סיפוראפשר להיפגש רק כשנגמר הזמן

"מאז שאני מספר על אבי אני בקושי משתלב בהווה. גם ככה לא הצטיינתי בנוכחות מלאה, על אחת כמה וכמה כשהלב במקום אחר". סיפור מאת איל מגד

היתה לי הרגשה שאני יכול להגיע לשורשי הדברים, להגיע לפני מותי שלי אל המקומות הנושנים הרחוקים, ולגעת באבי, גם אם הוא שוכן בעומקים שבהם רק החלום נוגע. לראות רק ירח ועץ, ירח צהוב ועץ שחור; ואז ספסל, שאינך יודע אם הוא נמצא בהווה או בעבר, והאשה של חייך, האשה השורשית, רוכנת מעליך ומצמידה את פיה אל פיך, לנשיקה שלא ברור לשם מה נועדה, להתמזגות או לפרידה.

מאז שאני מספר על אבי אני בקושי משתלב בהווה. גם ככה לא הצטיינתי בנוכחות מלאה, על אחת כמה וכמה כשהלב במקום אחר — מקום שחוץ מאבי אף אחד לא שותף לו. אני בכלל לא תופס איך אפשר להיות מציאותי אחרי שדות ים. איך אפשר להיות עם שתי רגליים על האדמה, כשכבר היית פעם בשמים.

מחלון של מטוס העולם לא נושם. הוא נראה ללא דופי, כי אין ממנו שום סימני חיים. היופי הקפוא מהפנט, כמו המסקנה המתבקשת, שהחיים פשוט מיותרים. גם אבי, אחרי מותו, מושלם כפי שלא היה מעודו.

נראה מה יילד לילה, אני אומר לעצמי לפני כיבוי האור מעל המיטה, כי לא בטוח שאהיה כאן מחר. זו אפשרות ריאלית, מאחר שסופו של אבי הוא גם התחלת הסוף שלי. אני מציין שמותי מתבקש על פי הסדר הטוב, לא מפני שאני מתמרק לקראתו, אלא פשוט מתוך הנחה שכנראה לא ייצא לי למות באופן קולנועי על החוף בבת גלים, מול הגליל, בישיבה על הכיסא המתקפל שלי, כשאני שקוע באיזה ספר מסע.

עתיקות קיסריה. שברים של פסלי שיש מכאן, ושִקרי זיכרונות מכאן מאיה בן ניסן

אני אומר "נראה מה יילד לילה", כי שתיקת הלילה היא שתיקת המתים. הימים הם החומר והלילה הוא הרוח, שאליה אבי הלך. כעבור שנה מאז שמת אפשר לומר כמעט בביטחון, שהוא עבר את המוות בשלום.

האב המת הוא התגלוּת, לכן יש בו אלוהות: טבע מושלם, מחשבה מושלמת.

כמו שרוחו של הורדוס כבר לא מרחפת מעל קיסריה, כך רוחו של אבי אינה מרחפת מעל שדות ים. שברים של פסלי שיש מכאן, ושִקרי זיכרונות מכאן. הדרמה התחוללה וחדלה, או אם לסכם במשפט אחד: החיים הפכו לאמנות.

החיים הם תהום בתחפושת. יש המאמינים — ואני ביניהם — שהאדם, בהתרוקנותו מתנועה ומזמן, מגיע ליעדו במותו. לפעמים נדמה לי שכולנו רוצים למות, אבל מפחדים להודות בזה. רק כשאבי היה מוטל על ערש דווי, מגייס את הכוחות שעוד נשארו לו כדי להיאחז בזיז האחרון, יכולתי לראות את התהום הנפערת. בהיותנו יחד, כשהעולם עוד צח ובוהק, מצפה לניסים, ואבי ריפא אותי, ואני אותו, היא היתה מוסווית לתפארת, אבל אז החלה הנפילה, שאיתה הזמן משחֵק, משתעשע, מאט ומזרז כאוות נפשו, עד שלבסוף מַרפה.

רצפת הפסיפס מונחת כמו שטיח מאובן בין ראש הכרמל לים. שעה ארוכה ישבתי על סלע מסותת לצד הכתובת היוונית, שנשמרה בשלמותה ואף משבצת לא חסרה בה: "המקום הזה הוא של הימים הטובים". הייתי מהופנט אליה, מתקשה להינתק מהתום הילדותי החשוף, מוקף סביונים וחרציות של סף אביב וספוּג בניחוחות החוף החיפאי. לפָנים עמד כאן מנזר, אבל על פי הכתוב יכלה הרצפה המעוטרת להיות השריד היחיד של החדר שלנו בשדות ים, גם הוא מקום של הימים הטובים; גם הוא ניצב מעל אותם מִשברים, ומול אותו חופש שמאחורי האופק. תשוקתו של הילד להתאחד עם הקדום והבלתי אפשרי לא יודעת שובעה. עד היום הוא מעיר את המתים, כדי שלא ימותו.

