אורלי זילברשץ בצילומי הסרט "הדקדוק הפנימי", על פי ספרו של דויד גרוסמן, "ספר הדקדוק הפנימי". דמות קולנועית מצמררתדניאל צ'צ'יק

איך מוצגות אמהות רעות בספריהם של גרוסמן, פרנטה ורביניאן?

אמהות נושאות ברוב המכריע של נטל גידול הילדים ולכן לא מפתיע שהן גם נושאות כמעט באופן מוחלט באשמה ובאחריות לכל מה שמשתבש בחיי ילדיהן, אומרת ציפי גוריון־מורדי, עורכת, כותבת ומרצה על ספרות עברית ומוזיקה ישראלית, שמשרטטת קווים לדמותה של האם הרעה בספרות

חמשת הספרים המומלצים:

1. ספר הדקדוק הפנימי / דויד גרוסמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1991

2. חייבים לדבר על קווין / ליונל שרייבר, תירגמה מאנגלית: ענת ויינשטיין. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 2005

3. מטילדה / רואלד דאל, תירגמה מאנגלית: יעל ענבר. הוצאת זמורה־ביתן, 2000

4. אהבה מטרידה / אלנה פרנטה, תירגם מאיטלקית: אלון אלטרס. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2009

5. סמטת השקדיות בעומריג'אן / דורית רביניאן. הוצאת עם עובד, 1995

ציפי גוריון-מורדי. "ההורים ברוב ספרי הנוער והילדים הרואים אור בשנים האחרונות קרובים ככל האפשר לשלמות" נילי כספי-ליטבק

נפתח באמא שאותה הגדרת "האכזרית ביותר בספרות העברית ובכלל" — הינדה מ"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן. מה עושה אותה זכאית לתואר?

עטיפת "ספר הדקדוק הפנימי" הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה

ציפי גוריון־מורדי: נראה שאין לה טיפת אמפתיה לילדים שלה. מה אנחנו כבר מבקשים מאמא? הדבר היחיד שמעניין אותה זה מה יגידו אחרים. העניין הוא שאנחנו כל הזמן מצפים ממנה, כמו מההורים שלנו, בכל זאת לטיפת חום, קצת אמונה, תמיכה, מלה טובה לאהרון. והלב שלנו נשבר שוב ושוב כשזה לא קורה. אברהם בלבן, למשל, כתב שהינדה היא האחראית הבלעדית לכך שאהרון מפסיק לגדול פיזית. כלומר, הינדה כאמא מקטינה את הבן שלה ממשית ולא רק מטפורית. הרגע שובר הלב ביותר בספר, מבחינתי, הוא כשאהרון מגלה שהיא משקרת בנוגע לגילו כדי שלא יזדעזעו מממדיו הקטנים, ושוב מעדיפה את "מה יחשבו" על פני רגשותיו של בנה. לדעתי, אורלי זילברשץ עשתה עם הדמות של הינדה עבודה נהדרת בסרט של ניר ברגמן, שמבוסס על הספר. הדמות הקולנועית מצמררת לא פחות מזו הספרותית.

בחרת ב"חייבים לדבר על קווין". קוראים רבים הרגישו שהאמא בספר היא קורבן של בנה — ואחרים חשו שהיא אשמה במעשיו ובמי שהוא גדל להיות.

עטיפת הספר "חייבים לדבר על קווין" עיצוב: אמרי זרטל

זה היופי בספר הזה. אנחנו כקוראים לא מפסיקים להתחבט בשאלה אם היא אשמה או לא. אווה, האם, היא בהחלט קורבן של בנה בסופו של דבר. הרי הוא זה שבחר לעשות את מה שעשה, וכפי שאנחנו מגלים רק בסוף הספר (ספוילר ענק בהחלט), בנוסף לירי בתיכון הוא טרח לרצוח את אביו, בן זוגה של אמו, ואת אחותו, בתה. אבל תוך כדי הקריאה שרייבר אינה מפסיקה לתעתע בקורא, והוא לא יודע עד הסוף אם קווין אמנם נולד פסיכופת שאי אפשר לאהוב — או שהוא גדל להיות כזה משום שאווה לא הצליחה לאהוב אותו. מאחר שהספר נכתב מנקודת מבטה של האמא התסכול רק גדל, משום שאווה היא גיבורה נהדרת, חכמה, צינית וכנה לחלוטין, ואנחנו רוצים מאוד להיות בעדה.

"מטילדה" מציג עולם הפוך, שבו ילדה סקרנית וחכמה נרמסת על ידי הורים טיפשים ודוחים. זה נדמה לי, או שסופרי ילדים כיום לא מעזים "להוציא את ההורים רע"? מה כל כך מפחיד אותם?

