רק שתמשיכו ליהנות
כבר מנויים? התחברו

"המתאגרף": הספורטאי היהודי שהבין כי במחנות הריכוז כניעה פירושה מוות

הרומן הגרפי שכתב ואייר ריינהרד קלייסט מגולל את סיפורו האמיתי של המתאגרף היהודי הרצקו האפט, ששרד בשואה הודות לכישוריו הספורטיביים. אם המחבר היה מרשה לעצמו לחרוג מתיאור סכמטי של הביוגרפיה של הגיבור, היצירה היתה מעניינת יותר

איור של ריינהרד קלייסט מתוך הספר. תחושה של משחק יתר

תירגמה מגרמנית: תמי לימון, עיצוב: ירמי אמסטר

זמן קצר בלבד עבר מאז פורסם בעברית "הרצל: היסטוריה אירופאית" (הוצאת פרדס, 2018) והנה נוחת על מדף הספרים רומן גרפי אירופי נוסף, שמביא את סיפורה של אישיות יהודית במהדורה מכובדת שקורצת למחלקי הפרסים למיניהם. ריינהרד קלייסט, שבעבר כבר שלח את ידו בתחום הקומיקס הביוגרפי עם יצירות על אלביס פרסלי, פידל קסטרו וג'וני קש, מביא את סיפורו האמיתי של הרצקו האפט: מנעוריו כמבריח בפולין, דרך פיתוח כישוריו כלוחם במחנות הריכוז בזמן השואה ועד לקריירה קצרה כמתאגרף מקצועי באמריקה אחרי מלחמת העולם השנייה.

עטיפת הספר "המתאגרף" צילום: איור: ריינהרד קלייסט / הוצאת קרן

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

במובנים רבים, "המתאגרף" הוא ספר גנרי יותר מ"הרצל: היסטוריה אירופאית". הוא מעוצב בהתאם לחוקי הקומיקס הביוגרפי וסיפורי השואה, שמפותחים דיים ומרבית הקוראים (לפחות בגרמניה, מולדתו של קלייסט) כבר מכירים אותם היטב ומסרב בעקשנות לחרוג מהשטנץ.

אבל גם כאשר צובעים בתוך הקווים דרושה מידה לא מובטלת של כישרון; "הרצל" חרג מהכללים המוכרים לא בהכרח משום שהיה לו משהו מעניין להגיד, אלא מפני שהכותב לא היה מנוסה במדיום שבו פעל, בניגוד לאמן, ולכן הטביע את התמונות שוב ושוב בהררי מלל. ב"המתאגרף" קלייסט אחראי לאמנות ולטקסט כאחד ויש לו שליטה מלאה בשניהם. אף על פי שהוא עוקב אחר ספרו הביוגרפי של אלן סקוט האפט (בנו של הרצקו, שמופיע בסיפור המסגרת של הרומן הגרפי כעד לחיי אביו), זאת נראית כמו יצירה של אמן קומיקס יותר מיצירה של סופר שמעדה בטעות לתוך מדיום הקומיקס.

Reinhard Kleist - Der Boxer (Booktrailer) [SUB ITA/ENG] Zewil - Claudia Rabaioli

האמנות מזכירה במקצת את עבודותיו המאוחרות של המאסטרו ויל אייזנר. לא רק בגלל המיקוד בחייהם של הפועלים היהודים חסרי המזל, שנאבקים על כל טיפת חיים שניתנת להם, אלא גם בגלל התיאטרליות: הדמויות נעות על גבי הדף בתחושה מסוימת של משחק יתר. כל תנועה היא גדולה ורבת משמעות, כל מבט הוא חד וברור.

