעים לכאן, אם בכלל, פעם בשנה. אצל אמנים שמנהלים מערכת יחסים ארוכה ויציבה עם הסצינה המקומית עוד לא ראינו שינוי בגישה״.

שלא כמו לטראקס וטוקטלי, דורון ״צ'ארלי״ מאסטי, חבר צמד הטכנו TV.OUT ומנהל התוכן של מועדון האלפאבית בתל אביב – השונה משאר מועדוני העיר בכך שאינו מתבסס שבועית על שמות מחו״ל – מעיד שההתרחשות האחרונה בכלל לא הגיעה לידי ביטוי במסגרת העבודה שלו. ״אני לא זוכר מקרה של סירוב או ביטול בגלל נטייה פוליטית", הוא אומר. "אבל עם כל מה שקורה עכשיו סביב מטאור, ואם לדבר הזה תהיה השלכה על הסצינה והרכבת האווירית לתל אביב תפסיק לעבוד, אני בכלל לא בטוח שזה דבר רע״.

מאסטי מתייחס לפער ביחס בין היקף הקהל המקומי למספר האירועים, המסיבות או הפסטיבלים הנערכים כיום בישראל. ״הקהל עייף, ואדיש. ואם הבעיטה הזו של הביטולים היא מה שיפרק את הסצינה במתכונת הנוכחית שלה, היא פשוט תבנה את עצמה מחדש, אני מקווה שבאופן בריא יותר לכולם״.

לפני סיום, הנה כמה רעיונות למחשבה ודיון. אם בעולם כבר הבינו שאי אפשר להפריד הקשרים פוליטיים משום דבר – בוודאי לא בעידן הנוכחי, ולבטח לא מתרבות הקלאב, שהחלה כתנועה חברתית־פוליטית – הרי הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה לנסות ולנהל את השיח בצורה המכילה והכי פחות מתלהמת. די־ג'יי ישראלי שעובד בחו"ל אומר שלא לייחוס שיש לקחת את הרעיונות האלה צעד אחד קדימה. ״כיום, לאמנים שרוצים להגיע לישראל יש שתי הצעות על השולחן", הוא מנתח, "לתמוך בחרם, או לתמוך בכיבוש. כך דברים מוצגים כלפי חוץ, גם אם הם לא נכונים ובין שתי האופציות מתקיימים עוד אלף רבדים״. הוא חושב שיש מקום לעשות מעשה. ״הסצינה המקומית חייבת לדעת למלא את הוואקום, ולנסח אלטרנטיבות לדרישות החרם. למשל, להציג לאמנים דרכים אחרות לנקוט עמדה: לשתף פעולה עם גופים פלסטיניים או לתרום את ההכנסות מההופעה בעיר לארגון זכויות אדם״.

הקולות שקוראים לחרם תרבותי על ישראל, בין בזירת ההופעות, בספורט או בהקשר למוזיקה האלקטרונית, לא ייעלמו. אם כבר, הם רק עומדים להתחזק. נוסף על כך, אם מביאים בחשבון את המורכבות של הסכסוך, אולי כדאי שנמצא דרכים לתקשר את התובנות האלו בלי להשתמש בדימויים אבסולוטיים כמו שמאל־ימין־רע־טוב־ציוני־אנטישמי (אם כי מי שנכנס לדיונים בקבוצות הדיון ולתגובות רואה קולות שקוראים להשמדת ישראל ומחיקתה, ולא רק לסיום הכיבוש). תרבות הקלאב בהווייתה באה לחבר בין קצוות באוכלוסייה ולא להפריד ביניהם. להרים לחיים, לא לכבות אותם. הדרישה מצדנו להמשיך ולקיים סצינה אלקטרונית שוקקת היא לגיטימית בדיוק כמו זו של תומכי החרם בניסיונם ליצור מודעות או אפילו סתם לתפוס ״צד״. גם אם לא מסכימים עם רעיון החרם, עדיין ניתן לקבל בהבנה כי יש מי שחושב אחרת – שרוצה להופיע בפני הצד השני באותה מידה שהוא מעוניין לעשות זאת בפנינו – וזה לא הופך אותו לסיכון קיומי. יותר מזה, כמו שאומר הדי־ג'יי הישראלי, הסצינה המקומית צריכה להחזיק ארסנל של הצעות לאקטיביזם מהסוג הבונה ולספק לקריאות החרם של ה-BDS אלטרנטיבה אמיתית, ולא לכווץ בהתניה את השריר הפטריוטי הנעלב. זה אולי לא הדבר הכי פשוט לעשות, אבל היי, זו עדיין מדינת ישראל. קל זה לא יהיה.