איתי טיראן, גדול שחקני התיאטרון בישראל, מסביר למה הוא עוזב לגרמניה

השחקן והבמאי איתי טיראן עוזב את הקאמרי ואת ישראל. הכוכב הגדול ביותר של התיאטרון הישראלי חושב שהציונות גזענית וששמאל אמיתי צריך היה לתמוך ב-BDS, אבל ההחלטה הדרמטית שלו לנטוש את המערכה היא לא רק פוליטית. בראיון הוא מספר על הדיכאונות, החרדות והפטור המפורסם מהצבא, על למה אין לו ילדים (ואיך החברה הישראלית לא סולחת לו על זה) ועל צללים נוספים שמאחורי התדמית המוחזקת

איתי טיראן מאיר כהן

איתי טיראן לא אוהב להגיד שהוא עוזב את הארץ. הוא מעדיף להגדיר את זה בדרך אחרת. נגיד: "מעביר את מקום מגורי לחו"ל" או "אני לא כל כך עוזב, אני יותר מתרחב". השחקן והבמאי, בן 38, שמעולם לא היסס להביע דעות שמאליות נחרצות, נזהר שלא להצטייר כאיזה גולה פוליטי, כעת כשהוא מעביר את מקום מגוריו לגרמניה, מצטרף ללהקה בתיאטרון הלאומי בשטוטגרט וגם עומד לביים, בין השאר בתיאטרון ה-Burgtheater בווינה. "זה יהיה לי מצוין לביוגרפיה, להיות גולה פוליטי, זה יהיה לי מצוין ליחסי הציבור שלי או לדימוי שהייתי כל כך רוצה לראות את עצמי משתקף בו. אבל זה יהיה לא נכון".

הוא מעדיף לשייך את העזיבה לעניינים אישיים, כמו ההזדמנויות שנפתחו בפניו בגרמניה, מקום הולדתה של אשתו, השחקנית והדוגמנית לשעבר מלאני פרס, בת 46, שנסעה כבר לפניו ושתעסוק בבית הכפר שלהם - 45 דקות מהמבורג - בגידול סוסים ערביים והרבעתם, עיסוק שאליו התמסרה בעשור האחרון. טיראן כבר שיחק בגרמניה וגם ביים שם, ברגנסבורג שבבוואריה, את האופרה "הבנאליות של האהבה", המבוססת על מחזה של סביון ליברכט ומוזיקה של אלה מילך־שריף. כעת הוא יביים שם את "אותלו" של ורדי, ובקרלסרוהה יביים עוד אופרה של מילך־שריף, על אלמה מאהלר. טיראן גם שיחק באחרונה בסרט בשם "Spider in the Web" – קו־פרודוקציה בלגית־הולנדית־ישראלית בכיכובם של בן קינגסלי ומוניקה בלוצ'י ובבימוי ערן ריקליס – שצפוי לצאת לאקרנים בעוד כשנה. הוא מזכיר סיבות נוספות שהניעו אותו לעזיבה, כמו מיצוי עצמי וחששות מניוון ("ברחתי פעמיים מהצעה של קביעות בקאמרי. מה, אני אהיה עצם בגרון של מישהו? כאילו, מישהו יהיה מוכרח לספק לי בעתיד עבודה?").

אך יחד עם הניסיון הכן לא לצאת בומבסטי איתי טיראן כן עוזב את הבית - את ישראל, את התרבות הישראלית, את התיאטרון הישראלי, את הקאמרי. הוא עושה זאת אחרי 16 שנים בתיאטרון, שבהן נהנה ממעמד־על, גילם את התפקידים הנחשקים ביותר, ביים הצגות שבחר וגם קיים מה שהגדירו רבים "תיאטרון בתוך תיאטרון", שכלל בחירת מחזות, במאים, להקת שחקנים קבועה שסבבה אותו ועוד.

גם אם עזיבתו נובעת אף מסיבות פחות רומנטיות מאלו שהוזכרו, למשל הזעזועים בקאמרי עם רדתם מהבמה של המנכ"ל והמנהל האמנותי הכמעט נצחיים, נעם סמל ועמרי ניצן, שהקנו לו את המעמד הזה - העזיבה של טיראן בתקופה הזאת היא סימבולית. עזיבה המסמלת את ישראל שמקיאה את האליטות התרבותיות שלה.

פגישותינו מתקיימות בימים שגלי חוק הלאום מטלטלים בסערה את הספינה. כשאני שואלת אותו על המצב הנוכחי בארץ, ואיפה הוא חושב שישראל תהיה בעוד חמש או עשר שנים, הוא תופס את הרקה ומעסה אותה, משחרר אנחת צער עמוקה ומנענע את הראש מצד לצד בדאגה. אינני צופת תיאטרון מדופלמת אבל אני יודעת לזהות בביטחון שזו לא מאניירה של שחקן שמנסה להרשים, אלא ביטוי פשוט של דיכאון של שמאלני בישראל היום.

