ליהי קורנובסקי ותום אבני ב"האפקט". הטקסט לא מאפשר להם להגיע למקומות עמוקים ממשמעיין קאופמן

לא ברור איך המחזה הזה זכה בפרס איגוד המבקרים הבריטי

"האפקט", שכתבה לוסי פרבל ומועלה כעת בתיאטרון באר שבע, לוקה בפשטנות והדמויות בו מזכירות איור של "גבר" ו"אשה" על חדר שירותים. הבחירה במחזה והתלהבות היוצרים ממנו אינה מובנת

פסיכיאטר מצליח (אמיר קריאף) מארגן ניסוי שנועד לבדוק השפעה של תרופה אנטי דיכאונית חדשה. כאחראית על הניסוי הוא ממנה פסיכיאטרית צעירה ממנו (נעמי פרומוביץ'), עימה בילה בעבר לילה רומנטי שהותיר איזה חותם בשניהם. המחזה מתמקד בזוג הפסיכיאטרים, ובמקביל בזוג צעירים (תום אבני וליהי קורנובסקי) הנוטלים את התרופה ובמה שעובר עליהם בזמן הניסוי הרפואי־נפשי. לצורך הניסוי הם מתבקשים, לדוגמה, לא לתקשר עם העולם שבחוץ, להיות מחוברים למכשיר המודד את הדופק שלהם, לעבור בדיקות MRI ועוד. תחת תנאים אלה, ובעיקר בעזרת התרופה, המשחררת את הדופמין, מתאהבים הצעירים זה בזו, כשהשאלה שמטרידה, בעיקר את הבחורה, שנמצאת בזוגיות בעולם שבחוץ, היא האם המשיכה הזאת היא רק תגובה פיזית לחומרים שהם מקבלים, ובהמשך לכך, עד כמה "אהבה", יחסים, וקיום אנושי בכלל הם עניין של בחירה.

המחזה, "האפקט", שכתבה המחזאית הבריטית לוסי פרבל, הועלה בנשיונל תיאטר ב–2012, וזכה בפרס איגוד המבקרים למחזה הטוב ביותר. אבל מצפייה במחזה, שעולה כעת בתיאטרון באר שבע, לא ברור למה זכה הטקסט הזה בפרס וייתכן בהחלט שהיתה זו שנה חלשה למחזאות הבריטית. זהו מחזה הלוקה בפשטנות ובעוד כמה בעיות בולטות. ראשית, השאלה המרכזית שהוא מעלה, בדבר הבחירה האנושית, נוסחה כבר פעמים רבות ובאופן מעמיק יותר מאשר במחזה. השאלה היא, האם אנו, בני האדם, לא יותר מחיות הנתונות להשפעה כימית והורמונלית, המנתבת את מעשינו ורגשותינו, או שמא אנו דווקא בוחרים את מושאי אהבתנו מסיבות פסיכולוגיות־רוחניות ובהמשך לכך יכולים לשלוט ולעצב את חיינו באופן משביע רצון. ובכן, ברור שזאת שאלה שהתשובה עליה טרם התגלתה במלואה, אבל כפי הנראה, אנו גם וגם, ובסקאלה שבין ה"חיה" ל"אדם" יש אינספור הבדלים וניואנסים.

וניואנסים — זה הדבר הבולט בחסרונו במחזה. ראשית, השאלה עצמה לא מנוסחת באופן מאתגר, אינטלקטואלית או רגשית. הרי אם הקהל רואה לנגד עיניו שני צעירים הטרוסקסואליים נאים, בעלי אינטליגנציה טובה וקסם אישי כלשהו — סביר שאם יהיו יחד בצמידות כזאת למשך זמן מה — משהו יקרה. ולכן כך או כך, השאלה ה"גדולה", שאותה ניסתה המחזאית להעלות על נס, נהפכת בטעות לשאלה די קטנה. הם מתאהבים, כצפוי, ולמען האמת, למי באמת אכפת אם הסיבה היא הורמונלית או פסיכולוגית. זה כמובן אמור לעניין את החוקרים (אלה שבמחזה ואלה שבחיים), אבל כשאלה דרמטית המופנית באופן טבעי גם לקהל, אין לה מספיק משקל. אולי היה יכול להיות מעניין יותר לו היו משתתפים בניסוי — ובמחזה — זוג שדווקא לא צפוי שיתאהב. זה יכול להיות זוג שיש ביניהם פער תרבותי, או אפילו, אם ניקח זאת לקיצוניות — הומו מוצהר שמתאהב באשה.

דמויות כלליות

במקום להציב את השאלה דרך דמויות מעניינות, מפורטות, אנו מקבלים פה דמויות כלליות שאנחנו לא יודעים הרבה עליהן — לא דרך ביוגרפיה ולא דרך התנהגות או סגנון מובחן. הבחורה הצעירה והנאה לומדת פסיכולוגיה, ויש לה בן זוג מבוגר ממנה. על הבחור הצעיר והנאה איננו יודעים דבר מלבד העובדה שהוא שואף לטייל בעולם. על הפסיכיאטר אנו יודעים שהוא מין צ'ארמר סדרתי, כזה שמחליף אשה פעם בכמה זמן. ועל הפסיכיאטרית אנו לומדים מעט מאוחר מדי במחזה, שהיא עצמה סובלת מדיכאון, ושבנוסף יש לה פצע שטרם הגליד מהמפגש הרומנטי עם הפסיכיאטר.