הים האדום של דוֹר (טנטורה האגדית מהילדות) מרטיב את הנעליים, בעודי מתרכז במסך הטלפון הנייד ומנסה לחקות את התנועות המושלמות של אמנות לחימה קדומה. השמש מזדרזת לארוז את הנוֹגה האחרון ולהיעלם, אבל אני, אפילו אחרי שאבי הִתכלה, עדיין מחציף את גופי. מפתל ומנשים אותו כאילו הוא בר הצלה, וכאילו בזכות התִרגול תחול תפנית בעלילה.

הודות למותו של אבי המוות נחשף כפי שהוא באמת. לא בגלל שהוא לא קיים, כמו שטוענים ההודים, אלא להפך, כי הוא הקיום היחיד. אני נפרד ממקומות בִמקום המת, ומעל כל מקום, גם השגרתי ביותר, מרחפת קדוּשה, צבועה בזהב איקונִי עמום, כמו תעתוע קיצי, או כאות שיצאתי מדעתי. בלי כוונה מסע הפרידה הופך לצליינות משונה, עד שלא ברור לי של מי הפרידה, שלי או שלו. כל ביקור הוא ביקור אחרון, כמו שכל טעימה היא סעודה אחרונה. כך צריך להיות: אין טעם בהפרדה בין אב לבנו, שום טעם בהפרדה הזאת עלי אדמות.

אחרי מות אבי התחלתי לנשום, אני חושב בסופו של הלילה, בעודי מקשיב למלקוש שאין לו סוף. אפילו מבול כזה אינו מכבה את הנפש הבוערת על גחלי החלום. כי הנפש אינה נייר, אפילו לא אוויר, היא עוד פחות מוחשית מהזמן, שבעצמו הוא בקושי מחשבה מרחפת. כשאבי עוד היה חי נשמתי במשורה, בקמצנות, כדי לצאת ידי חובה, אבל מאז שמת אני נושם לעומק, ממלא את עצמי מחדש באוויר הים וההרים, ברוחו. בעודו בחיים חצי מתכונותיו הפנמתי, ומחצי התאמצתי להיפטר, אבל אחרי מותו, כשהושב לנו היָחַד, חזרתי לשאוף אותו במלוא תוקפו, בשלמותו, כפי שהיה אז על החוף. הוא לא קיים, אבל הוא עדיין אבי. איזה עוד אב יש לי. לכן אבהותו נצחית, ולפעמים ברגע מסוים העולם מלא אותו.

אפשר להיפגש רק כשנגמר הזמן. רק עם חציית הגבול אל המוות המחיצה נעלמת. ההתרפקות על האב המת פשוטה יותר מיצירת קשר עם האב החי. לפעמים אבא היה עושה את עצמו מת, צף עם הפנים אל המים, כשפרוותו של הסלע מלטפת את פניו הדוממות וגופו מתנודד מאדווה לאדווה. הוא היה מסוגל לכלוא את הנשימה לשָהוּת שדַי היה בה לעורר בי בהלה. הייתי מכה במים, חובט באגרופים קטנים בגבו, ורק אז ראשו מגיח החוצה, מַגיר מים, התלתלים השחורים מתנערים, מתיזים עלי בעליזות. הים שלנו היה טהור כמו בחלום, עולם ומלואו של צלילוּת. הוא צף כשאני צמוד לבטנו, יחד שטנו ונִצנַצנו כמו מלאכים על המֶשיוּת הבל־תיאמן, על מי המנוחות שיש להם חוקים משלהם; המרחיבים את הלב המכוּוץ, דוחים את הקץ ומבטלים את הרצון למות.

אתה רק זז, ותיכף אתה מרגיש את הכאב, הוא חשב.

אהרן מגד. לוקח זמן למצוא אותו )או להמציא אותו( ניר כפרי

הוא התחיל אז להתמחות בדיכוי הרגש, מתיש את עצמו בעבודות כפיים, מתאמן בהמתת החושים. הנה הוא בוצע תאנים, חצי תאנה לו וחצי לי. העיסה הדִבשית ניגרת על סנטרי, וממנו אל בטני החשופה. נדמה כאילו תולעים לבנות מתפתלות מתוך קרבֵי הפרי המתפקע וזוחלות לי על הגוף, נעות ללא הרף, מדגדגות. שלא כמוני, אבא לא מרוכז בתאנים. הוא בעולם אחר. גם אלי הוא לא ממש שם לב, מי יודע לאן מחשבתו נודדת. אולי הוא מודאג מהפצעונים שהופיעו על פניו, אדומים, צפופים, מתפשטים לצוואר, מתערבבים בעסיס התאנים. כשהוא מוחה את המיץ בכף ידו הם מבצבצים מאניצי הזקן הדליל, שצמח על סנטרו אחרי כמה ימים ללא גילוח. המבט שלי נעוץ באבא, העיניים מתעניינות בכל פרט. אין לי צורך ביותר מההתבודדות ההדדית שלנו. כל דבר נוסף בחיי יהיה תחליף רצוץ לצורת הקיום המושלמת ההיא. אבל אם כך למה הוא לא שמח? מה חסר לנו? מה ההבדל ביני לבינו? חידות מרחפות ושוקעות. אולי אבא מחכה שדברים יקרו, כדי לשמוח. לי זה לא משנה. טוב לי ככה, כשהזמן מִתאבן. כשהוא הגזע ואני הענף.