אולי זה נשמע כביקורת, אך זוהי דווקא מחמאה — הדף הוא הבמה והדמויות הן שחקנים ובמידה רבה כישרונו של היוצר טמון ביכולת להפוך את הדמויות הדו־ממדיות האלו לאנשים אמיתיים, לגרום לנו לשכוח שמדובר בציורים ולהתעלות אל הממד האנושי. אם הדבר דורש הגזמה מסוימת, סצינה שבה הרצקו יורה באקדח בפעם הראשונה שמערבת פחד ותיעוב עצמי היא מהבולטות בספר, אין להתלונן כל עוד היא עובדת.

יתרון נוסף של "המתאגרף" נובע מן הנכונות של קלייסט לשבור את השגרה הסגנונית שהוא בונה לעצמו: מרבית הספר מתנהל בסגנון מאוד קלאסי של מבנה עמודים — שישה עד תשעה פאנלים שמציגים המשכיות זמנים ברורה וריאליסטית על פני כל סצינה. אבל מדי פעם, ברגעים בעלי משמעות עמוקה או כאשר קלייסט רוצה לייצג איבוד שליטה של האפט, הוא עובר לסגנון אבסטרקטי יותר.

עמוד מתוך "המתאגרף", איורים: ריינהרד קלייסט

החשיפה של האפט למשרפות, ההבניה של השגרה היום־יומית של מוות וחורבן, נמנעת בחוכמה מניסיון לשחזר את האירועים באופן מציאותי ועוברת למוד של צללים צועקים שמזכירים את הרגעים היותר משוחררים של חוזה מוניוז (Alec Sinner). קלייסט מבין היטב את המגבלות של הסגנון שלו, במיוחד בהקשר של סיפור שואה מצויר שמעמת תמידית את המחבר עם החובה לאייר את מה שלא באמת ניתן לאייר — לפחות בלי להפוך את הסיפור למשהו שאי אפשר להציג לקהל כללי.

אבל בדיוק כפי שכוחו של הספר נובע מהמקצועיות שלו, בכך טמונה גם חולשתו: קלייסט עובד על פי התבנית של אדם אחר וכאשר מסתכלים מעבר לפרטים אל הסיפור הכולל נתקלים בבעיה של קצרנות. יותר משהוא יצירה שלמה, לפרקים ארוכים "המתאגרף" מותיר תחושה של סכמת אירועים — הנה האפט מתאהב בפעם הראשונה, הנה הוא מפגין את כישרונו כלוחם, הנה הוא נתקל בחייל הגרמני שהפך לנותן החסות שלו וכך הלאה וכך הלאה. אירוע רודף אירוע, בלי תחושה של קישור מלא ביניהם. מוטב היה אילו היצירה היתה ארוכה יותר או אם לחלופין היתה מתמקדת בתקופה קצרה יותר בחייו של האפט. למרות שמו של הרומן הגרפי, תיאור הקריירה של הגיבור כמתאגרף מחזיק רק חלק קטן מהספר.

הקרב האחרון של האפט, מול המתאגרף המפורסם רוקי מרציאנו, שהיה משמש כקליימקס ברור בכל עיבוד קולנועי, זוכה ליחס של הערת שוליים. אפילו הטענה של האפט שנותני החסות של מרציאנו, בריוני מאפיה, איימו עליו שיפסיד בקרב נדחסת למספר עמודים קטן מדי. קטעי האגרוף הם כרישומי צד לאירוע המרכזי באמת לדעתו של קלייסט — החיפוש של הרצקו אחר אהובתו האבודה מימי נעוריו בפולין.