"תראי, אם מדברים על חוק הלאום כאיזו נקודת ציון, שממנה גוזרים את האזימוט למקום שבו נמצאת החברה הישראלית, אז ברור שהוא חוק גזעני ולא שוויוני, וצעד נוסף במגמה הלאומנית שמתרחשת פה. אבל מצד שני אני אומר שהוא לא רק רע. למה? כי בעצם הוא מציף איזה תת־מודע קולקטיבי שהיה קיים פה מאז ומעולם. מגילת העצמאות, ודיבורים על שוויון וערכים, כל הדברים האלו היו התנאוּת של קולוניאליסט שמתפאר בליברליזם נאור. רובנו נפלנו בקסם הזה. יש פה אנשים שעדיין קוראים לעצמם מרכז־שמאל, ועדיין חושבים שאם יכניסו לחוק הזה את המלה שוויון, אז הכל יהיה בסדר. אני לא חושב ככה. ובאמת הקונטרה המוצדקת של הימין לאמירות האלו היתה, רגע, אבל ישנו חוק השבות. למה דווקא חוק הלאום מוציא אתכם מדעתכם?"

כלומר, אתה אומר, ציונות שווה גזענות, No matter what.

"כן".

שציונות שווה קולוניאליזם.

"כן, בדיוק. אז כולנו צריכים להתבונן באמת, ואז לקחת צד בתוך זה. את שואלת אותי מה אני חושב שהולך להיות פה, אבל אני חושב שהמבט הכי טוב הוא דווקא המבט ההיסטורי. אתה מסתכל ורואה שהמקום הזה היה כנען, פלשתינה, ישראל, כלומר הוא עבר ידיים מאימפריאליזם אחד לקולוניאליזם אחר, וכולם־כולם נכשלו. הוכנעו על ידי מרד, או שפשוט הותשו וגורשו. גם אלה שהיה להם הרצון הכאילו חיובי. אני חושב שהציונות עוברת אותו תהליך".

מה הצבעת בבחירות האחרונות? הרשימה המשותפת?

"כל השנים הצבעתי מרצ, ובבחירות האחרונות התלבטתי עד לרגע האחרון. מרצ, משותפת, מרצ, משותפת. ואז ביבי עשה את 'הערבים נעים בכמויות' וכבר לא התלבטתי".

הנה נתניהו שינה גם אותך. הקצנת לכאורה מול הרטוריקה שלו. מול ההקצנה של החברה בישראל.

"ללא ספק".

אבל אז בעצם איבדת שליטה.

"לא. כי בתוך הבלבול שלי יכולתי לשים את הערכים ההומניסטיים שלי בראש ולהגיד, או־קיי, אני לא יודע מה יהיה הפתרון האידיאלי, אבל אני יודע שכרגע, כשראש ממשלה אומר שהערבים נוהרים לקלפיות, אני יודע לצד מי אני. עם מי אני בסולידריות. אני בסולידריות עם הערבים".

יש מבחינתך קו פרשת המים כלשהו? נקודות שפל זכורות?

"אני חושב שהראשונה זה רצח רבין, שבתור ילד עיצב אצלי את התודעה הפוליטית, והאחרונה זו המלחמה צוק איתן. ובתווך - בתוך הציור הזה יש המון המון נקודות קטנות. אתה קם בבוקר, שותה את הקפה שלך וקורא את העיתון. אתה יושב מול ידיעה ואומר, אז זה הרגע שבו הפכנו לפשיסטים או לא? ולאט לאט אתה מבין שאתה כל הזמן רק שואל את השאלה הזאת ומשחק את המשחק הזה, בלי להחליט. אתה רק עסוק במחקר ההשוואתי הזה".

או־קיי, ועכשיו אהיה פומפוזית בכוונה. אז במקום הזה שבו אתה שואל את השאלה הזאת יותר מדי פעמים, כלומר במקום הזה שבו הכוחות הליברליים בישראל פשוט נלחמים על חייהם, אתה קם ונוטש.

"מסכים. אני שנים הייתי פה וכל הזמן אמרתי: אני נמצא פה, אני חי פה, נכון שאין לי ילדים, שזה בארץ סוג של מוזרות, אבל המקום הזה חשוב לי. ומכאן נבעה הזכות שלי לקחת חלק בדיאלוג הזה. ועכשיו אני כאילו מוציא את עצמי מהכלל. אז קודם כל, חלק מהקושי הגדול מאוד שלי לקרוא למהלך הזה 'עזיבה' נובע מהרצון שלי להמשיך ולקחת כאן חלק, ולכן אני אמשיך לבוא ולעשות כאן דברים. כבר בנובמבר אני חוזר לעשות פרויקט עם התזמורת הפילהרמונית, להיות קריין בסימפוניה 'קדיש' של לאונרד ברנשטיין, ואז אני הולך לביים את האופרה 'סלומה' באופרה הישראלית. אני כן מתכוון לנסות ליצור לעצמי פלטפורמה שתאפשר לי את השהות פה בצורה כלשהי".

ועם זאת, מוסיף טיראן, "אם את כן מחפשת את הקשר בין העזיבה לבין מה שקורה, אני חושב שקצת איבדתי את ההבנה איך להתמודד. אפילו בנוגע לשאלות כמו ששאלת אותי, עד כמה הקצנתי שמאלה, ואם אני באמת רוצה מדינת כל אזרחיה וויתרתי על פתרון שתי המדינות. אני מבולבל. יש מונח בשם ריחוק אסתטי, שיכול להישמע מאוד פריבילגי, אבל לפעמים זה משהו שיוצר צריך, וזה גם משהו שבן־אדם צריך. בשביל להבין יותר את עצמו ואת המקום שבו הוא חי. זה מצחיק, אבל בגרמניה אני הולך להשתתף במחזה שכתב מחזאי צרפתי ממוצא לבנוני בשם ווג'די מועווד, שקוראים לו 'כל הציפורים': מחזה בארבע שפות – באנגלית, עברית, גרמנית וערבית, שעוסק בסוגיה של זהות, אבל הסיפור שלו הוא עלינו. בצורה מסוימת אני הולך לטפל בקונפליקט שלנו משם".