עטיפת הספר "מטילדה" אמרי זרטל

אכן, ההורים ברוב ספרי הנוער והילדים הרואים אור בשנים האחרונות קרובים ככל האפשר לשלמות. חלק מזה אולי נובע מכך שההורים הם שבוחרים את הספר ורוכשים אותו בכספם, אבל מלבד זאת אני חושבת שהסופרות והסופרים הם הורים שרוצים מאוד לחשוב על עצמם כהורים מצוינים ולכן כותבים דמויות של הורים כאלה. יותר מכך, אני חושבת שזה חלק ממגמת הפוליטיקלי קורקט הכללית. הדמויות המוגזמות של רואלד דאל והביקורת החברתית הבלתי מתפשרת שלו אינן מתאימות לכל אחד. השוק הישראלי קשוח גם ככה, אז להסתכן עם דמויות של הורים שאינם מתייחסים לילדה שלהם, אוכלים ארוחות קפואות מול הטלוויזיה ומקללים? לצערי, אני לא רואה שום סיכוי ש"מטילדה" היה רואה אור בימינו. אם הספר היה נכתב על ידי סופר ישראלי, ככל הנראה היו סוקלים אותו או לכל הפחות מנפנפים אותו בנימוס קר.

עטיפת הספר "אהבה מטרידה" הספרייה החדשה / הוצאת הקיבוץ המאוחד

"אהבה מטרידה" של אלנה פרנטה נפתח במותה המסתורי של האם. זאת נקודת מוצא קלאסית להתמודדות עם אמא רעה, לא?

לכאורה זה דווקא זמן להתאבל, להעלות זיכרונות טובים יותר על מי שמתה זה עתה (כנראה מוות לא טבעי) ואולי למצוא מקום למחילה. במקרה של דליה, הבת בספר, מתחיל מסע סוריאליסטי שנועד לחקור את מות האם, בעוד שלמעשה היא חוקרת את עצמה ואת ילדותה. אמא שלה יוצאת רע, בלשון המעטה, מהמסע הזה. היא אמא יותר מדי "סקסית", בוגדנית, לא חומרים קלאסיים לאמא תומכת ואוהבת. יש לציין שגם ב"רומנים הנפוליטניים" אמה של אלנה, וכמוה רוב האמהות והאבות בטטרלוגיה של פרנטה, הם הורים נוראים, קשי יום, מכים, שפשוט מנסים לשרוד בשכונה האלימה בנאפולי וגידול ילדים הוא עול בשבילם. גם אלנה וגם דליה רק מנסות להיפרד מהשכונה ומילדותן ואינן רוצות לדבר יותר בדיאלקט המסמל את הוריהן. הן רוצות ללמוד, להתפתח ולהתנתק מהמקום שממנו באו. במקרה של דליה, אמא שלה צריכה למות כדי שהיא תתחיל לחשוב על עצמה כעל יצור נפרד באמת, אשה בפני עצמה. הכתיבה הסוערת והמרובדת של פרנטה הופכת את הנשיות ואת סמליה ליישות כמעט עצמאית, עם התיאורים המפורטים של הבגדים התחתונים והווסת, והתוצאה אפקטיבית להפליא.

עטיפת הספר "סמטת השקדיות בעומריג'אן" ספריה לעם / הוצאת עם עובד

ב"סמטת השקדיות בעומריג'אן" דמות האם היא של "אמא רעה", מרים חנום, שאינה עושה דבר מלבד התאכזרות לבנותיה ולאחייניתה היתומה, ועל הדרך גם לבעלה ולחמותה. האם את רואה בדמותה ניפוץ של סטריאוטיפ "האמא המזרחית החמה"?

באיראן, כמו בכל מקום בעולם, יש אמהות טובות ורעות, ובעיקר כאלה שנמצאות במקום כלשהו באמצע (הידד לאמהות הטובות דיין!). בספרות אפשר לשחק עם סטריאוטיפים, נכון, אבל אני, כפרסייה, לא רואה את "סמטת השקדיות" כחלק מאיזו מגמה של ספרות מזרחית שיוצאת נגד סטריאוטיפים. מה בעצם הופך את הספר ל"ספרות מזרחית" — זה שהוא מתרחש באיראן? האם הדמויות בו חשבו על עצמן כמזרחיות? האם דורית רביניאן בת ה–21 ישבה לכתוב ספר על משפחה מזרחית ורצתה לנפץ סטריאוטיפים? אני בספק. רביניאן כתבה ספר על בנות אדם ובני אדם. הפרשנות ההגמונית, האשכנזית, החיצונית, היא זו שעשויה למצוא פה אמירה כזו. מרים חנום יוצאת רע כי משווים אותה למהסטי, אמה המנוחה של נזי, וקשה לצאת רע כשאת מתה (אם כי אמה של דליה ב"אהבה מטרידה" הצליחה במשימה, אז לכי תדעי), וגם כי המעשים שלה מוכיחים שהיא אדם איום למדי, וכהמשך טבעי לכך גם אמא נוראה.