ריינהרד קלייסט צילום: Martin Kraft

אותה אהובה, לאה פבלנסקי, מוצגת בתחילת הרומן הגרפי ואז נעלמת ממנו כמעט לבלי שוב. היא משמשת עמוד השדרה הרעיוני של הסיפור. הרצון לראות אותה שוב הוא שמשאיר את הרצקו בחיים ודוחף אותו להילחם שוב ושוב, גם במצבים שבהם כל אדם אחר היה מוותר, אך היא עצמה נותרת לא יותר מאבסטרקט. זאת כנראה נקודת הדמיון הכי גדולה בין "המתאגרף" ל"הרצל: היסטוריה אירופאית", שבו לנור האבודה היא האחות של הרצל שמתה בגיל צעיר, וגם הבעיה הכי גדולה שלו. חיים אנושיים לא נוטים להתאים את עצמם למודל של סיפור עלילתי, עם התחלה, אמצע וסוף מוגדרים היטב. ברור שהמחבר חיפש קצה חוט שבאמצעותו יוכל הקורא לעקוב אחר התפתחות האירועים. פחות ברורה ההחלטה להפוך דמות של אשה אמיתית למעין משקולת רגשית בלי קיום עצמאי — שמרדדת אותה וגם את הרצקו.

זוהי בחירה מוזרה, בהתחשב ביכולתו של קלייסט להפוך את האגרוּף למטאפורה למאבק על החיים: האפט נאלץ להרוג להנאתם של הנאצים והוא בוחר שוב ושוב לשרוד בידיעה שמדובר בחיים של אחרים. את הבחירה הזאת רבים מהשורדים נאלצו לקבל על עצמם. הידיעה שפירור לחם שגנבת כדי להישאר בחיים עוד זמן מה נלקח כנראה מפיו של אדם אחר, שיגווע למוות, או שהקצין הגרמני שמגן עליך יבחר במקומך אדם אחר שיישלח אל מותו, יותר מעניינת מעוד סיפור על אהבת נעורים.

על פי הספר, כוחו של האפט כמתאגרף אינו קשור לכישורים, לטכניקה או אפילו לשרירים מפותחים. כוחו הוא כוח ההישרדות, חוסר היכולת לוותר ולהיכנע פשוט כי כניעה פירושה מוות. האפט מנצח לא מפני שהוא טוב יותר, אלא מכיוון שאין לו אופציה אחרת. באמריקה, שם האגרוף הופך מכורח למקצוע, הוא מאבד מהחדות הזאת. אחרי שהבין כי הפסד אין פירושו מוות, הוא מאבד את מה שהפך אותו למתאגרף מלכתחילה. הרגע של ההבנה הזאת הוא כנראה הטוב והעדין בספר; לו קלייסט היה מתמקד בעוד רגעים כאלו, במקום ללכת בעקבות הטיפוסי, "המתאגרף" היה יצירה שלמה יותר.

תירגמה מגרמנית: תמי לימון, עיצוב: ירמי אמסטר

זמן קצר בלבד עבר מאז פורסם בעברית "הרצל: היסטוריה אירופאית" (הוצאת פרדס, 2018) והנה נוחת על מדף הספרים רומן גרפי אירופי נוסף, שמביא את סיפורה של אישיות יהודית במהדורה מכובדת שקורצת למחלקי הפרסים למיניהם. ריינהרד קלייסט, שבעבר כבר שלח את ידו בתחום הקומיקס הביוגרפי עם יצירות על אלביס פרסלי, פידל קסטרו וג'וני קש, מביא את סיפורו האמיתי של הרצקו האפט: מנעוריו כמבריח בפולין, דרך פיתוח כישוריו כלוחם במחנות הריכוז בזמן השואה ועד לקריירה קצרה כמתאגרף מקצועי באמריקה אחרי מלחמת העולם השנייה.

עטיפת הספר "המתאגרף" צילום: איור: ריינהרד קלייסט / הוצאת קרן

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

במובנים רבים, "המתאגרף" הוא ספר גנרי יותר מ"הרצל: היסטוריה אירופאית". הוא מעוצב בהתאם לחוקי הקומיקס הביוגרפי וסיפורי השואה, שמפותחים דיים ומרבית הקוראים (לפחות בגרמניה, מולדתו של קלייסט) כבר מכירים אותם היטב ומסרב בעקשנות לחרוג מהשטנץ.