עולמו המלא של אבא (ולצורך זה גם עולמי) הוא כעולמה המלא של הנמלה. אין הבדל בין העולמות. שום הבדל במלֵאוּת. את זה אני יודע מאז שהיינו חוצים את שבילי הנמלים בדרך לים, עוקבים אחרי אחת מהן ומנסים לנחש מה עובר עליה. פעם כשהגענו לחוף ישבנו על שונית דוקרת אפורה, ואבא חשף מתוך ערימה של צדפים ושברי קונכיות אבן צחורה, חלקה כביצה. הוא החליק אותה על ירכו השזופה, על מצחו המתולתל, ואז העביר אותה הלוך ושוב על עורפי, קרירה וחמימה חליפות, וצחק. אולי את הצחוק שלו אני ממציא, כי הוא לא היה במצב רוח לצחוק באותם ימים. בקושי החזיק מעמד, כנראה. את הסופניוּת המאַבנת ומדרבנת לסירוגין, כשאתה הופך מיוּתר לאשה, ירשתי ממנו; אבל גם את הכושר לא לשקוע בזכות הילד שזקוק לי. המחליש הוא שיחזק — את המשוואה המשיחית, הרואה תהומות כפסגות, הוא זה שהנחיל לי.

האם היה חי אחרי מותו גם בלעדַי, או שאני משיב לו כגמולו ובורא אותו מחדש, כפי שברא אותי? האם ייתכן שלא היה קם לתחייה, מופיע שוב, אלמלא הבדידות שלי? באוזני מי אתמה, אם ההמיה שאני שומע באפלה באה מן הים, או אם אלה הצמרות שמזמרות. כי באמת, מי נשאר לראות אותי, לאשר את קיומי, אם לא הוא? מי מלבדו יגיד לי מי אני?

בעיניים עצומות אני מתפתל מעל הכינרת, בדרכי לצפת. מתעמל כמו מנדרין, או כמו פועל בתקופת המהפכה התרבותית של מאו, כשהשאיפה היא לא רק להתעמלות, אלא להיטמעות, לפרוץ את הכלא האנושי ולקחת חלק בטבע, הידיים פעם משמשות ככנפיים ופעם כטלפיים, ולרגע אתה נשר או נמר (כלומר, מאמץ מגושם ומגוחך לא להיות אדם). תוך כדי התנועות אני קולט דיבור של ציפור, מלמול ושירקוּק שכמותם אבי שומע, כמדומה; גם הוא בעיניים עצומות, גם הוא על שפת אותה כינרת. מאז שהוא מת חדלתי להאזין למוזיקה. מה שהוא שומע גם אני שומע. ציפור מקומית אחת מפיקה בשיחתה יותר שמיימיות מבאך ומשוברט יחד, וכשציפורים זרות מצטרפות, מציפים אותי צירופי הצלילים ביופי בלתי נסבל. אבא כל כך חי אצלי, ואני אצלו כל כך מת, אבל עצימת העיניים מאחדת בינינו — וגם השירה והיופי, שבלעדינו כנראה אינם מתקיימים כלל.

לוקח זמן למצוא אותו (או להמציא אותו). הסנדלים שוקעים במצע המרפד את הדרך הבתולית, שנוצרה על צלע ההר עם דילול החורש. שבבי ענפים, פירורי עלים ואצטרובלים עזובים מתפצחים תחת צעדַי, מפֵרים את שתיקת היום המתכלה. פעם השמש נכבית בין העננים האדמוניים, ופעם היא צוללת אל צדו השני של העולם, ואני שואל את עצמי — בעודי מטיל על השביל את צִלו של אבי — מה תכלית הרמיסה הבוטחת, הנחושה, של הנתיב הצהבהב מדי ערב בערבו, אם לא להעלות את זכר השקיעות הראשונות, הווירטואוזיות, שלנו.

הוא חזר להבחין בי, כשכבר לא יכול היה להתעלם מהצער שלי על מותו, למרות שהיה חי לגמרי, אפילו לא בא בימים, ובוודאי לא מוטל על ערש דווי. הייתי זקוק לו, אבל גם בשעה זו של לב נשבר הוא שמר על מרחק, נזהר, כאילו אומר: מה לי ולמותי.

לא השמים השתנו, וגם לא כיוון הרוח הנושאת את העננים. אני השתניתי. אבל גם זה לא מדויק. האב שאותו אני נושא בתוכי, הכפילות, זה מה שהתחדש. גם לבלתי נראה יש משקל, אבל קל לי לשאת אותו, כי הוא עוזר לי לשאת את עצמי. אני נישא על הזרם שלו, כמו מטוס על רוחותיו, במאמץ סמוי של אוויר, מוחל על העובדה שאני כבר לא אדון לעצמי (אם אי פעם הייתי); בכל זאת, יש כאן עוד רצון שצריך להתחשב בו, צל של רצון, המעיב על רצוני שלי, וכאילו אומר לי: אני תיעדתי את צעדיך הראשונים בעולם אתי, עכשיו תעד אתה את צעדיך הראשונים בלעדי.