זה מזכיר לי חלקים גדולים בשמאל שהתייאשו מהרצון לשנות מכאן ומשוועים לעזרה מבחוץ. עזרה בסגנון דרום אפריקה.

"נכון, זה בדיוק הסיפור עם ה-BDS. הרי לא משנה מה הפלסטיני יעשה; כשהוא עושה את הטרור אז אומרים עליו: טרוריסט אלים וצמא דם. וכשהוא עושה BDS אז הוא טרוריסט מדיני".

אתה יכול להבין את ה-BDS?

"זו התנגדות לגיטימית בהחלט. ואם אנחנו רוצים להטיף לסוג מסוים של שיח פוליטי שהוא לא אלים, צריך לחזק את הקולות האלה, גם אם קשה לך עם זה. גם אם אתה מתנגד לזה. אני חושב ששמאל נורמלי היה צריך לתמוך ב-BDS".

שמאלנים מפחדים לתמוך ב-BDS. ה-BDS עבר בארץ הפללה.

"לחלוטין. וזה משהו שאני לא תופש. אני אומר, או־קיי, אתם לא מסכימים עם האופן שבו הם מציגים את הקונפליקט, אתם לא מסכימים לקולות מסוימים שנמצאים שם. בסדר. אפשר שיתנהל ויכוח. אבל אני לא מבין את השלילה. אם בסופו של דבר מה שיוביל לפתרון פה יהיה לחץ לא אלים, שמתנהל בתוך שדה פוליטי של שיח, אז למה לא לתמוך בו? זו גישה הומניסטית, זו גם גישה פרקטית, ואני חושב שזו גישה שתמנע את המלחמות הבאות".

מאז ראשית הקריירה שלו - בין היתר בשל מעמדו הפריבילגי שהוא הראשון להעיד עליו - התבלט טיראן בהבעת דעות שמאליות ללא פחד. הוא היה בין חותמי העצומה של אנשי התיאטרון ב-2010 שלא להופיע בהיכל התרבות באריאל, צעד שגרר תגובות קשות ולחצים לפיטוריו. "בתפישה הרומנטית שלי דימיינתי את ההוויה של יוצר ואמן כמישהו שמבטא את עצמו, גם דרך היצירה שלו, אבל גם מבחינת תודעה פוליטית וחברתית, ושהדברים קשורים זה בזה", הוא אומר. "אז כן, כשאתה מקבל מכתבים שמחכים לך בתיבת הדואר של התיאטרון בנוסח 'כדאי שתיזהר עם מה שאתה אומר, כי לדברים יש תוצאות', זה לא נעים. היו גם אנשים שאמרו לי בפנים מה הם חושבים. פעם אחת אפילו היתה איזו קריאה מהקהל באמצע ההצגה. נדמה לי שב'ריצ'רד השני'. זה לא נעים, אבל מצד שני, אני חייב להגיד, אני לא אדם שמצטיין בחוסן, והרבה מהכוחות שלי מצאתי דווקא דרך הדבר הזה. גם הגבריות שלי באה לידי ביטוי דרך השמאלנות. כי הימין נורא גברי, ואני מרגיש שאני צריך להילחם שם בגברים. אז התגובה השמאלנית שלי, כשהיא outspoken, היא גברית. אני בא לזירה הזאת עם חרב. שמתי לב שגם ניסו להדביק לי כאילו התמתנתי בשנים האחרונות. כמה אנשים אמרו לי, התבגרת. זה מין שיח פיגמליוני כזה. כאילו למדת את מקומך. זה מעצבן אותי נורא. אני כבר יכול לדמיין את הטוקבקיסטים שיכתבו בסוף הכתבה: 'תלך ואל תחזור, ברוך שפטרנו'".

ומה זה עושה לך?

"אני רוצה לצעוק שלא ייפטרו ממני כל כך בקלות. איך אמרו על שרון: 'מי שלא רצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה'".

מלאני פרסדניאל שריף

פינגווין בסהרה

לא כל כך פשוט להבין לעומק מי זה בעצם איתי טיראן: לא נסיך התיאטרון הישראלי, לא הילד היפה והמוכשר, לא הדעתן חובב האופרה שראשי התיאטרון אוהבים כל כך לאהוב ולקשור לו כתרים - אלא הבחור, האדם שמאחורי הפרסונה המוצלחת והמהודקת. נדרשת לכך פעולת חפירה עדינה וסבלנית, שמתחילה אי שם בפתח תקוה שבה נולד, שלישי מבין ארבעה בנים, בבית כאילו־ישראלי־סטנדרטי, שמאל ציוני מצביע עבודה, לפי עדותו.

בשיחה קצת יותר ממושכת אפשר למצוא בבית הזה את נוכחותה הקבועה של ההגירה, כמו ילדה נוספת או רהיט קבע. אמו שעלתה משבדיה בשנות השישים החליטה לשמור על האזרחות השבדית שלה, בעצת רב הקהילה, ובלי לשים לב הוחתמה בידי פקיד ישראלי על טופס שבו היא מוותרת על קבלת אזרחות ישראלית. מאז לא השלימה את המהלך ולכן מעולם לא הצביעה בבחירות, לדוגמה.