אבל גם כאשר צובעים בתוך הקווים דרושה מידה לא מובטלת של כישרון; "הרצל" חרג מהכללים המוכרים לא בהכרח משום שהיה לו משהו מעניין להגיד, אלא מפני שהכותב לא היה מנוסה במדיום שבו פעל, בניגוד לאמן, ולכן הטביע את התמונות שוב ושוב בהררי מלל. ב"המתאגרף" קלייסט אחראי לאמנות ולטקסט כאחד ויש לו שליטה מלאה בשניהם. אף על פי שהוא עוקב אחר ספרו הביוגרפי של אלן סקוט האפט (בנו של הרצקו, שמופיע בסיפור המסגרת של הרומן הגרפי כעד לחיי אביו), זאת נראית כמו יצירה של אמן קומיקס יותר מיצירה של סופר שמעדה בטעות לתוך מדיום הקומיקס.

Reinhard Kleist - Der Boxer (Booktrailer) [SUB ITA/ENG] Zewil - Claudia Rabaioli

האמנות מזכירה במקצת את עבודותיו המאוחרות של המאסטרו ויל אייזנר. לא רק בגלל המיקוד בחייהם של הפועלים היהודים חסרי המזל, שנאבקים על כל טיפת חיים שניתנת להם, אלא גם בגלל התיאטרליות: הדמויות נעות על גבי הדף בתחושה מסוימת של משחק יתר. כל תנועה היא גדולה ורבת משמעות, כל מבט הוא חד וברור.

אולי זה נשמע כביקורת, אך זוהי דווקא מחמאה — הדף הוא הבמה והדמויות הן שחקנים ובמידה רבה כישרונו של היוצר טמון ביכולת להפוך את הדמויות הדו־ממדיות האלו לאנשים אמיתיים, לגרום לנו לשכוח שמדובר בציורים ולהתעלות אל הממד האנושי. אם הדבר דורש הגזמה מסוימת, סצינה שבה הרצקו יורה באקדח בפעם הראשונה שמערבת פחד ותיעוב עצמי היא מהבולטות בספר, אין להתלונן כל עוד היא עובדת.

יתרון נוסף של "המתאגרף" נובע מן הנכונות של קלייסט לשבור את השגרה הסגנונית שהוא בונה לעצמו: מרבית הספר מתנהל בסגנון מאוד קלאסי של מבנה עמודים — שישה עד תשעה פאנלים שמציגים המשכיות זמנים ברורה וריאליסטית על פני כל סצינה. אבל מדי פעם, ברגעים בעלי משמעות עמוקה או כאשר קלייסט רוצה לייצג איבוד שליטה של האפט, הוא עובר לסגנון אבסטרקטי יותר.

עמוד מתוך "המתאגרף", איורים: ריינהרד קלייסט

החשיפה של האפט למשרפות, ההבניה של השגרה היום־יומית של מוות וחורבן, נמנעת בחוכמה מניסיון לשחזר את האירועים באופן מציאותי ועוברת למוד של צללים צועקים שמזכירים את הרגעים היותר משוחררים של חוזה מוניוז (Alec Sinner). קלייסט מבין היטב את המגבלות של הסגנון שלו, במיוחד בהקשר של סיפור שואה מצויר שמעמת תמידית את המחבר עם החובה לאייר את מה שלא באמת ניתן לאייר — לפחות בלי להפוך את הסיפור למשהו שאי אפשר להציג לקהל כללי.

אבל בדיוק כפי שכוחו של הספר נובע מהמקצועיות שלו, בכך טמונה גם חולשתו: קלייסט עובד על פי התבנית של אדם אחר וכאשר מסתכלים מעבר לפרטים אל הסיפור הכולל נתקלים בבעיה של קצרנות. יותר משהוא יצירה שלמה, לפרקים ארוכים "המתאגרף" מותיר תחושה של סכמת אירועים — הנה האפט מתאהב בפעם הראשונה, הנה הוא מפגין את כישרונו כלוחם, הנה הוא נתקל בחייל הגרמני שהפך לנותן החסות שלו וכך הלאה וכך הלאה. אירוע רודף אירוע, בלי תחושה של קישור מלא ביניהם. מוטב היה אילו היצירה היתה ארוכה יותר או אם לחלופין היתה מתמקדת בתקופה קצרה יותר בחייו של האפט. למרות שמו של הרומן הגרפי, תיאור הקריירה של הגיבור כמתאגרף מחזיק רק חלק קטן מהספר.