כשהיא מגלה שהפסיכיאטר לא כן אתה והוא לא מגלה לה מי מקבל את הכדור האמיתי ומי את הפלסיבו, ושלמעשה הנטייה שלה עצמה לדיכאון גם מעניינת אותו כנושא למחקר, נפתח פתח דרמטי מעניין יותר. אבל הפיתול העלילתי הזה קורה רק בסוף, ועד הסוף הזה, הדיאלוגים לא מצליחים להטעין את עצמם במשמעות דרמטית מספקת. מעבר לעלילה הזאת, שלא מקבלת פיתוח רגשי או אינטלקטואלי מספק, יש פה גם הפנמה כמעט שוביניסטית תמוהה של המחזאית — גם האשה הצעירה מוצגת כחרדה מהגבר, האם אהבתו אמיתית או גחמתית, וגם הפסיכיאטרית מוצגת כמי שסוחבת פצע של נטישה — כשהגברים, מהצד השני, הם המחליטים, ונדמה שהם די מחוסנים מפגיעה רגשית. כל זה לא מובא באופן ביקורתי ומודע לעצמו, אלא כמין אמת אבסולוטית שבה הנשים הן הפגיעות והנזקקות, והגברים — לא.

וכשהדמויות הן לא ספציפיות, ממש כמו איור של "גבר" ו"אשה" על חדרי שירותים, זה משפיע גם על המשחק. ליהי קורנובסקי משחקת בהתחלה במין מכניות רובוטית, כשלקראת האמצע היא משתנה באופן שלא נבנה הדרגתית ופתאום מגיעה להתפרצויות רגש קיצוניות. גם תום אבני, שתירגם באופן קולח את המחזה, מופיע כצעיר גנרי. חוסר הספציפיות הזאת גורמת לו גם לשבץ במשחק מניירות מיותרות, שנדמות כקריצה לקהל, ורק מחלישות את אמינותו. נעמי פרומוביץ' ואמיר קריאף, שניהם שחקנים מנוסים יותר, לא נופלים למשחק חיצוני כמו הזוג הצעיר, אבל נדמה שגם הם סובלים, שלא באשמתם, מהיעדר עומק ופיתוח בדמויות וביחסים ביניהם. כשהם מדברים ישירות לקהל, במונולוגים, הם מצליחים ליצור עניין, אבל הטקסט לא מאפשר להם להגיע למקומות עמוקים ממש. נוצרת תחושה שמתוך דלות כלשהי של המחזה גם עבודת ההדרכה של השחקנים לא לגמרי צלחה.

ליהי קורנובסקי, נעמי פרומוביץ' ותום אבני ב"האפקט" מעיין קאופמן

מבוא לדבר האמיתי

ואשר לנושא הדיכאון שאמור להיות מרכזי פה — הוא נותר כמין מבוא לדבר האמיתי שלא מגיע. לאורך הצפייה בהצגה זה לא הפסיק להפליא אותי, איך ייתכן שבשנות האלפיים נכתב מחזה על דיכאון וכדורים פסיכיאטריים, שלא אומר שום דבר חדש או אינטימי בנושא. הרי כבר נעשו על זה כל כך הרבה סרטים והפרוזק הפציע לעולם ושיגשג לפני שנים רבות. ועם זאת, על אף חוסר החידוש במחזה הוא אפוף במין נימה נלהבת של הרצאת "טד" חדשנית, כאילו הרגע גילתה המחזאית שהיא חיה באיזה מטריקס והיא חייבת ליידע בדחיפות את בני האנוש האחרים.

עיצוב התפאורה המרענן של סבטלנה ברגר וכן עבודת הווידאו האפקטיבית של יואב כהן יוצרים דווקא עולם מאופיין, קר ועכשווי. אבל זה לא מחפה על שטחיות מסוימת שעולה מהמחזה שבפירוש ארוך מדי. הבחירה במחזה והתלהבות היוצרים ממנו לא מובנת. עם זאת, ייתכן שהטקסט הזה כן היה יכול לעבוד טוב במדיום אחר — בטלוויזיה, עם קלוז־אפים, עריכה טובה ואמצעים שיכלו להוסיף למה שנעדר פה. אבל על במת תיאטרון התוצאה היא מין נטורליזם נעדר רבדים, דימויים ופיוט — שהתיאטרון נזקק לו, גם אם הוא מספר סיפור "אמיתי". לבסוף, בסצינה האחרונה, בה מודה הפסיכיאטרית בדיכאונה, ונוטלת חגיגית את הכדור, לראשונה בחייה, היה נדמה לי שאולי כל זה היה לא יותר מפרסומת סמויה לכדורים נגד דיכאון.

"האפקט". תיאטרון באר שבע. מחזה: לוסי פרבל; תרגום: תום אבני; בימוי: כפיר אזולאי; תפאורה ותלבושות: סבטלנה ברגר; תאורה: זיו וולושין; מוזיקה: אלעד אדר; וידיאו: יואב כהן; כוריאוגרפיה: מיכל שי. משחק: תום אבני, נעמי פרומוביץ', ליהי קורנובסקי, אמיר קריאף