שם המשפחה של אביו, בן ליוצאי הונגריה, היה בכלל פישר. לאחר שבאחת מעבודותיו כגרפיקאי וקרטוגרף נדרש לצייר את מפת מצרי טיראן, הוא החליט לאמץ את השם שראה על המפה ("אנשים בחו"ל אשכרה לא מאמינים: טיראן, זה באמת השם שלך?"). "הנוכחות התרבותית של אבא שלי כמזרח־אירופי ושל אמא שלי כשבדית נתנה לי תחושה שההגירה היא דבר מאוד מוחשי. כך גם הסיפור של סבתא שלי מצד אמא, שהיא ניצולת שואה, ושל הסבתא ההונגרייה, שדיברה מעט מאוד עברית, וכל הדיאלוג ביני לבינה היה מבוסס על ארבע מלים בהונגרית כששיחקנו שחמט: 'התור שלך, התור שלי'. היא היתה באה אלינו בימים קבועים, נשכבת על הספה ואז היינו משחקים בדרך כלל שח, או שהייתי בא אליה עם קבוצת קלטות וידיאו והייתי שואל אותה מה היא מעדיפה: 'טוסקה' או 'כרמן', והיא היתה בוחרת, ואז היינו יושבים ורואים יחד. הקשר בינינו, שהיה קשר מאוד עמוק, היה תמיד דרך מתווך".

לצפות באופרה עם סבתא הונגרייה זה לא בילוי שכיח בקרב ילדים בפתח תקוה, לא?

"במובן מסוים זה היה גם חריג להיות ילד שמנגן אפילו פסנתר בקונסרבטוריון".

הילדים קראו לך חנון או הומו וכדומה?

"לא זוכר, אבל את יודעת, ילדים הם אכזריים בכל מקום. אני לא זוכר שהייתי ילד מנודה, אבל כל הזמן הרגשתי שההגדרה של המקום הזה מאוד מאוד צרה בשבילי. רק כשהגעתי לתלמה ילין פתאום הבנתי מה כל כך חסר לי בפתח תקוה. בתור ילד אני רק זוכר את התחושה שזה לא מספיק. רציתי עוד, רציתי גדול יותר, רציתי לחלום יותר".

איך ההורים שלך התמודדו עם אותה קרתנות חנוקה שאתר מתאר?

"אמא שלי דווקא מאוד נשאבה בהתחלה למה שמכונה כאן בנוסטלגיה 'הישראליות הצעירה'. היא היתה בפנימייה בקטמונים, בתוך כור היתוך מאוד מגוון. אני חושב שהיום היא מסתכלת באיזושהי נאיביות ולא מבינה איך זה התחרבן. אבא שלי תמיד אהב מאוד את תל אביב והיה אומר שהוא גר בפתח תקוה כי שם הוא ישן. אני תמיד אומר לו: אתה באת לישון בפתח תקוה, אני גדלתי שם".

יכול להיות שכבן לעולים מאירופה, שבאו ובאמת ניסו לעשות את הניסוי הזה כאן, אתה בעצם חוזר עכשיו כמו מדוזה לחופי אשכנז?

"לפני הרבה שנים עשיתי סרט מעניין עם דני רוזנברג, 'בית אבי', ששם שיחקתי בחור פולני, לולק, פליט שנותנים לו רובה ביד והוא צריך לשמור באיזו עמדה באמצע המדבר, והוא נשרף, פשוט נשרף מהשמש. ברגע יפה בסרט הוא מחפש צל בעמדה שבה הוא עומד, יחד עם בחור בשם מינץ שגילם מיקי ליאון, שהשיזוף מסתיר את המספר שלו מהשואה. ואז לולק נעמד בצלו של דגל ישראל בעמדה. ומינץ גוער בו: לך לשמור, ולולק אומר לו ביידיש: אני רוצה קצת צל. ואתה מסתכל על הדבר הזה ואומר: באמת, מה פינגווין עושה באמצע הסהרה. מה היה להם בראש, לחבורה ההיפית הזאת, כל העליות למיניהן, חבורה די מופרעת, אבל מדליקה, שנסעה לאזור הכל כך אקזוטי הזה ופתאום החליטה שהיא עוברת את הטריפ הציוני הזה".

דיכאון ואובססיית שליטה

טיראן הוא איש מוחזק מאוד, שמור, מכור לשליטה. הוא מעיד על עצמו כמי שיכול להעביר ערב שלם עם החברים הכי קרובים שלו מבלי לשתף אותם ולו ברמז בסערה שמתחוללת לו בראש. אחד מאנשי התיאטרון המרכזיים בארץ - שכמו כל עמיתיו התפעל מטיראן עד אין קץ - אמר לי בסוף דבריו, שמשהו מההחזקה הזאת נמצא גם במשחק. "הוא מקסים וכריזמטי ויודע להתנועע ולשיר ולנגן. ממש יודע לעשות הכל. אבל הוא לא מתקלף מהגנות. ולכן בי, במקום הרגשי הכי עדין, הוא לא הצליח ממש לגעת".