הקרב האחרון של האפט, מול המתאגרף המפורסם רוקי מרציאנו, שהיה משמש כקליימקס ברור בכל עיבוד קולנועי, זוכה ליחס של הערת שוליים. אפילו הטענה של האפט שנותני החסות של מרציאנו, בריוני מאפיה, איימו עליו שיפסיד בקרב נדחסת למספר עמודים קטן מדי. קטעי האגרוף הם כרישומי צד לאירוע המרכזי באמת לדעתו של קלייסט — החיפוש של הרצקו אחר אהובתו האבודה מימי נעוריו בפולין.

ריינהרד קלייסט צילום: Martin Kraft

אותה אהובה, לאה פבלנסקי, מוצגת בתחילת הרומן הגרפי ואז נעלמת ממנו כמעט לבלי שוב. היא משמשת עמוד השדרה הרעיוני של הסיפור. הרצון לראות אותה שוב הוא שמשאיר את הרצקו בחיים ודוחף אותו להילחם שוב ושוב, גם במצבים שבהם כל אדם אחר היה מוותר, אך היא עצמה נותרת לא יותר מאבסטרקט. זאת כנראה נקודת הדמיון הכי גדולה בין "המתאגרף" ל"הרצל: היסטוריה אירופאית", שבו לנור האבודה היא האחות של הרצל שמתה בגיל צעיר, וגם הבעיה הכי גדולה שלו. חיים אנושיים לא נוטים להתאים את עצמם למודל של סיפור עלילתי, עם התחלה, אמצע וסוף מוגדרים היטב. ברור שהמחבר חיפש קצה חוט שבאמצעותו יוכל הקורא לעקוב אחר התפתחות האירועים. פחות ברורה ההחלטה להפוך דמות של אשה אמיתית למעין משקולת רגשית בלי קיום עצמאי — שמרדדת אותה וגם את הרצקו.

זוהי בחירה מוזרה, בהתחשב ביכולתו של קלייסט להפוך את האגרוּף למטאפורה למאבק על החיים: האפט נאלץ להרוג להנאתם של הנאצים והוא בוחר שוב ושוב לשרוד בידיעה שמדובר בחיים של אחרים. את הבחירה הזאת רבים מהשורדים נאלצו לקבל על עצמם. הידיעה שפירור לחם שגנבת כדי להישאר בחיים עוד זמן מה נלקח כנראה מפיו של אדם אחר, שיגווע למוות, או שהקצין הגרמני שמגן עליך יבחר במקומך אדם אחר שיישלח אל מותו, יותר מעניינת מעוד סיפור על אהבת נעורים.

על פי הספר, כוחו של האפט כמתאגרף אינו קשור לכישורים, לטכניקה או אפילו לשרירים מפותחים. כוחו הוא כוח ההישרדות, חוסר היכולת לוותר ולהיכנע פשוט כי כניעה פירושה מוות. האפט מנצח לא מפני שהוא טוב יותר, אלא מכיוון שאין לו אופציה אחרת. באמריקה, שם האגרוף הופך מכורח למקצוע, הוא מאבד מהחדות הזאת. אחרי שהבין כי הפסד אין פירושו מוות, הוא מאבד את מה שהפך אותו למתאגרף מלכתחילה. הרגע של ההבנה הזאת הוא כנראה הטוב והעדין בספר; לו קלייסט היה מתמקד בעוד רגעים כאלו, במקום ללכת בעקבות הטיפוסי, "המתאגרף" היה יצירה שלמה יותר.

לקריאת הכתבה המלאה

כבר מנויים? התחברו