עפרה חזה וירדנה ארזי בהופעה משותפתצילום מסך מתוך סרט הדוקו

עפרה היתה לא פחות אשכנזיה וארצישראלית יפה מירדנה. על מה הן רבו?

הסיפור האמיתי של ירדנה ועפרה, 23:15, קשת12

עפרה חזה היתה משתכנזת. האמירה המעניינת ביותר בסרט התעודה על סיפור העימות בינה לבין ירדנה ארזי באמצע שנות ה–80, מגיעה מפי אביהו מדינה (אידיאולוג), שמקונן וזועם על הסכמתה לבזות עצמה ב"שיר הפרחה". אחרי ששרה בגאווה "בא לי לצעוק - אני פרחה", זכתה בכרטיס כניסה לזרם המרכזי הישראלי, התנערה מכל סממן של תרבות מזרחית ואימצה את סגנון הפופ המערבי שמשל בתחנות הרדיו, שנשלטו על־ידי טעם עורכיהם האשכנזים. השיר "חי", המנון לאומני אולטרה־פטריוטי שכולו אמנות מגויסת ופלקטית בנימה סובייטית ממש, שעמו ייצגה את ישראל באירוויזיון, נכתב על ידי אהוד מנור, מסמלי הפופ הארצישראלי המגויס, שגם כתב כמובן לארזי. בסרט מתברר שהשתיים אף חלקו אותה מעצבת בגדים ואותו ספר.

קדם־האירוויזיון שבו גברה חזה על ארזי על חודו של קול אמנם הזניק את המאבק המתוקשר ביניהן, אבל בו־בזמן שומט את הקרקע תחת הטיעון כי היה בו היבט פוליטי. בכל האמור בתכנים, חזה היתה כבר אשכנזית, קיבוצניקית וארצישראלית לא פחות מארזי. אם נועדה לייצג מחאה מזרחית או השקפה אלטרנטיבית לזו של הממסד האשכנזי, הרי שבגדה בשורשיה ובאג'נדה המזרחית. פוליטיקת זהויות אמיתית מחייבת שהקהל האדוק של חזה יתבע הכרה בשונותו הבסיסית, בערכיו האחרים, בנרטיב הייחודי לו. ואת זה אי אפשר לעשות עם "שיר הפרחה", שרק קיבע לא פחות מסרטי הבורקס את הסטריאוטיפ המזרחי המעליב והשלילי, ועם "חי" - שהביע שייכות למפעל הציוני האחדותי, והעלים את העובדה שהמזרחים חשו כקורבנותיו.

חזה באה משכונת התקוה אבל בשנות ה–1980 לא נותר לה זכר בלהיטיה הגדולים, כמו שלא השתייר שריד לכעס, למחאה, או לגאווה מזרחית. כשהצליחה בעולם עם "אם ננעלו" כבר רכבה על גל של מוזיקת עולם, נטולת זיקה להוויה הישראלית. המאבק בינה לבין ארזי היה בסך הכל תוצר לוואי של שיטה שבמסגרתה תחרות שמניבה מנצחת אחת נהפכה למטרה בפני עצמה, חלולה ומשוללת ערך מוסף. מצעד הפזמונים של אותם ימים היה זירת הקרב, במקום בית "האח הגדול" של היום. הציבור הצביע בעד מי שעוררה בו הזדהות בעיקר מכוח אישיותה, מוצאה, הביוגרפיה שלה. זה חילוני ולא כוחני (פופ, נשים) לעומת פוליטיקת הזהויות של הרב עובדיה והקמעות, ובוודאי חומרני פחות מסמלי מעמד עכשוויים. יש משהו תמים למראה במחברות הגימנזיסטיות עם גזרי העיתונים המודבקים.

מקרה ירי הדיו על שמלתה של ארזי מאקדח מים על ידי מעריצה של חזה שמעולם לא נתפסה, שזוכה להתייחסות נרחבת, הוא מעין גרסה היתולית ובלתי־מזיקה, מגוחכת משהו, שקודמת לירי של יגאל עמיר ברבין כעבור עשור, כשהפילוג בעם עטה גונים אפלים וקטלניים.