במסגרת אותה אובססיית שליטה הוא כמעט מבקש לראות את הכתבה לפני פרסומה, אבל שולט באלגנטיות גם ברצון הזה - ובסוף לא מבקש מפורשות. רק מסתפק באלגוריה צנועה ולא דרמטית כלל, שלפיה אם רק היה יכול לראות את הכתבה לפני פרסומה, כמו לראות את רגע מותו, היה יכול לדבר ממש בחופשיות, כלומר לחיות ללא פחד.

הרצון התקיף והנואש לשליטה ספק מנוגד, ספק משתלב בתמונה שעולה משיחות עמו: שרשרת של משברים נפשיים שונים, שריצפו את ילדותו וחייו. טיראן לא נולד השמאלני זקוף הקומה, שנכנס לחדר של נעם סמל ודורש ממנו להעלות את "ריצ'רד השני" (ובדרך סוגר עסקה לעשות גם את "ריצ'רד השלישי", הפופולרי יותר, באותה מסגרת תקציבית, כפי שעשה ב–2012). הוא היה ילד שנשר מבית ספר על רקע דיכאון, שבסופו של דבר הוביל אותו לפטור המפורסם ההוא מהצבא. בשיחות עמו הוא מרבה לחזור בהקשרים שונים על המושג "חוסן נפשי", או ליתר דיוק מציין את העדרו ביחס אליו.

בזמן החזרות על "המלט" לפני יותר מעשור, כשטיראן היה שחקן ואדם צעיר, עמרי ניצן הזהיר אותו מפני מחשבות אובדניות, שחשש שיעלו בו עקב ההתמודדות עם המחזה. "הוא לא ידע שאני כבר עשיתי את הסיבובים האלה הרבה הרבה לפני 'המלט'", מספר טיראן, "הרבה לפני".

בוא נחזור רגע לגילים הצעירים האלה. התקבלת למגמת המוזיקה בתלמה ילין, אתה מתאר שנפתח לך מסדרון אוויר.

"רציתי נורא להיות מוזיקאי. לזה ייעדו אותי ולזה ייעדתי את עצמי. בכיתה ט' בתלמה ילין באמת בהתחלה היה לי מין רנסאנס כזה. בהתחלה, את יודעת, זה כמו חוג. אתה מוכשר יותר, מוכשר פחות, והנגינה היא חלק ממכלול של דברים שאתה עושה בשעות הפנאי. אבל אז זה נעשה יותר ויותר רציני. וגם היו לי קשיים. אני דיסלקט ומוזיקה זה דבר מאוד מתמטי. ואז התחילו לי דיכאונות של גיל התבגרות שגרמו לי לנסיגה".

נכנסת ללחץ?

"נכנסתי נורא ללחץ, והתדרדרתי בלימודים והתחלתי להיעדר. במקום ללכת לבית ספר, הייתי יוצא בבוקר לאחת הגינות הציבוריות בפתח תקווה, ההורים שלי היו נוסעים לעבודה, ואז חוזר הביתה כשהם אינם כבר. הייתי מבלה את היום בבית ודואג להיעלם שוב כשהם חזרו. זה היה אירוע מתגלגל כזה ובסופו של דבר נשרתי. ושם נשאבתי עוד יותר לתוך איזה ואקום. הסיכום עם ההורים שלי היה שאני לא יכול לקום כל בוקר ב-12, אלא שאני אלחין ואעבוד. ואז נעשיתי גם מעצב פנים לעת מצוא, כי התחלתי לעצב את החדר כאילו מינימום לודוויג ואן בטהובן ישב שם ועבד. פיזרתי דפי פרטיטורה, הייתי מסדר הכל כאילו מי יודע מה קרה פה, בחדר, בזמן שבעצם לא עשיתי כלום. במקביל התחלתי לעבוד בבית קפה בבית חולים בילינסון, שזה היה דווקא מאוד מעניין, ושם גם היתה חברה טובה, שאיתה הלכתי קצת לראות הצגות, ובין היתר, נשתל שם הזרע של ללכת ללמוד משחק. זו היתה בחירה מאוד שרירותית, אבל היא נבעה באמת מאיזו תחושה שאני בלימבו. בתלישות נורא גדולה".

וזה גם מה שמנע ממך להתגייס לצבא?

"אני לא באתי בתחושה שאני לא רוצה לעשות צבא. אחים שלי לפני שירתו בצבא, אחד בדרגת רב סרן נדמה לי, השני חובש קרבי מצטיין. עברתי שרשרת כזאת של צו ראשון או משהו, ואז פתאום קיבלתי זימון לקב"ן.אולי בגלל שלא עשיתי בית ספר, אולי בגלל דברים שאמרתי למאבחנת. לא הייתי מודע לזה שמשהו לא בסדר. קצת נעלבתי, אבל בעיקר נורא נבהלתי. כאילו מישהו נתן לי אינדיקציה חיצונית לזה שאני לא עונה להגדרות של נורמטיביות. והאמת היא שלא היתה לי מוטיבציה בתוך הסיטואציה הזאת להוכיח: אני ראוי, או אני רוצה".

איתי טיראןמאיר כהן

ואיך קיבלו את זה בבית?

"אני חושב שאבא שלי מאוד ניסה להבין את האינדיבידואל שלי בסיפור הזה, והוא תמך בי. אני לא חושב שהוא ראה בזה חטא או בגידה".

ואמא שלך?

"אמא שלי רק רצתה שאני אהיה בסדר. היא נורא פחדה ודאגה".

לקחו אותך לפסיכיאטרים או פסיכולוגים?

"לא. את הטיפול הראשון שלי התחלתי בגיל 25-26. גם לקחתי כדורים כמה שנים. אבל הפסקתי מאיזושהי סיבה בריאותית".

אתה מתגעגע לזה?

"לכדורים? הרבה פעמים. איכשהו אני מפצה על זה הרבה, בשטויות אחרות. אני לוקח כל מיני מרגיעים נקודתית, אני גם שותה... (אומר במיאוס מופגן תוך שימוש בתנועת ביטול). לפעמים יש לי איזו ציפייה קצת לתת לעצמי שתי סטירות ולהגיד, יאללה, תתבגר, כאילו, צא מזה. מה, כל הזמן תשתמש בגלגלי עזר? די, כאילו, man up".

זה עובד לך?

"אם זה עובד לי? במקרים מסוימים קצת כן. כי לפעמים כל כך נמאס לי מעצמי שאני רוצה להשתמש בכלים יותר פרימיטיביים. אני גם אומר את זה הרבה למלאני, תשמעי, נמאס לי מעצמי בצורה שאני לא יכול לתאר לך. זה מצחיק אותה".

באחת משיחותינו תיאר לי התרחשות שקרתה ביום אחד של דיכאון שלפת אותו באחרונה. פזור דעת הוא עזב את יחידת הדיור היפה ששכרו הוא ואשתו במושב בני ציון, בעודו משאיר את הדלת פתוחה ואת כל מכשירי החשמל פועלים. "אשתי התקשרה אלי בבהלה כי היא חשבה שפרצו לנו הביתה. ואז אמרתי לה שזה אני. כלומר שאני לא הייתי שם באותם רגעים".

היא לא כזאת?

"לא. היא אדם מאוד חזק. הפרקטיקה שלה מנצחת הרבה מאוד דברים. השרידות שלה, ההרפתקנות שלה, הפראיות שלה לא ניתנות לאילוף. וכמובן שהנטייה שלי, האינטואיציה הגברית, היא לאלף ולשלוט. אבל מצד שני אני מאוד אמהי ביחסים שלי איתה, בטיפול שלי בה. אני מערסל אותה, אני מאכיל אותה. אני לוקח אחריות על הרבה דברים שהם כאילו הצדדים היותר אפורים שקשורים למשק בית. זאת נטייה שכנראה מאוד חיפשתי אותה בתוך מערכת זוגית".

מעניין גם שבחרת באשה אירופית, שלא לגמרי נטועה כאן. חצי זרה. כמו אמא שלך.

"נכון. ההזדהות שלי היא תמיד עם זה שהוא מחוץ למעגל המיידי של מה שנחשב קונסנזוס. אלו כמובן לא בחירות מודעות".

בטח מציקים לך המון עם ילדים.

"היום כבר לא כל כך. כנראה התייאשו ממני. או קיבלו את זה".

היית רוצה ילדים?

"אני אגיד ככה, אני אוהב מאוד ילדים ובאיזשהו מקום אני גם לא זוכר את עצמי ממשיג אותי כאדם בוגר ללא ילדים. אבל אני חושב שזה משהו שחייבים לרצות אותו באמת בכל מאודך. אצלנו, האין ילדים - זה דבר שלאט לאט נוצר. מציאות שנוצרה. וברגעים האלה צריך להיות מאוד כן וישר עם עצמך – כי יש המון אספקטים. של גיל ואספקטים ביולוגיים כאלה ואחרים".

אם ילך ילך, ואם לא אז לא?

"בערך. כן. אולי אפילו גם זה לא... לי היתה תמיד מורכבות עם הנושא של ילדים. אָלֶף, מבחינת חרדה עליהם, ובֵית, גם התשתי את עצמי נורא בוויכוחים מול העניין האגואיסטי שבזה, והקטע הזה שאתה צריך שלוחה של עצמך, וההנצחה. גם היו לי כל מיני מחשבות שאם כן, אז אולי משהו אלטרנטיבי, כמו לאמץ, או דברים כאלה. ואיכשהו גם הן לא יצאו לפועל.

"אני מודה שלפעמים יש לי הקלה שאין לי ילדים. אולי אם הייתי מאבד את הפחד הזה, פתאום הכמיהה היתה הופכת להיות הרבה יותר גדולה. הנה, אפילו עכשיו, כשאני מסתכל על זה בתוך הרגע הזה בחיים, מול עניין העזיבה, אז הדיונים הכי מורכבים היו סביב, או־קיי, איך מעבירים את הסוסים, את החתולים. כמה נהדר לי שיש לי אפשרות בחיים להחליט שאני רוצה להפסיק לשחק בקאמרי ובא לי לנסוע לגרמניה, וזה אפשרי. ואולי זה גם היה אפשרי אם היו ילדים בתמונה, אבל אני יודע שבשביל אנשים אחרים זה הרבה פעמים הופך להיות בדיוק המשקולת הזאת שבגללה הם לא משנים".

החברה בישראל חונקת בהקשרים האלו.

"ברור. בגוגל, כשאתה כותב איתי טיראן, אז ישר הדבר הראשון שמופיע זה צבא, ואחר כך, איתי טיראן, ילדים. בשיחות עם אנשים תמיד מגיע הרגע הזה, כשמישהו מרגיש, או־קיי, עברנו כבר את הסמול־טוק, ועכשיו אני אשאל. ויש גם חוצפנים, שממש מנסים להיכנס לשק האשכים שלי ולרחם של זוגתי. ואני רואה גם בעיניים של אנשים: הנה, זאת ההוכחה, יותר מאשר השמאלנות שלך, זאת ההוכחה שמשהו דפוק אצלך. אני יודע בלי לדבר על זה בכלל, שבאיזשהו מקום זה מקיים תזה שלמה. הנה האגואיזם, הנה האני ואפסי. הנה אחד שחסרים לו סימנים טבעיים למשהו שהוא כאילו ה-bread and butter של זוגיות, של חיים נורמטיביים".

למה תליתי את רבקל'ה

התחנה הבאה במסלול הטבעי של טיראן, לפחות לפי ההערכות שנפוצו בשנים האחרונות בקרב אנשי תיאטרון, היתה אמורה להיות תפקיד המנהל האמנותי של הקאמרי, במקום עמרי ניצן, שיסיים בדצמבר הקרוב קדנציה של 25 שנים בתפקיד. טיראן ברח מגורלו, ולתפקיד אמור להיכנס הבמאי גלעד קמחי, שביים את טיראן בכמה הצגות. "גלעד יהיה מנהל תיאטרון מצוין. הייתי אומר שהייתי עושה הכל כדי לעזור לו, אבל אפילו את זה אני לא... בסופו של דבר לא אהיה פה פיזית בשביל להיות איתו בדבר הזה", הוא אומר בצער ובכעס עצמי מסוים.

אתה לא מקנא בו? לא היית רוצה להיות בנעליו?

"ממש לא".

ברחת מזה.

"זה לא שעמדו ואמרו לי בוא, אבל אני מניח שבמובן מסוים, בטח הייתי צריך להידרש לדבר הזה. אני לא בטוח שאני מתאים לזה, בוודאי לא בשלב הזה של החיים שלי. קודם כל כי זה מצריך איזה סוג של אישיות, חוסן נפשי מסוים ואחריות גדולה על אנשים, על שחקנים ושחקניות שאתה צריך לספק להם עבודה בתוך מציאות לא פשוטה, שבה ההיצע עולה בהרבה על הביקוש. וכשאתה מסתכל על הדבר הענק הזה, תיאטרון הקאמרי, שהוא מצבת עובדים כל כך גדולה, עם היקף תקציבי ש-80% כמעט ממנו הוא הכנסה עצמית, אתה מבין שהתיאטרון הזה צריך להכניס על בסיס יומי כמה מאות אלפי שקלים. זה דרקון שאתה צריך להאכיל אותו כל יום, אחרת הוא יתחיל להיות ניזון מהבשר של עצמו. עכשיו, גם אם אתה חושב בחלומות הכי ורודים שלך, 'אני אכנס לזה ואעשה רפורמות', מישהו יצטרך לשלם את המחיר בקצה של הרפורמות האלה. אנשים יצטרכו ללכת הביתה".

אמרת גם שחווית משבר בתחום המשחק בשנתיים האחרונות. שחיקה. נמאס לך?

"לא נמאס לי לשחק. ממש לא נמאס לי לשחק. אבל לפני שנתיים התחילו לי פחדים שנבעו משחיקה אנרגטית מסוימת. הרגשתי שאני קצת מרוקן ושמצברים של יצירתיות נמצאים אצלי בפיחות מאוד גדול, והרגשתי שזה מתחיל להיות מסוכן, כי אני עלול לצלול לתוך מין סיטואציה שגרתית, ואפילו הייתי אומר בזהירות – פקידותית, שבה אני עובר מתפקיד לתפקיד".

איך זה בא לידי ביטוי?

"זה יכול לקרות במהלך הצגה, כשאתה מגיע ופתאום אתה אומר, אני לא במיטבי, אני לא במיטבי. זה קורה בתהליכי חזרות, שפתאום אתה מרגיש שהמכונה כבר משומנת, יש כבר שטיקים, יש כבר טריקים, אני כבר יודע איך לגרום לזה לעבוד. אתה מרגיש שהחיפוש שלך הוא לא חיפוש. אתה מרגיש שאתה לא מספיק – שאתה לא מספיק מאוהב".

בתקופתו האחרונה בארץ הופיע טיראן ב"תמונות מחיי נישואין" היפה והאלגנטית (בבימוי קמחי לצד אפרת בן צור) וביים יחד עם דני רוזנברג את "אל נקמות" של שלום אש, שבניגוד ליצירה המאופקת של ברגמן, מתאפיינת באקספרסיביות כמעט צעקנית. ההצגה משובצת בין היתר באקטים מיניים ובעירום שגורמים לקהל - המבוגר ברובו - לזוע באי נוחות וכנראה גם לחוש עונג הכרוך בחיכוך עם משהו חזק ובוטה.

המחזה של שלום אש מתחילת המאה ה-20 עוסק בביתו של יעקב שפשוביץ', שבקומת המגורים מנהל מסע נמרץ לזכות בהכשר ובהיטהרות באמצעות רכישת ספר תורה, בין היתר כדי להשיג שידוך טוב לבתו התמה רבקל'ה, ואילו בקומה למטה מנהל בית זונות. בין הקומות - לוהט לו סיפור אהבה לסבי בין אותה רבקל'ה למאנקה, אחת הזונות - כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתמונה יפה בהצגה, שבה רבקל'ה גולשת ממיטתה הבתולית של מעלה אל מיטתה של מאנקה למטה.

"נמשכתי נורא למחזה הזה, כי הקוטביות הזאת עניינה אותי, המיזוג הזה שכורך את הקדושה והתועבה יחד, באותו תבשיל, כך שהם ממש מתגלצ'ים אחד לתוך השני", אומר טיראן. "וגם הנושא של מידור, ברמה הכי אישית, מרתק אותי. כשהייתי בטיפול שנמשך שבע וחצי שנים נדהמתי מהמערכת הזאת שלנו, וכמה היא משוכללת בצורה מחרידה. והיא מחרידה לא פחות גם בהקשרים של התא המשפחתי. מצד אחד אנחנו משפחה, חייבים להיות יחד. אתה הבן שלי, אתה ואני זה אחד, ומצד שני האורגניזם הזה כל כך חולה ולא מתפקד ולא מתקשר וממודר ועיוור לגבי כל כך הרבה דברים. והמחזה הזה מציף את זה".

בסוף המחזה המקורי, עם התפוצצות השקר וקריסת המחיצה בין הקומות, יעקב שפשוביץ' קורע את שמלת בתו ושולח אותה לבית הזונות. טיראן כתב סוף אחר.

אתה תלית את רבקל'ה.

"כן. אני תליתי אותה".

למה?

"בהתחלה כשקראתי את המחזה, עלה לי עוד מחזה אחד שאני מאוד אוהב, 'בית ברנרדה אלבה' של לורקה, ששם אדלה, אחת הבנות, תולה את עצמה בסוף, לאחר שהאמא שובה את כל הבנות באבל שלה. אבל אני חשבתי גם שהמוות של רבקל'ה זה אקט של מרד. הבחירה שלה היא לא להסכים לחיות את החיים האלה, אחרי שהיא התפכחה מהמקום הנאיבי שהיא היתה בו, אחרי שגילתה את הגיהנום שהוא הזנות".

עד כמה יש באקט הזה אלמנט של ענישה? לא רק של האבא, אלא גם של עצמה?

"יש בזה משהו. אני חושב שגם היא מאשימה את עצמה באיזשהו מקום על משובת הנעורים, למרות שזו לא משובת נעורים".

יש פה מחזה נועז, וגם ביצוע נועז, אבל בסוף השורה התחתונה מאוד שמרנית. רבקל'ה מענישה את עצמה על מימוש התשוקה שלה ופודה את חטאי ההורים שלה. יכול להיות שאתה בעצם שמרן בארון?

"יכול להיות", הוא פורץ בצחוק, "זה מעניין מאוד. את לא הראשונה שאומרת לי את זה".

עמרי ניצן סיפר לי פעם על חלום שהיה לך במהלך החזרות על המלט. שאתה שוכח לעשות את ה-to be or not to be.

"כן, היה לי חלום כזה. החלום מתחיל בזה שאני מאחורי הקלעים עם כל האנשים ויש מחיאות כפיים, ואנחנו עומדים לצאת להשתחוות והוא רץ אלי, עמרי, כולו מזיע ונסער ואומר לי: שכחת. ואני אומר לו: מה שכחתי? והוא אומר לי: שכחת את הדבר הכי חשוב. ואני שואל אותו: מה שכחתי? מה שכחתי? והוא אומר: שכחת להגיד את המונולוג של להיות או לא להיות. ואני אומר לו: איך זה יכול להיות? זה לא הגיוני. זה הדבר, שכולם מצפים לו. והוא אומר לי: אבל עובדה, שכחת. אז מה עושים? אני שואל אותו, והוא אומר: תעלה עכשיו ותגיד. ואנחנו בדיוק יוצאים מהקלעים אל הקהל להשתחוות ואז אני אומר: סליחה קהל נכבד, אני מתנצל. ואז אני מתחיל, כמו ילד נזוף שמעמידים אותו על הכיסא: להיות או לא להיות זאת השאלה, ואומר את כל המונולוג. ואז התעוררתי. מין חרדת ביצוע כזאת".

יותר מזה. חרדת ביצוע של ילד pleaser. ילד שחושש לאכזב את ההורים.

"מסכים לגמרי".

מבוגרים מתים עליך. אתה הילד שהוא גם רע - אני אהמם אתכם עכשיו במחזה עם מין אוראלי ועירום ואלך עד הסוף – אבל אתה גם טוב וחמוד ונכון. חביב אגודת הידידים.

"כן, לגמרי. זה נכון מאוד. אבל אני גם אוהב מאוד את הקהל המבוגר. אני לא מתבייש בזה. ובגלל הטבע המאוד ספקן או הפסימי שלי, תמיד חיכיתי לבום, להתרסקות, לרגע שבו הבלוף ייחשף. אני לא רוצה שהבלוף ייחשף. הנרקיסיזם שלי לא מאפשר לי את זה".

ומה הבלוף?

"שהוא לא כזה מי יודע מה. ראינו. מיצינו".

אז אתה מקדים את זה.

"אני מקדים את זה, כן. אני עוזב לפני שהקסם פג. מבחינתי יש מצב שאולי השעה 12 הולכת להגיע ואני צריך לעבור לטיים־זון אחר".